חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
חברוּת. זה כל הסיפור
| הסרט החדש של פטריס לקונט, החבר הכי טוב שלי, הוא אי של אמת באוקיאנוס הברברת על ה'אאבה'
ti amo כמו חייל, ti amo כמו בשיר. בוא נפסיק עם הפרידות, החזר לי את החצי השני שלי אני אוהב אותךָ ומבקש סליחה הזכרונות עוד כאן. היום אני חוזר אליך פתח את הדלת לחייל, מזוג לי יין קל, שיר לי שיר של ילד. לבש את גלימת השלום ואת בגדיך, באור. סלח לי, אני אוהב אותך אוהב אותך אוהב אותך.
ענקי הזמר האיטלקי אומברטו טוֹצי (56) ומרקו מאזיני (44) הנפיקו למעריציהם דיסק אוסף משותף, ודפנה חברתי הזמינה לי אותו באמזון ליומולדתי שהיה עכשיו. "אני אוהב אותך", שר טוֹצי למאזיני את להיטו הידוע ביותר, "פתח לי את הדלת וסלח לי", עונה לו מאזיני בקולו המאנפף. די מוזר לשמוע את שני הגברים האלה שרים יחד דואטים של אהבה. אבל בעצם, למה לא?
■ ■ ■
במאי הקולנוע הצרפתי פטריס לקונט בן 61, ומהניסיון הלא-מועט שהיה לי עם בני הגיל הזה הבנתי כבר שזהו זמן לסיכומים. אז אחרי יצירות המופת נערה על הגשר, זרים אינטימיים, משהו מגוחך (סרט נפלא שלא זכה להצלחה בארץ, על חשיבותה העצומה-עד-טירוף של השנינוּת בחברה רקובה: צרפת בימיו של לואי ה-16, שנייה לפני המהפכה. משל חד על סיאוב ושקיעה), האיש מהרכבת, האלמנה מסן פייר ובעלה של הספרית, הוא חוזר במשל נוסף, הפעם על הערך החשוב מכל, החברוּת. לא אהבה שתלויה בדבר, לא קשרי-דם, לא ירושה פוטנציאלית, לא סקס, אלא אהבת אמת. האהבה לאנשים הכי קרובים לנו, החברים הכי טובים שלנו.
זו כאילו קומדיה, אבל אצל לקונט גם הצחוק דומע עד גבה-גלי. דניאל אוֹטֵיי, הגבר הנחשק בעיניי ביותר בתבל, מגלם את האיש ללא-חברים ו(כמעט)ללא לב, והקומיקאי דני בּוּן (שמפגין משחק אנושי, משכנע, לא מתאמץ ובעיקר נטול המניירות שלצערי כה אופייניות לאהובי אוטיי ונגררות איתו מסרט לסרט. מה לעשות, כנראה שנגזר עליי להתאהב בגברים לא מושלמים) הוא החבר האולטימטיבי, האיש שכולו לב, אהבת הבריות והבריאה.
"כדי להתחבב על אנשים, פשוט תהיה א. נחמד, ב. חייכן ו-ג. אמיתי", מנחה בון את אוטיי (בצרפתית זה כמובן נשמע יותר טוב) - ומשלוש התכונות האלה, אומר לקונט ככל שעלילת הסרט מתקדמת, החשובה ביותר היא הכּנות. וכשאוטיי ילמד בדרך הארוכה והכואבת איך להיות חבר, הוא יבין בעצם מה זה להיות בנאדם.
■ ■ ■
לקונט עושה בסרט שימוש בשני דימויים להדגמת החברוּת: השועל שהציע לנסיך הקטן לאלף אותו וכך לזכות באהבתו, ואכילס ופֶּטרוֹקלוֹס, שני החברים (הנאהבים?) הלוחמים, שמותו של פטרוקלוס במלחמת טרויה (הוא נדקר בגבו על ידי מוג-לב, לאחר שניצח באחת המתקפות על הטרויאנים כשהוא עוטה את שריונו ואת קסדתו של אכילס) הפריד ביניהם רק לזמן קצר, עד שאכילס נהרג גם הוא במלחמה. בציור למעלה, על כד יווני, נראה אכילס, שלמד רפואה מחונכו הקנטאור כַיירוֹן, חובש את פצעו של חברו.
■ ■ ■
את הסרט ראיתי עם בניי (ועם החבר הכי טוב של הבכור), ויעידו שניהם שמאז שעמדו על דעתם תמיד אמרתי להם: "משפחה זה שק של רגשות מנוגדים, המון כעס כבוש והתחשבנויות מתחת לנימוס. מבנזוג אפשר להיפרד, כפי שהוכח במשפחתנו העניפה, ולא פעם אחת. אבל החברים הכי טובים שלכם יישארו איתכם כל החיים - בתנאי שתהיו ראויים לכך".
החברה הכי טובה שלי מגיל תשע יודעת עליי הכל, גם דברים ששכחתי או שרציתי לשכוח. הביוגרפיה שלי, הזיכרון, הקיום, היומיום, השפיות שלי, די תלויים בה. מבעלי לצערי התגרשתי, אבל מענת זה כבר אבוד. אנחנו נזדקן יחד (וממש אוטוטו, כפי שהיא טורחת לציין).
החברות שלי תמיד מזכירות לי שכל בעיטה שקיבלתי בתחת העיפה אותי צעד קדימה (כי חברים אמיתיים, כבר אמר אוסקר וויילד, דוקרים אותך מלפנים, לא מאחור). ובגלל שבאמת התקדמתי המון בזמן האחרון... ועל הדרך נעטפתי ביותר אהבה ממה שבנאדם אחד יכול להכיל, אני רוצה לומר להן, לחברות הכי טובות שלי (וגם לשני החברים): אתן החצי השני שלי, הנשמות התאומות. פתחו את הדלת ללוחמת שחוזרת הביתה, וכמו אודיסאוס מצולקת אבל גם בוגרת ומבינה יותר. מזגו לי יין וחבקו אותי חזק. ti amo.
|
תגובות (105)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מיה,
איפה היית?
איפה הייתי?
קראתי
נגנבתי
הצצתי
נפגעתי
ואני מתכוון לכל....
נשבע.
רן.
מיא...
אני חושבת שלצפות בגיבור של הסרט מתרוצץ לכל עבר בניסיון נואש לאתר לעצמו חבר אמת נראה לי קצת כמו סוג של ניסיון קריקטוריסטי (אחרי הכול הסרט מקוטלג כקומדיה) ויחד עם זאת, היה לי באמת עצוב לראות את הגבר הבודד הזה (האם זו תהיה יומרנות מצידי לראות בכך את המציאות בה חי הגבר הפוסט מודרני?)
