בכל סוף חודש אני צריכה ללכת לאחות הנחמדה ולקבל זריקה בעכוז של B12.

תענוג צרוף, ככה אני קוראת לזה.

אז עשיתי זאת היום, אחרי העבודה (אחרי שאתמול קפצתי לשם בלי לבדוק אם פתוח)

ואחרי הזריקה קפצתי לרופאה לעדכן אותה שמצבי הרבה יותר טוב,

היא שמחה  מאוד לשמוע ואני שמחתי לספר.

את סוף השבוע בעבודה סיימתי במאבק בלתי מתפשר עם הטלפון הנייד של הבוס שלי.

בנסיונות, חלקם כושלים, להעביר את הספר טלפונים מנייד ישן לנייד חדש.

אחרי שתי שיחות עם אורנג':

 אחת עם נציג ממש משעשע שהעביר איתי צחוקים במשך חצי שעה בזמן שחיכינו לטלפונים שיעלו. תמיד אני מתחילה שיחות עם נציגי שירות בקושי רב לנסח את עצמי כמו שאני רוצה. בסוף השיחה בילינו שנינו בסערת מוחות של איך מעבירים את המספרים מהטלפון הישן לחדש. הרגשתי כמו בשיעור לוגיקה בשנה ראשונה של מדעי המחשב בפתרון בעית פיבונאצ'י.

בסוף הצלחתי לפתור ונפרדתי ממנו לשלום.

השיחה השניה היתה מיותרת אבל הכרחית. הרגשתי ממש מטומטמת. הכנסתי את כרטיס הסים אבל המכשיר לא קלט. אחרי כל מיני נסיונות פתירה עם הנציג השני שדיברתי איתו בסוף הוא שאל אותי את השאלה הגורלית...

איך בדיוק הכנסת את הכרטיס?

פנים למטה פינה פנימה....

אז זהו שלא

צריך פנים למטה פינה החוצה...

טוב, תודה, סליחה שביזבזתי את זמנך , אמרתי בגיחוך קל אך מבוייש...

(אני בדרך כלל לא צריכה נציגי שירות לפתור את הבעיות הפשוטות...)

אבל בסופו של דבר הצלחתי ושמחתי מאוד מאוד.

עכשיו עוד סרט קלאסי מתנגן לי בוידיאו...רוצחים מלידה...

חברתי לצרה מהפוסט הקודם תבוא עוד מעט לאכול איתי...

יהיה טוב...כן