כותרות TheMarker >
    ';

    מרכז הכובד

    החיים בדיווש איטי

    פוסטים אחרונים

    עיוורון סמלים

    67 תגובות   יום שישי , 2/5/08, 21:51

    (ברצלונה, 2004)

    קולם נשמע בעודי מסיימת את ענייני בשירותים.

    כבדים. לאים. שטוחים.

     יד כבדה הונחה על ידית התא ועברה מיד לבדוק את זה השכן.

     טריקת דלת.

    חיכיתי עד שנשמע קרקוש המנעול בתא אליו הם נכנסו ואז יצאתי.

    קרש האסלה הוטח בקיר. רוכסן נפתח. קול קילוח עז מתמזג בשירה עליזה. קצבה מנוגד לקצב האיטי של צעדי בעליה. המבטא אנגלי מובהק.

     "גבר!" – הודיע המודע לתתו. "עוד כששמעתי את הצעדים ידעתי. בכלל, אני תמיד יודע קודם. אתה כל כך איטי" השיב לו התת כהרף עין.

    "כל היום אתם מתווכחים!", השתקתי את שניהם בנזיפה מחוייכת, שוטפת את ידי. מסכמת עם שניהם שהתזמון פשוט מושלם.

     

    (מוקדם יותר באותו יום)

     

    התערוכה הקיפה נושאים שונים ועם זאת הייתה מעמיקה ומרתקת.

    היא עסקה בהיבטים שונים של רב-תרבותיות, קיימות, זכויות אדם, סביבה עירונית ומיחזור, חינוך ומדע ויתכן בהחלט שחלק מהנושאים שנדונו כבר נמחקו מתודעתי.

    החלק שעסק בתקשורת ובשפה השאיר עלי רושם עז.בתחילת המאה ה-20, עוד דיברו בעולם כ-10,000 שפות שונות. בסוף המאה, רק מחצית מהשפות עדיין עימנו. 95% מהן מצויות בסכנת הכחדה ויחד איתן נתח מן התרבות של הדוברים אותן.הנחמה באה מיד אחר כך. הוסבר שהתקשורת בין בני האדם עברה אבולוציה לא מעטה עם השנים. מסתבר שהאדם המתוחכם מצא דרך להתבטא ללא צורך במילים, כי אם בסמלים (ההסבר על כך נכתב בשש שפות אירופאיות שונות, אבל לא בציורים).

    בכדי להמחיש את הדברים החרימו מארגני התערוכה שלטי שירותים מכל העיר, ואולי מספרד כולה. היה שם מספר עצום של תמונות הממחישות את ההבדלים האנטומיים הבולטים בין גברים ונשים.

     אותי הם שכנעו, אכן, התקדמות אבולוציונית.

     

    (תל אביב, 2006) 

    התאונה שהחרידה את חייה של בל קנטור התרחשה בשבוע הראשון לעלייתה ארצה. בל הייתה רוכבת מחוננת ומאמניה ניבאו לה עתיד תחרותי מזהיר. כוונתה הייתה להצטרף לאחת מקבוצות הנשים בארץ ולממש כאן את כשרונה. האופניים היו חלק בלתי נפרד מחייה והם היו כלי הרכב שלה למרחקים קצרים ובינוניים.

    בספרה, A symbol. My Life.

    היא מתארת את האירוע שהסיט את חייה ממסלולם הטבעי, את קורותיה לאחר מכן ואת השלכותיו.

     כשהגיעה לתל אביב חיפשה, באופן טבעי את שבילי האופניים ומסלולי הרכיבה. הוסבר לה שבפארק הירקון יש מסלול ייעודי לאופניים. וכך מצאה עצמה רוכבת לראשונה בארץ.

     הייתה זו שעת בוקר מאוחרת. קנטור האיצה כשפתאום שמה לב שישנה אישה מזדחלת עם עגלת תינוק, עסוקה בשיחה בטלפון הסלולארי, על מסלול הרכיבה. קנטור האטה.

     בדיוק כשאמרה לחלוף על פניהם נעצרה האם ודחפה את העגלה באלכסון לכיוונה של הרוכבת.

     זו, לא הספיקה לבלום.

    העגלה התהפכה. התינוק הושלך החוצה.

     קנטור, מוכת הלם ובזוג ידיים שבורות לא ידעה את נפשה מצער.

    המשפט ארך זמן רב.

    כיוון שהילד סבל מפיגור שכלי טרם התאונה, קשה היה לאמוד את חומרת הפגיעה.

    האם הכחישה בתחילה הן את הממצאים לגבי הפיגור של בנה והן את העובדה ששוחחה בטלפון בעת התאונה. קנטור זוכתה מחמת הספק וחזרה מיד לארצות הברית.