אני חושבת שכיום, אין הרבה קשרים אמיצים בין גברים וזה בהחלט יכול לגרום לגבר להישען על האישה ולראות בה את חברתו הטובה ביותר, אולי האמא שלו ובין היתר גם המאהבת שלו.
ברור לחלוין, שחיי הרגש של הגבר אינם יכולים להיות תלויים לחלוטין בבת הזוג שלו ולכן, גם לא הפתיע אותי, שגיבור הברט פרנסואה הוא אימפוטנט מושלם בכל הנוגע לרגשות האמיתיים שלו כלפי בת זוגתו. מה שהוכיח לי חד משמעית, שבדידות גברית מרוקנת עשויה לרוקן מתוכן גם את האהבה שלו לאישה, שכן כיצד יוכל להעניק אהבה למישהו כשבפנים, עמוק בפנים, אתה מרגיש כל כך בודד (אבל הוא בוודאי לא לבדו בסירה הזאת).
כוכב לסרט
ולך על השיתוף
שירי
טוב מותק.. אין לי ברירה.. אני הולכת להציע לך חברות. את ענקית!
http://www.youtube.com/watch?v=oCy6yGLhhBI
זהו...... עכשיו כבר לא יכול להפסיק
אם כבר
אז איך פספסת
את פאולווווווו קונטה ?
http://www.youtube.com/watch?v=44wqc2gbbfY
אם את רוצה לרקוד איתי - שימי את פאולו ....
תודה נעם. בהצלחה גם לך במאבקים שלך.
תודה שרון. שמחה שקראת ושנהנית (ועזבי את הכוכב. תרמיהו לנזקקים)
את אנינת כל חוש.
נפלאה.
חברות טובות הן אוצר.
את מבורכת.
(רציתי להעניק לך כוכב אך אזלו לי... מחר יום חדשדש).
שרון.
אני לא מבין למה באתר הכרויות צריך כל כך הרבה מילים. ודעות!
זה קצת מלאה ומפספס ת'מטרה.
נ.ב. הערת שוליים למוצא המינים של הטיקבוק הנבוב:
ציטוט השורה האחרונה מהפוסט הקור-ע, מלווה באנחה או שתיקה מרטיטה!
הולך לראות זה סרט.
"החברים הכי טובים שלכם יישארו איתכם כל החיים - בתנאי שתהיו ראויים לכך"
במאמר מוסגר, חשוב להוסיף שזה הדדי, קרי, שגם הם ראויים לכך.
היתרון במשפחה שהם נשארים אתנו כל החיים. חשוב לנו להיות ראויים עם המשפחה, כדי לקבל את היחס שמגיע לנו.
לסיכום, ראוי להשקיע גם במשפחה וגם בחברים. זה לא בא אחד על חשבון השני, נכון?
מיא, אני בעוונותי התיחסתי בעיקר למשפט המסכם: "פתחו את הדלת ללוחמת שחוזרת הביתה, וכמו אודיסאוס מצולקת אבל גם בוגרת ומבינה יותר. מזגו לי יין וחבקו אותי חזק. ti amo".
וכמובן גם לשיר האיטלקי הנוטף. מקווה שזה בסדר.
אהה, לגבי הפוסט עצמו - אני עדיין מעכל. לא בטוח שמסכים להכל, אחזור עם תגובה (שטחית, כהרגלי בקודש, אני אדם שטחי ומאושר) אחרי שתתגבש לי.
- אורן
אכן, כל אחד בוחר עם מי להתחבר... יש מי שהחיבוקים שלהם שיקריים... יש כאן הרבה שמחבקים חיבוקי אמת, כאלו עם רטט בלב ודמעות בזוית העין, שמתרגשים באמת ןשאכפת להם.
ההתנשאות והציניות יכולות לגרום לנו לשפוך את המים עם התינוק.
וכן, בהחלט עדיף חיבוקים אמיתיים, כאלו בהם יש מגע אנושי חם ואוהב משאר נקודות שחורות על מסך מחשב הנדמות למלים המתארות חיבוק. זה צל חיוור של החוויה. אכן, יותר קל לזייף חיבה וירטואלית ולכן גם יותר קל לשקר, לרמות ולפגוע בעולם המדומה הזה.
לכשעצמי, יש לי הפרדה בין העולמות. אני מתייחס לכולם כאן כאל אנשים טובים שאין להם נוכחות בחיי האמיתים. כך, איני שותה מכוס התרעלה. מעטים הם שעוברים לצד השני, האמיתי... והם, אני מבטיח לך מיה, אנשים טובים באמת.
"שיתכבד ויתחבר עם מקסימוני/ות הקפה".
בשבילנו את המקסימונת של הקפה... לא יעזור לך...
מי יחדיר בנו קצת תרבות, אם לא את? ו.. ארז.
ויש אנשים שבאמת אין להם דעה.
ונכון אנשים רעים, צבועים, שקרנים, בוגדניים, בקצרה-חרא בן אדם, יש בשפע כל טוב בחיים.
איך אמרנו, לברור בפינצטה, ועדיף איכותית יוקרתית עם פס אלכסון, ואם מצאת כזו בצבע ורוד אני רוצה גם.
מקסימונית שלי.
על תגובות:זה שהמלך הוא ערום רבים יודעים לצעוק, אבל מעטים יציעו לו בגד.
על הפוסט: נשמע מעניין , חומר למחשבה.
מיא מותק
אינך יכולה לצפות שכולם יהיו בעלי אותה יכולת מילולית, התנסחותית, רגשית, שכלית, ורבלית, דעתנית, שכלתנית, "משוננת" ושנונה, איזה מזל שיש כל מיני אנשים בעולם.
היה נורא משעמם אצלך בפוסט אם כולם היו עונים לך רק דברי טעם וריח.
לפעמים הריגשת הוא באמת ריגשת.
והחיבוק הוא באמת חיבוק.
והיכולת המופלאה שלאדם כאדם יש את היכולת להתבטא. איך הוא עושה, זה פחות חשוב.
ורק לפעמים נורא כיף להשתטות.
החיים יותר קלים שלומדים לקבל את האדם כמו שהוא. זה כל מה שיש.
ואת אלה שאנו לא חפצים בקרבתם, זה הרי נורא קל בוירטואלי לזפזפ אותם הלאה.
העולם הוירטואלי הוא חתך מציאות של אוכלוסיה שלמה שחיה בעולם האמיתי.
