אחת הסיבות שאני עובדת עם ילדים היא התמימות שלהם. ילדים חפים מדעות קדומות, נקיים מרוע. ילד יכול לריב עם חבר ורגע אחר כך הוא שכח שזה בכלל היה, הענין נפתר ביניהם והמשחק נמשך. הם מדברים באותה השפה.
עלתה השבוע שוב שאלת מליון הדולר שתעסיק עוד הרבה פילוסופיים לאורך הדורות, האם יצר לב האדם טוב מנעוריו? או רע מנעוריו? האם הרוע הוא תורשתי או ענין של סביבה? כל העוסק בחינוך בעיני, עדיף שיאמין כי ייצר לב האדם טוב מנעוריו.
יחד עם זאת, אם פעם חשבתי שהאדם נולד לוח חלק היום אני מאמינה בדיוק ההיפך, שהוא נולד כשיש בו את כל האפשרויות והסביבה בה הוא חי מחזקת ומתגמלת חלק מהן - אלה יוצרות את מי שהוא - כמו שאמרתי על עיקרון הפרוג`קטור - מה שנאיר יתחזק - נאיר את הטוב נקבל טוב, נאיר את הרע, זה מה שנקבל. אצל ילדים וגם אצל מבוגרים.
דוגמא קטנה מהשטח?
שאלימות היא הפתרון לאלימות.
אם הם היו אומרים לו שיסתכל לילד המכה בעיניים ויגיד לו "די", הם גם היו מלמדים אותו שהם סומכים עליו, שיש דרכים אחרות, מחזקים אותו שהוא יכול וכמובן שהם היו משיגים תוצאות הרבה יותר טובות.
באחריות - הילד המכה גם היה עוצר וגם בוכה בעצמו.
ההורה כמובן רוצה רק את הטוב עבור הילד שלו, הוא רוצה ללמד אותו לשרוד בעולם, רק שההורה חושב בשפת המבוגרים והילד חי בעולם של ילדים. לא מעניין אותו לעשות עולם טוב יותר, לא מעניין אותו ללמד את הילד שלו דרך אחרת, לא בהכרח הוא מכיר שיש דרך אחרת. הוא רק רוצה שהילד שלו יהיה בין ה"חזקים" בעולם שבו החזק שולט. מבחינתו ילד שלא יודע להחזיר - יחטוף. תמיד תעלה השאלה " ואיך הילד ילמד?" ותשובתי הקבועה היא האם כשהבוס שלך מרגיז אותך, גם אתה מחזיר לו במכות? לכל בעיה יש יותר מפתרון אחד ואם מישהו נשאר עם הספק אומר באופן ברור:
אלימות נגד אלימות אינה פתרון !!! תמיד האמנתי בטוב. זאת הבחירה שלי. גם עם אנשים וגם עם חברים, אני מאמינה שאף אחד לא רוצה לפגוע בשני מתוך כוונת זדון. היה לי חבר שכל פעם שהייתי "מבינה" או "מוצאת מה טוב יצא מזה" הוא היה כועס עלי - לא כולם טובים כמוך, לא כולם חושבים כמוך, את מטפלת בכולם ומבינה את כולם ועוד כהנא וכהנא, כשהמסר העיקרי - יש אנשים שהרוע מניע אותם -
זה לא רוע - זאת מצוקה - זאת חולשה -
הוא גם זה שקרא לחברים שלי "המטופלים שלך.." בחלק מזה הוא צדק, ההבדל בין אלה שהיו "מטופלים שלי.." לבין אלו שהיו חברים היה, שברגע שנהיה לי קצת קשה ואני הייתי צריכה את החברים שלי לידי... "המטופלים" נגוזו והחברים נשארו ואיפה הוא היום???
זה אובדן התמימות שלי. מרוב שאני מבלה עם ילדים, אני שוכחת לפעמים שעולם המבוגרים נראה קצת אחרת וכל פעם זה צובט לי בלב מחדש. אכזבה, פגיעה, כאב.
יש בזה משהו יפה בתמימות הזאת שלי ויש בזה גם משהו עצוב. זה השעור שלי. הבחירה לעבוד עם ילדים אינה מיקרית. היא מודעת ביותר. ילדים מבינים שפה אחת - אהבה -
הכל ברור. הם לא חושדים בכשרים. יש להם אמון ויש להם חושים בריאים לדעת מי באמת אוהב אותם ומי מזייף. ילדים תמיד מתחברים אלי במגנט. מבוגרים מדברים כמה שפות.
שבת מוארת בטוב, גילה |