    קנטור איננה סופרת דגולה: היא משתמשת בחלק קטן יחסית של המילים המצויות במילון ובעיקר בנפוצות שבהן. משפטיה אינם מורכבים. שפתה התיאורית אינה עשירה. ולמרות כל החסרונות ספרה מכמיר לב ומעורר הזדהות.

    היא החליטה להקדיש את חייה לחינוך לזהירות בדרכים.

    לארץ לא תשוב עוד.בדבר אחד איני מסכימה איתה.מסקנתה הייתה שהתאונה התרחשה בארץ כיוון שכאן אנשים אינם מצייתים לסמלים (ובכלל זה לתמרורים) מתוך חוסר כבוד לאחר.

    לטעמי, האשמה זו אינה במקומה. אין כאן כוונה רעה. יש כאן עיוורון סמלים.

    ובאותו עניין - פוסט מעמיק וחכם של fourscore שנכתב בעקבות הפוסט הנוכחי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (67)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/7/08 22:02:


      בואי ננתח את הטקסט בצורה נאותה.

      'הייתה זו שעת בוקר מאוחרת. '

      'קנטור האיצה' - אין בעיה.

      'כשפתאום שמה לב שישנה אישה מזדחלת עם עגלת תינוק',

       'פתאום שמה לב' ? - אוקיי.

      'אישה מזדחלת' ? - ממש חוצפנית - היא חייבת לרוץ עם עגלת התינוק.

      'עסוקה בשיחה בטלפון הסלולארי', לא להאמין - שיחת סלולר תוך טיול עם תינוק - חובה להעניש אותה.

      'על מסלול הרכיבה'. כאן בכלל מגיעה לה פגיעה גופנית, מילא איטית אבל במסלול מהיר, חבל לחכות למשפט וחקירה. אין טעם. עונש מיידי וזהו זה.

      קנטור האטה. (או כמה שהיא גדולה הקנטור הזו פשוט אישה טובה. נשמה.

       'בדיוק כשאמרה לחלוף על פניהם נעצרה האם'

      (נעצרה ? באיזו זכות ? מי אישר לה. זו נחשבת עצירת פתאום ? )

      ודחפה את העגלה באלכסון לכיוונה של הרוכבת. (נו באמת זה כבר יותר מידי. כפי שצייננו מגיע לה עונש וכבד)

       זו, לא הספיקה לבלום. (רחמים. פשוט רחמים על קנטור האומללה )

      העגלה התהפכה. (נו, אמרנו לכם מגיע לה ובטח לתינוק )

      בפועל קנטור הייתה רגישה כמו נעל.

      כשאת רואה עגלה עם תנוק.

      פשוט תעקפי אותה.

      מבחינתי תעצרי בצד

      ואם את מסכנת מישהו (זקן /אישה/ וילד ) בכך שאת רוכבת לידו בצורה מסוכנת.

      דמך בראשך !

        22/6/08 22:54:

       

      צטט: אחר40 2008-05-02 22:12:36

      לטעמי היא אשמה לחלוטין בתאונה .

      לא הבנתי מדוע מישהי עם עגלה לא יכולה לדבר בסלולרי ?

       

       

      מן הטעם הפשוט, שהחוק אוסר גם על הולכי רגל לדבר בסלולרי.

      ומן הטעם של ההגיון - את אחראית לילד בעגלה לידך, יש תנועה סביב, קחי אחריות.

      לא מסובך נורא

        4/6/08 13:04:

      זה הפרופסור אמר, לא אני. לדעתי, בהחלט יש לישראלים מערכת קודים מסועפת של גינונים ונימוסים. רעים. (אבל לפעמים טובים.)

      צטט: nyx 2008-06-03 22:48:28

       

      לא מבינה למה אתה אומר שישראלים נטולי נימוסים? בשום מקום אחר לא היו מגדילים פוסט שלי לכדי הערה שלמה קורץ

       

        3/6/08 22:48:

       

      צטט: rajaraj 2008-06-01 17:22:52

      ההערה שלך על עיוורון סמלים הזכירה לי שפעם, בחנות ספרים בטוקיו, קראתי מתוך שעשוע את הלונלי פלנט על ישראל. בתיבת מידע על הנימוסים הישראליים, ציין פרופסור כזה או אחר ש"זה לא שלישראלים יש נימוסים רעים, זה שפשוט אין להם נימוסים."