את יכולה לאהוב או לא לאהוב. לעולם לא תצליחי לחנך, אז אולי כדאי פשוט להנות.
מה שחשוב באמת, אלה חברייך בחיים. ואלה אוהבים אותך איך שאת, כמו שאת, בדיוק בגלל מי שאת.
ועכשיו באמת אני חייבת ללכת להמשיך לנקות.
כן, גם אני חושבת שהגזמתם קצת עם הדיון הזה. הרי אתם חיים על תשומת הלב הזו, ואח"כ יורקים לבאר ממנה אתם שותים... הרי אתם כאן כדי שיקראו את הגיגיכם, וכדי שיגיבו. ויש מי שאינו ורבאלי מספיק, או שסתם נהנה מפוסט, שאין לו באמת מה לאמר עליו, אך הוא רוצה שהאדם שכתב, ידע שהוא נהנה, אז הוא מככב, מציין או לא מציין זאת, מוסיף מילה או שתיים, מה כל-כך רע בכך?
את כל הפוסטים שלך קראתי בהנאה רבה, באחד הגבתי. חלק נכבד מהפוסטים של ארז קראתי, נהניתי מאוד, לא הגבתי כלל... תמיד, רציתי להגיב... בעיקר, כדי לאמר עד כמה נהניתי, אבל דווקא אצלכם, בסופו של דבר לא עשיתי זאת מחשש שמא זה ייתפס כהתחנחנות, ומכיוון שלא הייתה לי שום כוונה להתחנחן, לא עשיתי זאת.
מקווה שתקבלו ביקורת זו באהבה, כי אני באמת אוהבת את מה שאתם כותבים, ואמשיך לבוא לקרוא (אם לא תחסמו אותי אחרי הביקורת הזו).
מיא ושאר המלומדים, אנשי המילה הכתובה האיכות והפוזה.
אני מאוד מבין מעריך ושמח על כך שאתם שואפים לאיכות בקפה. כן, אתם (ולא מעט אחרים) כותבים פוסטים מעניינים ומושקעים. איזה יופי! אתם תורמים מעצמכם ובהחלט מגיע לכם תגובות לענין.
אבל מה הענין?
גם כוכב ללא תגובה, גם תגובה קצרה כזו או אחרת מעידה על תשומת לב. לפעמים זה "הייתי, תודה!" גם אם בניסוח אחר. הלו המלים משקפות רגש, מחשבה, רעיון. אם הרגש הוא שמחה שאת כותבת - לא לבטא אותה?
אישית, אני נהנה לקרוא את הבלוג שלך. את שנונה, יש לך פוסטים מושקעים ואת פרובוקטיבית. זה שילוב שמבטיח עניין. בפוסט הזה (יותר נכון, בתגובות) יש משהו נוסף שלי אינו נעים - שיפוטיות וצדקנות. אבל, זה רק שלי. אני אלך לסופר, אעשה קצת פדיקור ובינתיים קבלי חיבוק.
חחח גדול.
מצטערת התגובות פה סוחפות אותי להגיב עליהן במקום אולי
אולי שהוא לא מחייב - על הפוסט עצמו...
מה שקורה כאן הוא סמי -מראה למה שקורה למשל בחברות עבודה ממשלתיות כל מיני:
אנשים שומרים אחד לשני את המשרות הטובות,
את קבלת הבונוסים,את התנאים הנכונים וכו וכו....
כלומר - אם נתת לי לדוגמא איזה כוכב עלק..גם כן כוכב..אז אני מחוייבת להרגיש מחוייבת
ולא לישון כל הלילה עד שאחזיר אותו חזרה...יצא מזה לדוגמא אצלי- ששמתי ככ זין על הכוכבים הללו,שפשוט ברגע שיש לי כוכבים אני בוחרת מישהו שבאמת עניין אותי,מככבת אותו
ואחרכ סתם באופן מקרי מככבת כל מיני אנשים...טוף...לא תמיד...אבל מדי פעם...
בקשר לתגובות:
אם תשימי/תשימו לב אלו שרושמים הברה בצרוף ציור של כוכבית הם בדיוק אותם אלו
שאחרכ יכתבו פוסט על כלום...יטרחו בשם התרבות הנשפכת עלינו כאן,לנקדו...ואז "יבקרו"
אותך עשרים פעם ברגע...משל להזכירך שהם קיימים ובדיוק ברגע זה מפליצים אל מול מסך הקפה...
סורי על התגובה הארוכה מדי...
אבל עליזה אולמרט עם הברושים המשעממים שלה עיצבנה אותי על הבוקר....
אני נגנבת כשהתגובה שאני מקבלת על פוסט שכתבתי ורציתי לעורר רגש או דיון בנושא:
"באתי, אחזור לככב". אם כבר באת על דעת עצמך, תקרא/י. אם קראת ויש לך מה לומר - הבא נשמע. אם אין לך מה לומר - אל תגיב/י. אין לך מה לומר ואת/ה מעריך את הכתוב - תככב/י אם בא לך. עדיף פידבק. ואולי גם הרחבה לנושא הכתוב. עדיף.
מאוד שעשעת אותי בהבחנה הזאת שלך.
הכוכבים - עוד עניין פאתטי.
ארז אשרוב כתב על זה פעם פוסט - שהוא נדרש להסביר בבנק את אוברדראפטו ותבע לשלם בכוכבים.
מה שווים הכוכבים האלה בדיוק?
התכבד וקרא נא את הגיגיהם של שיאני הכוכבים בקפה ותבין.
אחד הכותבים הטובים ביותר הוא יורם מלצר. כמה כוכבים יש לו? שניים?
אני בכלל לא רוצה כוכבים. רוצה קריאות. שיקראו ויחשבו על מה שיש לי להגיד. זה הכל.
אני גם מנסה להיות חברה של החבר שלי (אגב - החבר של החברה שלי - סרט נהדר של אריק רומר), אבל חברות שאינה תלויה בסקס היא חברות מסוג אחר. יציב יותר. וגם מקום טוב מאוד לאוורר בו בעיות שיש עם בן הזוג.
הם רצו לכתוב "בתלאות האמסטף"? סתם. זו עוד טעות של חילופי אותיות, אבל מה עם טעויות של היפוך מינים או נגיד "רכבים", "ציודים" וכו'? החיפזון מהשאננות.
לגבי ברירת המגיבים, קודם כל שים לב אצל מי אתה מגיב, כי סופך שיגיב אצלך.
וכשהגיב, מה ענית לו? האם עודדת אותו?
