אני מעכלת את היום שהיה.

כן. זה היה היום שלך. שנה למותך. כל כך מהר וכל כך לאט ואני המומה.

אני מעכלת את שרידי היום הזה.

מעכלת שלא בכיתי, שלא כאבתי, שלא נזכרתי, שלא הרגשתי דבר.

אני מעכלת שעמדתי היום מול הקבר שלך, בוהה בשמך מתנוסס על אבניו, בוהה בתאריך בו הלכת לעולמך, לפני שנה בדיוק.

אני מעכלת את תחושת הריק שעלתה בי כשהגענו לבית העלמין.

מעכלת את השנים הריקות מאהבה שהפכו לעשר דקות דומייה באזכרה שלך, היום.

וזה מוזר, וזה כואב, וזה מפתיע וזה כל כך לא מפתיע.

אני מעכלת את שנות הייסורים איתך, אני מעכלת את החסכים שלעולם לא יתמלאו, אני מעכלת ששנה אינך כאן בעולם הזה וליבי אינו חש מאומה.

כבר לא. ואולי כן.

כי המילים היו חייבות לצאת היום, להיכתב היום, להשתחרר היום. כי לעולם תישאר החלק הבלתי  פתור בחיי. ואולי כן.

איני מעכלת דבר ולעולם לא אוכל להבין את הכאב שחרטת על ליבי כשהייתי ילדה, כשהייתי נערה, עד היום, גם כשאינך בחיים. הכאב חרוט.  לעולם יהיה.

סירוס נפש.

דבר אחד התחלתי לעכל עכשיו, בדמעות שהחלו לשטוף אותי ללא שליטה.

אני מעכלת שכבר אין אותך, אבא.

ולצערי, כשהיית בחיים, הרגשתי אותו דבר, רק לא בבהירות של היום.

הייה שלום, אבא,

אוהבת תמיד,

שרון.