אני סובלת מפוביה שלא מופיעה באף ספר פסיכיאטריה..."הגהפוביה" או במילים פשוטות: חרדת נהיגה :)

אבל אתם יודעים, למרות שחרדת נהיגה נשמעת כמו פוביה משונה ביותר, היא אולי הפוביה היחידה שהחרדה בה אכן מוצדקת, להבדיל מחרדות מפגרות כמו פחד מליצנים או מג'וקים.

בנהיגה יש אלמנט אמיתי של סכנה, אם מישהו מפשל על הכביש הוא יכול להרוג אותך, וכנ"ל גם אם אתה בעצמך מפשל...

כל השנים נושא הנהיגה לא עניין אותי ונראה לי מחוץ לתחום בשבילי.

לא חשבתי שיש לי את הכישורים והקואורדינציה המתאימים לזה, מעבר לרתיעה האימתנית שלי מנהיגה.

כשהסתכלתי על הנהגים שהייתי נוסעת איתם, הלב שלי היה מפסיק לפעום לשניה, בכל פעם שהם ניסו להשתלב בתנועה סואנת.

כבר ראיתי איך עוד דקה מישהו מתנגש בנו והופך אותנו לעיסה...

מזווית של מי שמשקיפה מהצד על כל נושא הנהיגה, במיוחד על כבישי ארצנו, זה נראה לי כמו ג'ונגל גדול ומפחיד, שאין לי שום סיכוי להשתלב בו!

עם כל החוקים, התמרורים, ההילוכים וחוסר הסבלנות של הנהגים, הייתי בטוחה שבשניה שאעלה על הכביש, ישר אעשה איזו טעות ואתרסק.

או שאתקע שעות באותו נתיב כי אף אחד לא יתן לי להשתלב וכולם יתחילו לצפור לי ולהלחיץ אותי...

בקיצור נשמע כמו סיוט אמיתי !

איכשהו הצלחתי להסתדר שנים בלי לדעת לנהוג, תמיד למדתי או עבדתי קרוב לבית, אז הלכתי ברגל, ואם לא, אז תמיד היה לי עם מי לנסוע או קווי אוטובוס קרובים לבית.

אז תשאלו מה בכל זאת גרם לי להחליט ללמוד נהיגה, דווקא בגיל מופלג כמו 28?!

סיבות הגיוניות כמו:

מקום עבודה מרוחק שאין אוטובוסים לכיוונו? לא!

ילדים שצריך לפזר בין בתי הספר השונים? לא!

טיולים שרציתי לעשות ברחבי הארץ? גם לא!

אז מה כן?!

סיבה טיפשית ביותר הצליחה להיות הקש ששבר את גב הגמל...

יש לי חברה טובה מאוד שבדיוק אז חזרה מטיול בחו"ל וקפצה אליי לספר לי חוויות מהטיול.

השיחה איתה הייתה מרתקת, והייתי מתה לשמוע עוד ועוד מהסיפורים שלה.

אבל פתאום ב11 בלילה, באמצע הסיפור הכי מעניין, היא אמרה לי שהיא חייבת לעוף כי עוד מעט האוטובוסים יפסיקו לפעול.

כל כך התבאסתי! כי הייתי סקרנית לשמוע את סוף הסיפור שלה!

חשבתי לעצמי: קורינה, חתיכת נכה מוגבלת שכמותך! אם היית יודעת לנהוג, היית מקפיצה את חברה שלך תוך 5 דקות הביתה וזוכה לשמוע את סוף הסיפור שלה בנחת, בלי שום לחץ של זמן!

באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה להתחיל ללמוד נהיגה.

אתם קולטים? כל הנימוקים הכי הגיוניים לא הזיזו לי, ודווקא השטות הזו גרמה לי להבין עד כמה אני מוגבלת בלי רישיון נהיגה...

התחלתי ללמוד נהיגה אצל מישהו מבית ספר שחברה המליצה עליו.

בית הספר היה אולי בסדר, אבל המורה בכלל לא...

מעבר לזה שהוא היה חרמן, גם הרגשתי שהוא לא מקדם אותי לשום מקום! אלא פשוט נותן לי לנהוג ולנהוג, בלי שאבין מה אני עושה ואם זה טוב או לא.

לא ידעתי בדיוק איך שיעורי נהיגה אמורים להראות, ולכן לא עזבתי אותו מיד בהתחלה...