איך ארז יכול לברור את האנשים שיגיבו אצלו?
איך מישהו יכול לברור?
ודאחקות מאגניבות - לא תמיד מתאים, מה לעשות. לפעמים כותב (ואני לא מדברת בכלל בשם ארז אלא בשם עצמי לשם שינוי) שואף לתגובות ענייניות.
וחוץ מזה, זו פעם ראשונה שאת נתקלת בתגובות אוטומטיות מצד אנשים שפשוט לא קוראים את הטקסט? שאין להם כל כבוד למילה הכתובה? או אולי שקוראים ולא מבינים?
לי יצא כמה פעמים לקרוא טקסטים שלא הבנתי, ופשוט לא הגבתי כי לא היה לי מה להגיד. יש מצב?
אגב, בעמ' 14 היום בידיעות אחרונות, שחור על גבי עיתון:
ילדה בת 6 במתלעות האמסטף.
עוד כמה אנשים (מקצועיים עאלק) שלא קראו לפני שהורידו לדפוס.
למען ההגינות, אומר שנהניתי מכתיבתו ונהניתי מהחופש שנתן ב'סלונו' להגיב בחופשיות ולהסחף למחוזות רחוקים מנושא הפוסט. גם הוא נהנה מזה ואף עודד את זה. העובדה שרבים כל כך הגיבו אצלו מראה שהאנשים כאן כן יודעים להבחין באיכות. יכול להיות שהיה צריך לברור ביתר הקפדה את האנשים שרצה שיגיבו אצלו. אין סיבה לשפוך את כולנו עם המים העכורים.
כתגובה לתגובה הארוכה על ההתחנחנות -
אני כותב בשביל עצמי ולא שולח יותר הודעות לאנשים על פוסטים שכתבתי - מי שרוצה יכול לבוא לקרוא. אנשים לפעמים כועסים עליי מדוע אני לא מגיב למה שהם כותבים אבל באמת, מה הטעם לכתוב תגובה על פוסט שאני לא מתחבר אליו? רק בשביל לעשות "קוצי מוצ'י" וירטואלי? Forget about it.
את יודעת שיש בחורות שבודקות מתי אני מגיב להם, שעושות רישום כוכבים מתי אני נתתי להם לאחרונה כוכב ירוק ועל פי זה מגיבות? אחר כך הן מתפלאות מדוע אין להן מערכות יחסים שמחזיקות מעמד. לי אין בעייה - אני יודע שאני מוכשר ואם רוצים לקרוא אותי נהדר ואם לא זה לא מזיז לי. וזאת הסיבה שאני אוהב לקרוא את מה שאת כותבת - בגלל העדר ההתרפסות והישירות שבך. אה, רק דבר אחד אחרון - אם עוד פעם תעזי לאמר שלא מצאת בקפה אף אחד מוכשר אני אתן לך כוכב אדום!!!!
המשך: מקריאת הפוסט וחלק מהתגובות נראה כי יש או בן-זוג או חבר.. ואני אומר "גם".
פוסט יפהפה..
כשאני במערכת יחסים אני שואף תמיד לזה שבת הזוג שלי תהיה גם החברה הכי טובה.
קיבלת כוכב.
תגובתך, זו שכאן מעלי, שווה פוסט נפרד.
חותם על כל מילה.
אילן - תודה.
אישון - אני מאוד שמחה שאתה נוזף בי על חוסר תרבות. זה באמת עניין שחסר לי בתקופה האחרונה, הנזיפות האלה.
אז ככה: תרבות הן לא מחמאות נבובות וריקות מתוכן. ראה הפוסט של עמיר על ז'אק ברל: גם להגיד הבורגנות היא חרא זו תרבות. גם בוטות, כשיש לה סיבה ומטרה והקשר, היא תרבות. נימוס הוא לא ערך שעומד מעל לכל. האמת, הכנות, ההגינות והיושר - הם מעל לכל. לא הנימוס והחנפנות. גם לרשעים תתחנף? גם לטיפשים? גם למי שבלהג האינסופי שלהם מזנים את העברית? מוזילים למשל את הערך של אהבה וחברות בכתיבת-פטפטת על האאבה?
יש פוסטים של יצירה, שאז תגובות כמו ריגשת, מתוק, עוד איכשהו עוברות. אבל יש פוסטים שבהם, באופן ישיר או עקיף כסאטירה, הכותב מביע דעה בנושא מסוים. בפוסטים כאלה אין משמעות לתגובת ה: אויש, כמה אתה מתוק ומאמי.
כשאני כותבת דעה וטיעון מנומק, למשל כמו כאן, בפוסט הזה, שבו טענתי שלחברים קרובים ואינטימיים יש עדיפות על פני יחסים עם בנזוג ועם משפחה - דעה חריגה בציבור, אני חושבת, אבל שאני אוחזת בה כבר שנים ומיישמת בחיי - הייתי רוצה שבתגובות אנשים יכתבו את דעתם (או פשוט לא יגיבו - גם זה אפשרי), ולא יגידו לי: מאמי, ריגשת חמודה. ולמה? כי אני באמת יודעת שאני לא חמודה, ושהם לא מתרגשים יותר מכלום, כולם בלאזה, ובניגוד למי שאוהבים להיעטף במחמאות, לא משנה מה מקורן, לי ממש מפריע שאנשים אומרים דברים ריקים ולא מתכוונים להם. הטיונינג שלי מאוד חד לצביעות מכל סוג, לא רק בווירטואליה אלא גם בחיים. מה לעשות, כך אני, ואני יכולה להגיד בסיפוק שאם קיבלתי כאן מחמאות בתגובות בפוסט הזה הן באמת כולן מאנשים שמכירים אותי אישית ומתכוונים לכך. אבל שוב, אני לגמרי מעדיפה דעות, כמו של טובי, למשל, וגם הוא מכיר אותי אישית ויודע כמה אני נפלאה ובכל זאת לא יעלה על דעתו לכתוב לי: מקסימה שאת.
עכשיו לתגובתך: עצם הבחירה שלך לכתוב לי בפוסט שעוסק בנושא מסוים נזיפה של מנהל בבי"ס יסודי תוך התעלמות ממה שכתבתי, היא כבר חוסר נימוס משווע. אתה רוצה לנזוף בי? כתוב לי הודעה פרטית. כאן הפוסט המנומק שלי, ולא זירת התנצחות בכל נושא שהוא.