       

      (ההבחנה הדקה הזו, ציינה תיבת המידע, לא כל כך עוזרת למי שמנסה לשלוח בחזרה במסעדה מנה שהגיעה קרה ונענה על ידי מלצר אדיש ש"לרוב האנשים לא איכפת אם היא קרה.")

      לא מבינה למה אתה אומר שישראלים נטולי נימוסים? בשום מקום אחר לא היו מגדילים פוסט שלי לכדי הערה שלמה קורץ

        1/6/08 17:22:

      ההערה שלך על עיוורון סמלים הזכירה לי שפעם, בחנות ספרים בטוקיו, קראתי מתוך שעשוע את הלונלי פלנט על ישראל. בתיבת מידע על הנימוסים הישראליים, ציין פרופסור כזה או אחר ש"זה לא שלישראלים יש נימוסים רעים, זה שפשוט אין להם נימוסים."

       

      (ההבחנה הדקה הזו, ציינה תיבת המידע, לא כל כך עוזרת למי שמנסה לשלוח בחזרה במסעדה מנה שהגיעה קרה ונענה על ידי מלצר אדיש ש"לרוב האנשים לא איכפת אם היא קרה.")

        13/5/08 20:52:

       

      צטט: shabat shalom 2008-05-12 19:39:11

       

      צטט: nyx 2008-05-11 23:49:36

       

      צטט: רוקם 2008-05-10 23:31:18

      עיוורון סמלים

      או סמיילים:)

      לעצם העניין נראה לי

      כי במקרה דנן הבעיה

      זה הסחת הדעת

      ממה שמתרחש מסביב

      עידן הפלאפון הביא בכנםפיו

      את ההתרכזות בשיחה בכל המצבים

      וזה מה שגורם לעיוורון

      כתוצתאה מהאזנה רצופה

      לשיחות הפון או מפטפטת יתירה

      אין ספק שהטלפונים הסלולריים מגבירים את התופעה.

      אבל נראה לי שהאשם הוא לא בהם, אלא בנו, המקפידים יותר לדבר ולא משנה איפה ומתי ופחות לשים לב מתי אנחנו דורכים על האחר.

      יש מחירים לחופש האישי, לליברליזם האינדיבידואלי.

      ואחד המחירים הוא: הציפיה שמישהו אחר ישרת אותי.

      בתפיסה הליברלית שמעלה את האני לדרגת קדוש, שכחנו את ה"אני" של הזולת,

      וככה קיבלנו, במקום גן עדן הומאני, ג'ונגל כוחני...

      (היום זה היום הפסימי שלי...)

      לא משוכנעת שאחד הוא נגזרת ישירה של השני. כלומר - לדעתי יתכן ליברליזם אינדיבידואלי מבלי שיתקיים צורך לנצל את האחר ולגרום לו לשרת אותך.

      אתה צודק שהחברה שלנו נשפכת לאזור הזה - של קידוש ה"אני" על חשבון דריכה על הזולת.

      אני אתעקש שזה לא חייב להיות כך.

      (מקווה שהיום הפסימי נגמר וזהו תחילתו של יום אופטימי חדש).

        13/5/08 20:48:

       

      צטט: yosele 2008-05-12 14:05:12

      פוסט יפה ומוצלח נתתי לך כובכ

      ברוך הבא!

      תודה לך.

        12/5/08 19:39:

       

      צטט: nyx 2008-05-11 23:49:36

       

      צטט: רוקם 2008-05-10 23:31:18

      עיוורון סמלים

      או סמיילים:)

      לעצם העניין נראה לי

      כי במקרה דנן הבעיה

      זה הסחת הדעת

      ממה שמתרחש מסביב

      עידן הפלאפון הביא בכנםפיו

      את ההתרכזות בשיחה בכל המצבים

      וזה מה שגורם לעיוורון

      כתוצתאה מהאזנה רצופה

      לשיחות הפון או מפטפטת יתירה

      אין ספק שהטלפונים הסלולריים מגבירים את התופעה.

      אבל נראה לי שהאשם הוא לא בהם, אלא בנו, המקפידים יותר לדבר ולא משנה איפה ומתי ופחות לשים לב מתי אנחנו דורכים על האחר.

      יש מחירים לחופש האישי, לליברליזם האינדיבידואלי.

      ואחד המחירים הוא: הציפיה שמישהו אחר ישרת אותי.

      בתפיסה הליברלית שמעלה את האני לדרגת קדוש, שכחנו את ה"אני" של הזולת,

      וככה קיבלנו, במקום גן עדן הומאני, ג'ונגל כוחני...

      (היום זה היום הפסימי שלי...)

        12/5/08 14:05:
      פוסט יפה ומוצלח נתתי לך כובכ
        11/5/08 23:50:

       

      צטט: תמי ליבנה 2008-05-11 07:51:29

       

       

      יופי של פוסט.

