פסנתר אתה חסר!

7 שנים טובות עברו של שבן בהופעות, הפקות והתמזגויות באירועי פסנתר למיניהן, וכעת לאחר שנגמרו הדחיות והעיכובים הוא עומד בפני מבחן האלבום השני. אצל כל זמר אחר 7 שנות היעדרות היו נחשבות לקאמבק, אבל לא אצל שבן שהצליח להשאיר עקבות כל כך עמוקים אצל הקהל, שהאלבום החדש זורם כמו גלגל על כביש משומן. מי שהתחבר לאלבום הראשון שלו, יתאהב גם בחדש, בעיקר משום ששבן לא מסתבך והולך על הסגנון שהקהל אוהב ומזהה מההופעות. 

הוא דוהר קדימה עם נשיפות הקטר המפורסמות שלו בשיר new age women שמתאר בצורה ציורית כמו שרק הוא יודע לספר, את עלילותיה של אחת שהוא נאלץ להתמודד איתה. הסיפור שלו תמיד עמוס ועשיר במלים, ביטויים ובמשמעויות רבות בסגנון "בשר זה רצח ורצח זה משמין". גם ב"אינטואיציה" הוא מזמר על אחת שלא היתה אינטיליגנטית בכלל, כאילו היתה מקרה הפוך ל"אריק" המפורסם מהאלבום הקודם: "כשהיתה רוצה מין סביר היתה מכריזה אנחנו מין מדהים, חוץ מזה היא לא היתה אינטיליגנטית בכלל".

ב"מותק את אצלי בראש" הוא יורה גבוה ומתרגם את דילן, בהופעות שלו הוא מפזז על כך שהגיבור בשיר מתגעגע לחברתו אבל מסרב לחזור אליה". למרות שלאלבום קוראים "עיר", הוא עושה חוקן לחיים העירוניים ומקדיש למקומות אחרים את השיר האחרון: "עברנו לצפון ואנחנו לא מתגעגים שואלים אותנו אם אנחנו משתגעים" סוג של רקוויאם/מחווה מנוגן על פסנתר בלבד, לחיי העיר שנטש לכאורה לטובת עצי שקדיה ובוני עפיפונים.