אבל אענה לך בכל זאת: ארז, כמוני, העלה טיעונים מנומקים, אמנם באופן סאטירי, כבר שלושה פוסטים ברציפות. הראשון על היחסים העכורים בקפה דה מרקר, השני על כתיבת שירים פורמליסטית והשלישי על כתיבה עילגת ואי הבנת הנקרא הרהוט. באו כל הנפשות הפועלות: רוקמי/ות המזימות, הרכלנים/ות הראשיים, המתחנפים בתגובות ומלכלכים מאחורי הגב, הכותבים העילגים ומנקדים ניגוד שגוי, והיללו אותו בקול גדול: ריגשת, מתוק.
זה נראה לך סביר?
התגובות בפוסטים שלו בדיוק הוכיחו מה שהוא טען: שאין עם מי לדבר ואין בפני מי לכתוב. איזה טיעון אפשר היה כן להציב מולו - אתה שואל אותי? למשל, שהבעה אותנטית, כמו בשיר אהבה (למרות שבאותנטיות עוד לא נתקלתי כאן, רק בהתייפייפות ובמסיכות) עדיפה על שליטה בעברית. סתם דוגמה. אבל איש למעשה לא ענה לו.
יש מצב, שאנשים שאין להם מה להגיד, אף טיעון להעלות, פשוט לא יגיבו?
ולך אילן אומר עוד רק זאת: אם אין לך מה להגיד על מה שאני כותבת - ואני, בניגוד לאחרים מתכוונת להעלות בפוסטים הבאים שלי רק מניפסטים מנומקים, לא שירי אהבה - חסוך ממני את הנזיפות. ואם נורא בא לך להתווכח איתי על תגובותיי לאחרים, עשה זאת בפוסטים הרלוונטיים. תאמין לי שבניגוד לאחרים אני עומדת מאחורי כל מילה שאני כותבת ומתכוונת לה. הכתיבה שלי לא נובעת מחוסר תרבות או מחוסר נימוס אלא להיפך, מדאגה ומכאב כתוצאה מהתמוטטותה של תרבות השיחה והכתיבה, והמסחרה בתגובות לארז היא סימפטום מובהק לכך.
טוב שחזרת.
קצת תרבות שחסרה כאן לאחרונה.
}{
אני יודע שיש מקרים כאלה, בוודאי שיש. אני רק הצגתי את העמדה שלי בעניין
אסף ושמר - תודה!
טובי - נתק בין הורים לילדים (לא אצלי, למזלי) הוא תופעה הרבה יותר נפוצה ממה שאתה חושב. אני בהחלט יודעת על כאלה, וכפי שמורתי הרוחנית הדגולה ורדה רזיאל-ז'קונט אומרת: גם זה לא סוף העולם. אם אתה מרגיש, למשל, שהקשר שלך עם אחד מהוריך מחליש אותך ולא מחזק, לתקופת חיים מסוימת, או לתמיד, אני בהחלט חושבת שכדאי לוותר. ואני כמובן לא מדברת על תמיכה באנשים לעת זקנה אלא על אנשים שעומדים ברשות עצמם - הן הילדים והן ההורים.
... משפחה זה שק של רגשות מנוגדים, המון כעס כבוש והתחשבנויות מתחת לנימוס. מבנזוג אפשר להיפרד, כפי שהוכח במשפחתנו העניפה, ולא פעם אחת. אבל החברים הכי טובים שלכם יישארו איתכם כל החיים - בתנאי שתהיו ראויים לכך...
ואני למדתי שבני זוג אתה יכול לבחור, חברים אתה יכול להחליף (בתנאי שהם ראויים לכך) - אבל המשפחה הגרעינית היא הגורל שלך. ובגלל שאי אפשר להחליף לא אבא ולא אמא, ואפילו לא אח, אחות, גיס או גיסה - צריך ללמוד לחיות עם כל אלה. למרות הכל ועל אף הכל
לראות אותך אורגת מילים כאן, זה סרט משובח ומומלץ לצפייה :)
שמח שאת כאן..
ואגב בדיוק על זה מדבר הסרט, כי כשדניאל אוטיי מנסה בתחילת הסרט 'להתחבר' עם אנשים באמצעות מחמאות ריקות מתוכן, הם מנפנפים אותו בבוז ומבהירים לו שלא זה מה שנדרש מחבר אמיתי. בכלל, הביטוי חבר אמיתי חוזר בסרט הזה יותר מפעם אחת. גם המילה אמת. נו, לכו כבר לראות. כדאי!
ועוד משהו בעניין המקסימוניות והמתוקיות:
כתבתי על זה כבר פוסט, הבהמה הקסומה
http://cafe.themarker.com/view.php?t=236680
על הזן הזה של פאסיב אגרסיב - נשים מתחנחנות, חסרות גוף וממשות כמו פיות ענוגות, שצפות על הררי קלישאות של מילים מתנחמדות, כשלמעשה פגיעתן (גם בדימוי הנשי, גם בנשים עצמן) רעה.
השתיקה שלך קרעה לי את עור התוף.
אוי, רוני, כמה יש לי להגיד בנושא הזה, ודווקא לא בצחוק. וכיוון שזה הבלוג שלי (בלוגי ברשותי, כפי שנאמר), ארשה לעצמי להרצין לרגע:
אז הנה: באג'נדה שלי בחיים, נחמדות היא לא ערך בפני עצמו, בייחוד לא כשהיא חוברת לצביעות, להתרפסות ולהתחנפות, וכשמאחורי המילים הריקות יקירה, ריגשת, אהובה וכו' מסתתרות ציפורניים שלופות.
למרות זאת, אני חושבת שבהתנהלותי בחיים אני בנאדם נעים וחביב, ודאי שלקרובים לי אבל גם לזרים גמורים.
אבל זה מבחינתי לא העניין.
האג'נדה שלי היא כנות, יושר, הגינות. זהו. ורמת הנכלוליות וחוסר היושר שמאפיינת את החברה הישראלית בשנים האחרונות - החל מהשחיתות בדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר ועד האתיקה המאוסה של אתרי ההיכרויות למשל, מציבה אותי במיעוט שבמיעוט, עד שלעתים קרובות אני מרגישה כאותו משוגע שמשוכנע שהוא בעצם הנורמלי היחיד וכולם משוגעים פרט לו.
ולא, אני לא חושבת שאני מטורפת. או שיש לי עור דק במיוחד. או שהאיזון הכימי במוחי אינו מהמשובחים - כפי שטענו נגדי בעקבות הדרמות האחרונות שעברתי בחיי ובין השאר בקפה דה מרקר. אני חושבת שהאקלים החברתי הפך בלתי נסבל, ובגלל שאנחנו בתוך התהליך ובתוך ההידרדרות שמתרחשת כל יום, רבים אינם מבחינים בשינוי. לעומתם, אני פשוט לא משלימה עם זה. לא במישור הווירטואלי וודאי שלא במציאות. לא משלימה ולא אשלים. ומי שמשלימים עם הנורמות הקלוקלות של יחסי האנוש הם המטורפים בעיניי.