       

      כתוב מצוין.

       

      תמי.

      תודה, תמי

        11/5/08 23:50:

       

      צטט: אנימל אינסטינקט 2008-05-10 23:43:57

      מעורר מחשבה...

       

      כתיבה מרתקת!

      תודה לך.

        11/5/08 23:49:

       

      צטט: רוקם 2008-05-10 23:31:18

      עיוורון סמלים

      או סמיילים:)

      לעצם העניין נראה לי

      כי במקרה דנן הבעיה

      זה הסחת הדעת

      ממה שמתרחש מסביב

      עידן הפלאפון הביא בכנםפיו

      את ההתרכזות בשיחה בכל המצבים

      וזה מה שגורם לעיוורון

      כתוצתאה מהאזנה רצופה

      לשיחות הפון או מפטפטת יתירה

      אין ספק שהטלפונים הסלולריים מגבירים את התופעה.

      אבל נראה לי שהאשם הוא לא בהם, אלא בנו, המקפידים יותר לדבר ולא משנה איפה ומתי ופחות לשים לב מתי אנחנו דורכים על האחר.

        11/5/08 07:51:

       

       

      יופי של פוסט.

       

      כתוב מצוין.

       

      תמי.

      מעורר מחשבה...

       

      כתיבה מרתקת!

        10/5/08 23:31:

      עיוורון סמלים

      או סמיילים:)

      לעצם העניין נראה לי

      כי במקרה דנן הבעיה

      זה הסחת הדעת

      ממה שמתרחש מסביב

      עידן הפלאפון הביא בכנםפיו

      את ההתרכזות בשיחה בכל המצבים

      וזה מה שגורם לעיוורון

      כתוצתאה מהאזנה רצופה

      לשיחות הפון או מפטפטת יתירה

        9/5/08 22:30:

       

      צטט: דנייי 2008-05-09 04:59:30

      סמלים

      סימנים

      שפה לכאורה אוניברסלית

      והאם באמת כל אחד מזדהה, מבין את כלל המשמעויות?!

      אכן לכאורה...

      מסתבר שממש ממש לא...

        9/5/08 22:29:

       

      צטט: shabat shalom 2008-05-07 07:03:55

       

      צטט: nyx 2008-05-06 01:01:00

       

      צטט: shabat shalom 2008-05-04 14:05:46

       

      צטט: fourscore 2008-05-04 13:53:31

      העניין, לעוני-דעתי, יותר מורכב מסתם עיוורון סמלים. הוא קשור לכוחם של כללים או מוסכמות או חוקים מופשטים לכוון את סדרי החיים.

       

      כל חברה נדרשת לכללים שימנעו מחבריה לעשות את מה שנדמה להם שכדאי להם, או שהם רוצים, לעשות בכל רגע נתון. התנהגות אנוכית כזאת לא תאפשר לחברה לתפקד כחברה ולתת לחבריה (או לפחות לבעלי הכוח שבהם) את  היתרונות שמספק האיגוד החברתי למרכיביו האינדיבידואלים. 

       

      כדי ליישם כללים כאלו הלכה למעשה נוצרו כל מיני מנגנונים, ביולגייים וחברתיים. ברמה הביולוגית-אבולוציונית המנגנונים הם דברים כמו אלטרואיזם, כללי מוסר שמובנים בנו מלידה, רגישות ללחץ חברתי, רצון להיות פופולריים נאהבים ופחד מדחייה וכדומה. ברמה החברתית המנגנונים הם מוסכמות חברתיות מפורשות ובלתי-מפורשות (איך אומרים אימפליציטיות בעברית?). היחידים בחברה מתנהגים לפי מוסכמות אלו מכוח אחד או יותר ממוטיבציות שונות: סמכות חיצונית אבסולוטית, אלוהית למשל, שכלליה מיושמים בעזרת הפחדה מעונש, לחץ חברתי והבטחות גאולה ונחמה; חוקים, שמקבלים את כוחם בעזרת ענישה, בדרך כלל; מוסכות חברתיות בלתי-מפורשות שמקבלות את כוחן מהפחד מנידוי ואי קבלה על ידי החברה, ועוד.