ובכלל, איך בדיוק תלמיד חסר בטחון אמור לדעת שהוא כבר מוכן לטסט? אם המורה לא אומר לו את זה?

אולי למורה יש אינטרס למשוך את התלמיד לעוד ועוד שיעורים? כדי לעשות עליו עוד כסף?

ואם הוא חרמן מגעיל אז בכלל יש לו אינטרס לא להפרד מהתלמידה...

בסופו של דבר נמאס לי ממנו סופית, ועברתי ללמוד נהיגה אצל מישהו שקיבלתי המלצות ספציפיות עליו ולא על בית הספר שלו.

את ההמלצה קיבלתי מבחורה היסטרית שלקחה 500! שיעורי נהיגה, ורק אצלו הצליחה לעבור טסט.

חשבתי לעצמי שאם היא יכולה...אז בטח שגם אני! :)

אצלו באמת הרגשתי שאני לומדת ומתקדמת.

(אני מודה אבל שזה היה על אוטומט, להבדיל מהמורה הקודם :))

בשלב מסויים הוא אמר לי שאני מוכנה לטסט!

להפתעתי עברתי גם את התיאוריה וגם את הטסט על המכה הראשונה!

ואני יודעת שזה די נדיר גם אצל טובים ממני.

אז כנראה שאני מסוגלת ליותר ממה שאני חושבת על עצמי...

אבל מצד שני, אולי הבוחן היה במצב רוח טוב במיוחד באותו יום...

כי יחד איתי נבחנה עוד סבתא בת 60, שנכשלה כבר ב8 טסטים! וגם היא עברה באותו יום.

זה בטח היה יום המזל שלנו! :)

שמחתי שיש לי רישיון כמו ילדה גדולה! :)

אבל למרות שהוכחתי לעצמי שאני יכולה לעשות את זה, עדיין הרגשתי מוגבלת ומפוחדת, ולא היה לי אומץ לעלות לבדי על הכביש. אלא למרחקים קצרים בלבד, ולמסלולים שאני מכירה היטב.

מישהו אמר לי פעם משפט יפה: "לומדים באמת לנהוג, רק אחרי שמקבלים רישיון..."

כמה שהוא צדק!

בכל פעם שהייתי מתבקשת לנהוג, הייתי מתחמקת מזה בתירוצים עלובים כמו : היום כואב לי הראש ואני עייפה ועצבנית מדי בשביל לנהוג...וכו'.

אז בסוף יצא שלמרות הרישיון המשכתי עדיין להיות תלויה באנשים שיקפיצו אותי ממקום למקום.

ובכל פעם שנאלצתי בכל זאת לנהוג לבדי, הרגשתי איך חרדת הנהיגה שוב משתלטת עליי והלב שלי פועם בקצב של 3000 קמ"ש ! :)

הנהיגה המשיכה להיות סבל מוחלט בשבילי והדבר היחיד שנהנתי ממנו בזמן נהיגה היה רק המוזיקה ששמעתי באוטו...

מה שגרם לי איכשהו להתגבר על החרדה, היה שגרה של נסיעות יומיומיות לעבודה.

ברגע שהנהיגה נהפכת ממעשה חד פעמי, שצריך להתכונן נפשית לקראתו,למעשה יומיומי, טבעי ורגיל, אתה מפסיק להתרגש ומתחיל לבצע אותה בצורה הרבה יותר אוטומטית ולא מחושבת.

בשלב מסויים קלטתי שהלב שלי כבר לא דופק בכל פעם שאני צריכה להשתלב בתנועה.

עוד לא התגברתי לחלוטין על החרדה הזו ואני עדיין מעדיפה שמישהו אחר ינהג במקומי.

אבל מתי קלטתי שבאמת עשיתי התקדמות אדירה, מבחינת הניסיון והכישורים שלי על הכביש?

ברגע שאני התחלתי להיות זו שמקללת אחרים על הכביש ! :)

(בלב כמובן...בלב...)

"יא צב! סע כבר!"

"זקנה מטומטמת! יש ירוק! תזיזי את התחת!" 

"ערס מטומטם! מה אתה חותך אותי?!"

"נהג מונית מנייאק! תחליט כבר על איזה נתיב אתה נושא !!!"

ברגע שקלטתי שאני כבר מסוגלת לבקר נהיגה של אחרים על הכביש, הבנתי שהשתפרתי מאוד!

פעם כולם היו מקללים אותי... :)

השיר המצורף : Madness - Driving In My Car