תודה. מזל שלך אין ביקורת מוסיקלית...
דווקא פינטזתי לי שבעקבות דרישת הקהל אאלץ להעלות עוד ועוד שירים כאלה...
טוב, נו, יש לך מזל שאנחנו לא מזדיינות, אחרת היית נאלצת לתפקד בתנאי עוויתות קשות.
ותודה!
(אני מהנהנת ושותקת. שומעים?)
מיא
אני כלכך שמח שאת שוב פה
תמיד כיף ומעניין לקרא אותך
לגבי המוזיקה אממממ,טוב פעם אחרת,
אולי צריך אותך ליד כדי להנות ממנה
וחוץ מזה רציתי להגיד;
יקירה, ריגשת, חיבוקי, מתוקה, מתוקית, מתוקיתית, מקסימונית שאת! , בייחוד שאת באמת מתוקית ומקסימונית ויפיופית בטרפת, עם דגש על הטַרֶפֶת.
אין לתאר כמה שאינני סובלת את המוזיקה הזו.
ברמה של רתיעה פיזית עד עויתות קשות.
אותך לעומת זאת אני מאוד מאוד מאוד מחבבת:)
גוד טו הב יו בק.
תודה למברכים.
נכון שיר-על?
חזרת אהובתי !!
נהדרת כתמיד.....:-))
נשיקות ועוד אחת !!
איזה שיר... זכרונות ילדות של מסיבות יום שישי
Ti amo, un soldo
Ti amo, in aria
Ti amo se viene testa
Vuol dire che basta:
Lasciamoci.
Ti amo, io sono
Ti amo, in fondo un uomo
Che non ha freddo nel cuore,
Nel letto comando io.
Ma tremo
Davanti al tuo seno,
Ti odio e ti amo,
E´ una farfalla che muore
Sbattendo le ali.
L´amore che a letto si fa
Prendimi l´altra meta´
Oggi ritorno da lei
Primo Maggio,su coraggio!
Io ti amo
E chiedo perdono
Ricordi chi sono
Apri la porta
A un guerriero di carta igienica.
Dammi il tuo vino leggero
Che hai fatto quando non c´ero
E le lenzuola di lino
Dammi il sonno di un bambino
Che ´ta´ sogna cavalli e si gira
E un po´ di lavoro
Fammi abbracciare una donna
Che stira cantando.
E poi fatti un po´ prendere in giro
Prima di fare l´amore
Vesti la rabbia di pace
E sottane sulla luce.
Io ti amo e chiedo perdono
Ricordi chi sono
Ti amo, ti amo,ti amo
Ti amo ti amo
Dammi il tuo vino leggero...
Che hai fatto quando non c´ero
E le lenzuola di lino
Dammi il sonno di un bambino
Che ´ta´ sogna cavalli e si gira
E un po´ di lavoro
Fammi abbracciare una donna
Che stira cantando.
E poi fatti un po´ prendere
In giro
Prima di fare l´amore
Vesti la rabbia di pace
E sottane sulla luce.
Io ti amo,
Ti amo, ti amo
Ti amo, ti amo .
לי דווקא אין.... ותודה!
ולרי בדיוק הגישה מועמדות לבית הזקנות. ותפסיקו כולכם בבקשה לבקר את טעמי האנין והייחודי במוסיקה. יבורכו האיטלקים שתרמו לעולם את מיכלאנג'לו ואת ארוס רמצוטי - איפה היו חיי המין שלי ללא אלילי האהבה הבלתי מגולחים? אני בטוחה שלכל הגברים שהיו איתי כבר לא עומד בלי איטלקית ברקע.
הנה, תיהני מעטיפת הדיסק המהולל טוצי-מאזיני:
אכן, ביליתי כמה שעות בעמוד הבית האינטרנטי של הארץ. אני חושבת שאני הסלבית הכי אנונימית בארץ, אבל זה אולי יתוקן (אגב, זהו פרומו לפוסט עתידי שלי על סלבים אנונימיים). ואם את מתכוונת לבית הזקנות שאנו מתכננות, אז את באמת יכולה להיות הטבחית. אני לא רואה מישהי אחרת קופצת על המשרה הזאת, כשדפנה מתמחה במעדני גורמה לחתולותיה האהובות, ענת דבקה בקלאסיקה שהמציאה: פסטה ועגבניות עם טחינה, ואני רועה לי באחו העשבוני.
והכי כיף לראות את כל הקלאסיקות - גבר ואשה של קלוד ללוש, למשל - כמו בפעם הראשונה. תחי הסניליות!
וולקאם בק,
ברור שבחולם. עם שורוק זה רק בחלום
אני עוד אבוא איתך חשבון על יערות הכרמל.
אבל מי שדרסה אותך היתה מאיה/מיה/מעיעעעעע אחרת, חמודה יותר, נשית יותר ממני, יפיופית ומקסימונית יותר, פחות נרגנת, פחות ביקורתית, ובייחוד - אחת שיש לה ליפסטיק!!!! (מה לי ולזה?)
אני באותה שעה הייתי בסרטים שלי, והדבר היחיד המשותף בינינו באותו לילה היה שאף אני נופפתי באיבר מין שלא היה שלי.
אוי, איזה אושר לצום שבוע! אני שילמתי הרבה מאוד כסף עבור סדנאות צום למיניהן! למעשה, אלפים!
וחברים באים באמת בבודדת, לא בעשרות.
ובאמת בחרת אותי, ואמרת לי - אותך אני רוצה.
וככה בדיוק רציתי שגבר יגיד לי.
כפי שאמרו לי בעבר.
וזה לא קרה.
אבל אני אופטימית (מה נשאר לי פרט לזה?)
ותודה, על מה?
כשאת אומרת ליקוקים, האם את מתכוונת ל: יקירה, ריגשת, חיבוקי, מתוקה, מתוקית, מתוקיתית, מקסימונית שאת? אם כך, אני דורשת את כל הנ"ל לאלתר, בייחוד שאני הרי באמת מתוקית ומקסימונית ויפיופית בטרפת, עם דגש על הטַרֶפֶת.
מותק !
התגעגתי ..
אבל ידעתי שתשובי ..