       

      ישנן מספר חברות (אני חושב שבעיקר בעולם המערבי המודרני) או תתי-חברות שבהן, במקרים רבים, אין צורך להפעיל סמכות חיצונית כוחנית כלשהי על מנת להפעיל את כללי הההתנהגות החברתיים. החברים באותן חברות מסוגלים להבין את המוטיבציה הראשונית  (ויתור על אינטרס אנוכי למען אינטרס כללי יביא בסופו של דבר ליתרונות גם לאינדיבידואל) מבלי להזקק להכנסת מוטיבציות מלאכותיות ולא רלבנטיות להתנהגות כזאת. בחברות כאלו היחידים מבינים, ברובם, שהכללים אמורים להיות לטובתם, ושאם כולם, או רובם, לא יתנהגו לפי הכללים, גם הם עצמם יפגעו - אם לא עכשיו אז במקרה בו הם יזדקקו להתחשבותם של האחרים. בחברות כאלו אנשים מכבדים כללים: עומדים בתור בצורה מסודרת, נותנים זכות קדימה, לא מזהמים את רשות הרבים, ומצייתים לכללים מפורשים, כמו סימוני שבילים לאופניים.

       

      ישנו קוץ באלית הציות לכללים: הצמדות גדולה מדי אליהם, מבלי לשאול שאלות יכולה לגרום לציות עיוור (ע"ע גרמניה) או ל"בוקיות" מסויימת (ע"ע ארה"ב). מידה בריאה של ספקנות ואילתור יכולה לתרום הרבה לאיזון הראוי. בישראל היתה המידה הזאת אחד מהדברים שהובילו את המדינה לחלק מהצלחותיה, הלאומיות, החברתיות, הכלכליות והצבאיות. דא עקא שמידה כזאת יכולה להיות יעילה רק בתנאי שהמשתמשים בה מבינים לא רק את חולשתם של הכללים, אלא גם את כוחם, ויודעים איך לשמר את המוסכמות הכלליות, מרצון. כשהחברה מתחילה להיות רבגונית, וכשחלק משמעותי מחבריה אינו מורגל להטיל על עצמו משמעת מתוך הבנת המוטיביה הבסיסית לאותה משמעת, כי הוא רגיל לפעול מטעם סמכות אבסולוטית כזאת או אחרת (אלוהים, אבא, חוק) הופכים הספקנות והאלתור הבריאים להיות לאנרכיה וחוסר התחשבות גס באחר.

       

      וכך אנחנומגיעים למדינת ישראל דהיום, ולמקרים כמו זה שתיארת. 

      אני מצטרף לדעתו המנומקת של  fourcourse.

      יתר על כן: בואי ונפתח את האמור מעלי.

      חברה במצב של מלחמת קיום מקדשת את ההתחכמויות, את אי כיבוד הכללים והסמלים.

      וזה בדיוק מה שהורג אותה בסוף, כי חברה בהתבססותה, כשאיננה מקדשת את הכללים שלה, היא מתפרקת מעצמה. מאבדת את בסיס ההסכמה של עצמה.

      חביב בורגיבה המנהיג המייסד של טוניס היה הראשון שאמר שהערבים אם הם רוצים להשיג את השמדת ישראל הם צריכים להכיר בה. ולחכות.....

      היהודים, הוא אמר, אין להם תרבות של מדינה וכיבוד שלטונם הם. מפחד הם כיבדו את השילטון של המלך אצלו הם חיו.

      מפחיד כמה הוא צדק.

      השאלה אם זהו תהליך שאין ממנו דרך חזרה.

      אני דוקא תליתי בך תקוות רבות - כאיש חינוך דגול ובעל נסיון, להיות האופטימי מבינינו.

      לא משוכנעת שההתחכמויות ואי כיבוד הכללים והסמלים מוטבעים אצלנו בגנים. כן חושבת שאפשר להטמיע, לאט, שינויים.

      אני מאד אופטימי, לכן אני מגיב.

      אם הייתי פסימי, הייתי אדיש.

      לכן אני מגיב לעיתים גם בהחלטיות: לא אמרתי שזה בגנים. זו כנראה תרבות של חברה במאבק. היום המאבק הוא על החברה עצמה. והחברה ללא הסכמה על כללי המשחק (וחוקים, וסמלים הם חלק מחוקי המשחק המשותפים שלנו) היא חברה מתפרקת.

      מודה שלא הבנתי את המושג "עיוורון". לכן אני נוטה לראות בזה התעלמות בנוסח "יהיה בסדר" או "מה כבר יכול לקרות" או "מה אני פראייר?!!" וסוגי תגובות אופייניות כאלה

      מכיון שתוצאות "עיורון" כזה הן גם אישיות (האמא בשביל האופניים) וגם חברתיות (התפרקות), צריך להעמיד בהקשר זה את שאלת האחריות האישית.

       בוינה עליתי במדרכה (תייר לא מבין סמלים) על נתיב האופניים. כמעט רצחו אותי. מאז ניזהרתי.