ולי יש מלא סובלנות :0)
תודה! תמיד הייתי טובה בדקורציה. הפנימיות לא משהו, אבל הקישוטים אחלה שבעולם.
אני לא מסכימה איתך. אני חושבת שסלע מחלוקת קיומי כפי שכתבת, דהיינו מחלוקת בשאלות הבסיסיות ביותר של החיים, של מוסר, של נאמנות, כן יכולות לסיים חברות, אם אחד מהם חווה את התנהגות האחר כבגידה בו או אפילו בערכים שהוא חשב שמשותפים לשניהם. תעזבי שנייה חברות - אני חושבת שבין בני זוג גם חייב להיות מכנה משותף ערכי-מוסרי. על כל השאר באמת אפשר להתפשר, אבל אם מישהו לא שותף לערכים הבסיסיים שלך, אין לך (לי) מה לחפש אצלו.
אוי, אוי! רובן מסתיימות? זה מתבסס על סקר שערכת? או שפשוט אצלך רובן הסתיימו? ואם הסתיימו, אז מה היו שוות מלכתחילה? אני באמת מאמינה בהתחברות לאנשים ראויים, שיילכו איתנו כבר למסע החיים כולו. יש לי חברות מהיסודי, מהתיכון, מהצבא, מגיל 23 ומגיל 33. לא מיליון. חמש. והן נטועות חזק בחיי. זה כמובן לא סותר את הקשר עם המשפחה - גם הילדים שלי יודעים שהם יכולים לסמוך על החברות שלי ולפנות אליהן בכל דבר. ואתה יודע מה? גם בעלי לשעבר יכול לפנות אליהן והן אליו. וגם אחותי, לצורך העניין. וחוץ מזה, איזו דוגמה זאת לילדים, שבמהלך תחנות-החיים נושרים מהוריהם כל החברים הטובים שלהם?
כנות זה באמת התכונה הכי חשובה. כי אם משקרים לך, את מפסיקה להאמין לא רק באנשים אלא גם בעצמך. כל תפיסת המציאות שלך מתערערת. אני מנסה לסדר לי בראש את כל ענייני האמת והשקר כדי לכתוב על זה פוסט והכל כל כך כבד לי... ג'ורג' אליוט אמרה: "השקר כל כך קל, והאמת כל כך כבדה". ויוצא שאני כבר שנים כבדה נורא ומכבידה על הסביבה עם רדיפת האמת שלי, ומה נכון ומה ראוי - ואני הרי כל כך שואפת לקלות, דווקא, מבחינת החסה והפריכיות...
אני שמחה להומאז' לאיטלקית ושמחה בכלל שאת עוד כאן. אהבה בין גבר לאשה היא לגמרי over rated. בגלל זה אהבתי מאוד את הסרט. הוא באמת נדיר מבחינת העיסוק שלו בחברות ולא באהבה רומנטית.
וואי, וואי, וואי - איך בדיוק עלית על הנקודה! טוב, את זה יכול להבין רק מי שראה את הסרט (ושקורא לעצמו א.ב. של אהבה). היכולת להיות חבר באמת גורמת לגיבור גם להיפתח לבתו, ז"א שחוסר היכולת שלו להיות חבר לא נבע מאיזו מסירות יוצאת דופן למשפחתו, אלא פשוט בגלל שהיה אטום לזולת, לאנשים בכלל. זה לא שיש באמת בחירה בין חברים לבין משפחה. למי שמסוגלים לאהוב ולהיות קשובים לצרכיו של הזולת יש בדרך כלל קשרים טובים עם בני המשפחה וגם מחוץ לה.
תודה! אני היום באמת מרגישה שלא חזרתי לאותו מקום שבו הייתי לפני שהחלה הבאסה. בעזרת החברות והחברים שלי עשיתי הרבה עבודת ראש וניסיתי לנתח למה נפלתי ככה, ואני אמנם לא רואה את זה כניצחון - יותר כהבנה, כהתבגרות - אבל אני מרגישה כאמור שהתקדמתי ושאני חזקה יותר. אחד הדברים שעזרו לי היא עצה שקיבלתי מחבר טוב: לראות את כל הטרגדיה הטלנובלית שעברתי כפארסה. עצה שהיה קל במיוחד ליישם נוכח הגיחוך של הנפשות הפועלות ונוכח הפאתטיות שלי עצמי. אז בסוף עוד יצא שדי צחקתי מהכל, האמת.
אחד היתרונות בחזרתי הוא לקרוא אותך, comme l'habitude.
מותק זו אני, באמת. דבש ניגר. אולי יותר לימון סחוט ומצומק, האמת.
והפוסט הזה הוא לא כתב אשמה נגד המשפחה.
אמא שלי אפילו קראה אותו ואהבה, וכבודה במקומה מונח - http://cafe.themarker.com/view.php?t=306176
אבל ליחסי חברות אין תחליף.
ולמוסיקה צרפתית עוד נגיע, כמובן. ז'ה טם!
תודה. כוסית בחולם, נכון?
ומילים.. בפרטי.
מיא, רציתי לאחל לך מזל טוב על החשיפה בעמוד הראשי של הארץ.
מגיע לך.מגיע לך.מגיע לך.
כאילו יש לי חברה סלב ארצי?
תזכרי אותי שנזדקן, תגידי לענת שגם אני אהיה שם.אני אהיה הטבחית.
ארז..לפחות גרזן שיהיה לך אמיתי..אם לא זין.
אין מילים מיא, אחרי שהסגרת אותי כך לציבור כמי שמשתפת פעולה עם קדחת סן רמו שבה לקית, אני חייבת לצטט גדולים ממני שאמרו:
old friends are the best. they know everything about you, but they can't remember
דפנה
את מדברת על חברות?
את?!
אחרי שהשארת אותי לבד באמצע הלילה באמצע יערות הכרמל, בלי כסף ובלי מכונית?
ואחרי זה עוד ניסית לדרוס אותי?
אז אני מודה שאולי התנהגתי מעט לא בסדר.
יכול להיות שלא הייתי צריך לעקוב אחרייך לשם, ואז לפרוץ לך למכונית ולשבור את כל הדיסקים האיטלקיים שאת מחזיקה בה ולרשום לך בליפסטיק על השמשה הקדמית "תעופי כבר לסן רמו, יא כלבה!"
אבל זה היה מתוך חיבה ודאגה להשכלה המוזיקלית שלך.
ואולי באמת קצת הגזמתי בתגובה כשתפסת אותי על חם והתחלת לצעוק, ובמקום להתנצל ניתרתי בין הענפים וצווחתי "אני טרזן את ג'יין" ונופפתי באיבר המין.