      יש חשיבות גדולה לדיון הזה שהעלית. 

      כנראה שיש דברים שצריך ללמוד מהאוסטרים ומהגרמנים...

      וברצינות - העליתי כי מפריע לי. כי אני לא רואה פתרון לעניין בטווח הקרוב.

      אם יש לך רעיון, אשמח להיות חלק.

        9/5/08 22:26:

       

      צטט: נווד אפור 2008-05-06 10:36:36

       

      צטט: nyx 2008-05-06 01:11:09

       

      צטט: נווד אפור 2008-05-05 21:05:30

      אין שבילים לאופניים בארץ הקודש.

      בנו מהר מהר בלי לחשוב על העתיד וכנראה על ההווה כי בזמנו לא היו שתי מכוניות למשפחה.

       

      מצער, אבל ממשיכים עם זה.

      במקום לעודד את הרוכבים ואת ההולכים ברגל (זנים מוזרים שמעדיפים לא לתרום את חלקם לזיהום האויר) מעודדים את כל מי שיכול לדרוס אותם.

       מעודדים את מי שעושה מזה כסף. הלדרוס זו רק תופעת לוואי שאפשר לחיות איתה.

      קורץמסתבר

        9/5/08 04:59:

      סמלים

      סימנים

      שפה לכאורה אוניברסלית

      והאם באמת כל אחד מזדהה, מבין את כלל המשמעויות?!

        9/5/08 00:42:

       

      צטט: בת יוסף 2008-05-05 22:51:07

      התחלת בסיפור שמדגים את חשיבות הסמל. (גבר בשרותי נשים. או שמא את בשרותי גברים?) וסיימת בסיפור מסכם המבהיר מדוע כל כך חשוב. ובאמצע - כמו המילוי של הסנדוויץ'. העיקר. השינויים בתקשורת והתחכום של שנות האלפיים.

      יופי של פוסט.

      באמת ציפיתי שהתהיה הזו תבוא.

      כנראה שינויים תיאורטיים בתקשורת, כאלה שלא באמת עובדים כל הזמן.

      תודה, בת יוסף.

        7/5/08 20:47:

       

      צטט: דקס דקסטר 2008-05-05 22:35:50

      לא עיוורון סמלים, אלא גישה של "אני ואפסי עוד". זו הבעיה פה. או כדברי המימרה: "חוקים זה לגויים". אנחנו היהודים לא צריכים. אנחנו יודעים יותר טוב.

       

      ואגב, אם ההיא עם העגלה דיברה בסלולר וכתוצאה מכך הכניסה עצמה ברשלנותה באופן פתאומי לשביל האופניים, אז צריך לתבוע ת'אם-אמא שלה על השברים בידיים של הרוכבת. בכל זאת, בטח מדובר בהוצאות רפואיות לא מבוטלות.

       

       

      כבר הולכת להדפיס לי סטיקר לאופניים "יהודי לא דורס יהודי". וגם "שבילי אופניים מאז ולעולם" אם כבר יהדות ופנאטיות אז עד הסוף...

      ואגב, ההיא עם העגלה היא סינתזה של כמה "ההן עם העגלה" שמייצגות תופעה שאני רואה מדי יום. יותר מדי כמעט תאונות שהניעו את כתיבת הפוסט.

        7/5/08 07:03:

       

      צטט: nyx 2008-05-06 01:01:00

       

      צטט: shabat shalom 2008-05-04 14:05:46

       

      צטט: fourscore 2008-05-04 13:53:31

      העניין, לעוני-דעתי, יותר מורכב מסתם עיוורון סמלים. הוא קשור לכוחם של כללים או מוסכמות או חוקים מופשטים לכוון את סדרי החיים.

       

      כל חברה נדרשת לכללים שימנעו מחבריה לעשות את מה שנדמה להם שכדאי להם, או שהם רוצים, לעשות בכל רגע נתון. התנהגות אנוכית כזאת לא תאפשר לחברה לתפקד כחברה ולתת לחבריה (או לפחות לבעלי הכוח שבהם) את  היתרונות שמספק האיגוד החברתי למרכיביו האינדיבידואלים. 