יכול להיות באמת שפה מעט, מעט, הפרזתי.
במיוחד בהתחשב בעובדה שזה לא היה איבר המין שלי.
מה שגרם לך לצרוח. זה טבעי, אני מניח.
אבל בכל זאת, להיכנס לאוטו ולנסות לדרוס אותי?
הגרזן היה מפלסטיק, נשבע לך! לא התכוונתי להזיק.
חברם=חברים
אם=עם כולם.
חזרתי.אפילו לקחת את הבן שלי ליום הולדת בזמן אני לא יכולה.עכשיו אני מבשלת מרק לאמא שלי שעברה עקירה כרוגית עם תפרים ולא יכולה לאכול כלום, לא שהיה אכפת לי שהייתה צמה שבוע, לא היה קורה לה כלום. אבל בכל זאת גיליתי שיש לי לב כלפיה.
דברי טעם נטולי צבעי מאכל אמרת.
אכן משפחה זו אומנם ירושה שניתן להתגרש ממנה, ובקלות יחסית.
חברים, למדתי עם השנים שיש לי מעט, אם בסביבות גיל העשרים היו לי עשרות חברים-עלאק חברים, עכשיו בשנות הארבעים שלי, יש לי מעט חברים שאני מגדירה כחברם שלי, הם איתי המון שנים, לא אם כולם אני בקשר יום יומי, אבל בלב שלי אני יודעת שאם אצטרך אותם-הם יהיו שם. כפי שהוכיחו לא פעם.וכמובן שזה עובד לשני הצדדים.
כשאני בוחרת אדם שאני אוהבת, הבחירה שלי היא מודעת, ואת הלב שלי אני אתן לו.לה.זה כלכך נדיר.
בדיוק כמו שבחרתי אותך מיום אחד בקפה. ידעתי.
אז ברוכה השבה.
ותודה, כבר אמרתי לך?
אני אגיד לך בפשטות
בלי ליקוקים או צביעות
השילוב של המוסיקה
בדבריך , הם יצירה מיוחדת
שבסופה אני מקווה שזה ימשיך כך
וכאן נסתיימו דברי לעת עתה
*
טוב שחזרת ושמחה שחזרת . וגם אוהבת את הרקע היפה של הבלוג שלך.
wוי ג'ה טם בוקו.
אבל חייבת ללכת לעשות סדר וקניות, חזרתי מהעינוי הזה של כל גני רמת גן בגן הלאומי. דבילים המארגנים, זה היה עונש.
ויש לי עוד לפני ימי הולדת..ואני מתה לישון.
אז אחזור, ואכתוב תגובה ראויה.
{השארתי לך כל מיני דברים בסוגריים}
טוב אני מתה על דניאל אוטי, את הסרט נערה על הגשר ראיתי אין ספור פעמים
ואת השיר שם, כשהוא משליך לכיוונה פגיונות בקליעה למטרה והיא מתמסרת מתוך אמונה
ובטחון כי הוא לא יפגע בה ,זה היה קטע מצמרר שגרם לי לחשוב האם יהיה אי פעם מישהו שאסמוך עליו כלך בעיניים עצומות ובלב פתוח לרווחה
התשובה כמובן לא!.....
חברות הן מוסד שהיה ויהיה ויקדים וישאר אחרי האהבות והמשפחה
אנחנו בוחרים בחברים שלנו כל פעם מחדש!! לא כי אנחנו חייבים אלא כי אנחנו רוצים!! כי זכו בכך, הרוויחו את אהבתנו, כי זו אינה מובנת מאליה ויש !! להרוויח אותה.
אבל אז משהיא קיימת היא איתנה ויציבה, אינה ניתנת לאיון כל אימת שתמתגלע סלע מחלוקת קיומי , אלא בעמל רב ובכוחות משותפים מסתתים את הסלע למימדים בו 2 הצדדים יכולים להישיר מבט ולהיות כמעט מרוצים .
יש לי מעט כאלו בחיים, מודה עליהן כל פעם מחדש, הן ההעבר שלי, הן העתיד והן ההווה - הן משקפות את כל שיפה בי אבל גם את שאינו, מראה אנושית אני קוראת להן לעיתים!!
אהבתי פה, גם כי קצת משוחדת אבל בעיקר , כי קראתי פה דברים בין השורות
הולכת לקנות אביזרי סיתות ונייר ליטוש (יש לנו עבודה לעשות :)))
לא מסכים איתך לגבי המשפחה והחברים/ות
במהלך השנים צוברים מתפתחות חברויות ורובן מסתיימות עם סיום תקופות: יסודי, תיכון, צבא, אוניברסיטה, מקום עבודה וכו
אבל השיר 10 , יוחזר פסטיבל סאן רמו
אני הולכת לענות לך בשיא הבנאליות: ריגשת!
שירה איטלקית רומנטית ונוטפת, עוטפת אותי כשאני רואה את לבך נחשף כאן.
ואם עוד לא הבנת זו הסיבה שאני אוהבת אותך! על הכנות והשקיפות והנדיבות.
בתור אחת שנבגדה חזק בגיל 12 ע"י החברה הכי טובה (עשתה עלי חרם כיתתי רגע לפני סיום היסודי), אני הרבה יותר חשדנית בחברות.
ובכל זאת אספתי במשך השנים קומץ חברות שהולכות אתי את הדרך.
חברות זה משהו שמשקיעים בו כל הזמן. או שאין.
וול קאם בק!
הייייייייייייייי
בוקר טוב, איזה כיף לרעות אותך!
הסרט הוא אכן נהדר, אהבתי אותו מאוד כשראיתי אותו לפני כמה חודשים.
אהבתי גם את השימוש בתפקיד הבת שהראתה שבדידותו היתה לא רק כלפי הסביבה, אלא שהנכות שלו (של דניאל אוטי) היתה גם כלפי בתו
איזה מותק את...
ולגבי התוכן, לא כל כך מסכימה עם המסר לילדייך לגבי המשפחה... אך מאידך, אצלי החברים הם כאלה שאספתי במהלך השנים, בעיקר מהצבא ואילך, לא מגיל 9...
אני מקנאה בחברויות כאלה....
והחברה הכי הכי טובה שלי , זו אחותי... (כן!)
ותוספות קטנות לשיר...
מי(א) מור
מון שרי
נכון שזה נשמע טוב יותר מ "אני אוהבת אותך"?
שלום חברה,
יופי שחזרת, היה שווה לחכות.
מרים כוסית לחיי החברות.