       

      כדי ליישם כללים כאלו הלכה למעשה נוצרו כל מיני מנגנונים, ביולגייים וחברתיים. ברמה הביולוגית-אבולוציונית המנגנונים הם דברים כמו אלטרואיזם, כללי מוסר שמובנים בנו מלידה, רגישות ללחץ חברתי, רצון להיות פופולריים נאהבים ופחד מדחייה וכדומה. ברמה החברתית המנגנונים הם מוסכמות חברתיות מפורשות ובלתי-מפורשות (איך אומרים אימפליציטיות בעברית?). היחידים בחברה מתנהגים לפי מוסכמות אלו מכוח אחד או יותר ממוטיבציות שונות: סמכות חיצונית אבסולוטית, אלוהית למשל, שכלליה מיושמים בעזרת הפחדה מעונש, לחץ חברתי והבטחות גאולה ונחמה; חוקים, שמקבלים את כוחם בעזרת ענישה, בדרך כלל; מוסכות חברתיות בלתי-מפורשות שמקבלות את כוחן מהפחד מנידוי ואי קבלה על ידי החברה, ועוד.

       

      ישנן מספר חברות (אני חושב שבעיקר בעולם המערבי המודרני) או תתי-חברות שבהן, במקרים רבים, אין צורך להפעיל סמכות חיצונית כוחנית כלשהי על מנת להפעיל את כללי הההתנהגות החברתיים. החברים באותן חברות מסוגלים להבין את המוטיבציה הראשונית  (ויתור על אינטרס אנוכי למען אינטרס כללי יביא בסופו של דבר ליתרונות גם לאינדיבידואל) מבלי להזקק להכנסת מוטיבציות מלאכותיות ולא רלבנטיות להתנהגות כזאת. בחברות כאלו היחידים מבינים, ברובם, שהכללים אמורים להיות לטובתם, ושאם כולם, או רובם, לא יתנהגו לפי הכללים, גם הם עצמם יפגעו - אם לא עכשיו אז במקרה בו הם יזדקקו להתחשבותם של האחרים. בחברות כאלו אנשים מכבדים כללים: עומדים בתור בצורה מסודרת, נותנים זכות קדימה, לא מזהמים את רשות הרבים, ומצייתים לכללים מפורשים, כמו סימוני שבילים לאופניים.

       

      ישנו קוץ באלית הציות לכללים: הצמדות גדולה מדי אליהם, מבלי לשאול שאלות יכולה לגרום לציות עיוור (ע"ע גרמניה) או ל"בוקיות" מסויימת (ע"ע ארה"ב). מידה בריאה של ספקנות ואילתור יכולה לתרום הרבה לאיזון הראוי. בישראל היתה המידה הזאת אחד מהדברים שהובילו את המדינה לחלק מהצלחותיה, הלאומיות, החברתיות, הכלכליות והצבאיות. דא עקא שמידה כזאת יכולה להיות יעילה רק בתנאי שהמשתמשים בה מבינים לא רק את חולשתם של הכללים, אלא גם את כוחם, ויודעים איך לשמר את המוסכמות הכלליות, מרצון. כשהחברה מתחילה להיות רבגונית, וכשחלק משמעותי מחבריה אינו מורגל להטיל על עצמו משמעת מתוך הבנת המוטיביה הבסיסית לאותה משמעת, כי הוא רגיל לפעול מטעם סמכות אבסולוטית כזאת או אחרת (אלוהים, אבא, חוק) הופכים הספקנות והאלתור הבריאים להיות לאנרכיה וחוסר התחשבות גס באחר.

       

      וכך אנחנומגיעים למדינת ישראל דהיום, ולמקרים כמו זה שתיארת. 

      אני מצטרף לדעתו המנומקת של  fourcourse.

      יתר על כן: בואי ונפתח את האמור מעלי.

      חברה במצב של מלחמת קיום מקדשת את ההתחכמויות, את אי כיבוד הכללים והסמלים.

      וזה בדיוק מה שהורג אותה בסוף, כי חברה בהתבססותה, כשאיננה מקדשת את הכללים שלה, היא מתפרקת מעצמה. מאבדת את בסיס ההסכמה של עצמה.

      חביב בורגיבה המנהיג המייסד של טוניס היה הראשון שאמר שהערבים אם הם רוצים להשיג את השמדת ישראל הם צריכים להכיר בה. ולחכות.....

      היהודים, הוא אמר, אין להם תרבות של מדינה וכיבוד שלטונם הם. מפחד הם כיבדו את השילטון של המלך אצלו הם חיו.

      מפחיד כמה הוא צדק.

      השאלה אם זהו תהליך שאין ממנו דרך חזרה.

      אני דוקא תליתי בך תקוות רבות - כאיש חינוך דגול ובעל נסיון, להיות האופטימי מבינינו.

      לא משוכנעת שההתחכמויות ואי כיבוד הכללים והסמלים מוטבעים אצלנו בגנים. כן חושבת שאפשר להטמיע, לאט, שינויים.

      אני מאד אופטימי, לכן אני מגיב.

      אם הייתי פסימי, הייתי אדיש.

      לכן אני מגיב לעיתים גם בהחלטיות: לא אמרתי שזה בגנים. זו כנראה תרבות של חברה במאבק. היום המאבק הוא על החברה עצמה. והחברה ללא הסכמה על כללי המשחק (וחוקים, וסמלים הם חלק מחוקי המשחק המשותפים שלנו) היא חברה מתפרקת.

      מודה שלא הבנתי את המושג "עיוורון". לכן אני נוטה לראות בזה התעלמות בנוסח "יהיה בסדר" או "מה כבר יכול לקרות" או "מה אני פראייר?!!" וסוגי תגובות אופייניות כאלה

      מכיון שתוצאות "עיורון" כזה הן גם אישיות (האמא בשביל האופניים) וגם חברתיות (התפרקות), צריך להעמיד בהקשר זה את שאלת האחריות האישית.

       בוינה עליתי במדרכה (תייר לא מבין סמלים) על נתיב האופניים. כמעט רצחו אותי. מאז ניזהרתי.

      יש חשיבות גדולה לדיון הזה שהעלית. 

        6/5/08 10:36:

       

      צטט: nyx 2008-05-06 01:11:09

       

      צטט: נווד אפור 2008-05-05 21:05:30

      אין שבילים לאופניים בארץ הקודש.

      בנו מהר מהר בלי לחשוב על העתיד וכנראה על ההווה כי בזמנו לא היו שתי מכוניות למשפחה.

       

      מצער, אבל ממשיכים עם זה.

      במקום לעודד את הרוכבים ואת ההולכים ברגל (זנים מוזרים שמעדיפים לא לתרום את חלקם לזיהום האויר) מעודדים את כל מי שיכול לדרוס אותם.

       מעודדים את מי שעושה מזה כסף. הלדרוס זו רק תופעת לוואי שאפשר לחיות איתה.

        6/5/08 01:11:

       

      צטט: נווד אפור 2008-05-05 21:05:30

      אין שבילים לאופניים בארץ הקודש.

      בנו מהר מהר בלי לחשוב על העתיד וכנראה על ההווה כי בזמנו לא היו שתי מכוניות למשפחה. 

       

      מצער, אבל ממשיכים עם זה.

      במקום לעודד את הרוכבים ואת ההולכים ברגל (זנים מוזרים שמעדיפים לא לתרום את חלקם לזיהום האויר) מעודדים את כל מי שיכול לדרוס אותם.

        6/5/08 01:07:

      יש לי מפת שבילי אופניים של תל אביב (רובם עתידיים. לא מחוברים אחד לשני. לא מאמינים פה בעקרון הרצף).

      צטט: dani-din 2008-05-05 11:01:37

       אם אפשר

      צטט: nyx 2008-05-05 00:30:15

       

      צטט: dani-din 2008-05-03 16:52:17

      הלכתי לאיבוד

      רוצה מפה?

       

       

        6/5/08 01:03:

       

      צטט: אייב 123 2008-05-05 11:27:32

      בהחלט עיוורון תמרורים.

       

      תרגיל ידוע, בקורס נהיגה מונעת לבקש התבוננות בשילוט ובתמרורים

       

      בנהיגה ראשונה אחרי השיעור אתה שם לב שרוב הזמן אתה עיוור תמרורים.

      לא הייתי מודעת לתרגיל. מעניין.

        6/5/08 01:01:

       

      צטט: shabat shalom 2008-05-04 14:05:46

       

      צטט: fourscore 2008-05-04 13:53:31

      העניין, לעוני-דעתי, יותר מורכב מסתם עיוורון סמלים. הוא קשור לכוחם של כללים או מוסכמות או חוקים מופשטים לכוון את סדרי החיים.

       

      כל חברה נדרשת לכללים שימנעו מחבריה לעשות את מה שנדמה להם שכדאי להם, או שהם רוצים, לעשות בכל רגע נתון. התנהגות אנוכית כזאת לא תאפשר לחברה לתפקד כחברה ולתת לחבריה (או לפחות לבעלי הכוח שבהם) את  היתרונות שמספק האיגוד החברתי למרכיביו האינדיבידואלים. 

       

      כדי ליישם כללים כאלו הלכה למעשה נוצרו כל מיני מנגנונים, ביולגייים וחברתיים. ברמה הביולוגית-אבולוציונית המנגנונים הם דברים כמו אלטרואיזם, כללי מוסר שמובנים בנו מלידה, רגישות ללחץ חברתי, רצון להיות פופולריים נאהבים ופחד מדחייה וכדומה. ברמה החברתית המנגנונים הם מוסכמות חברתיות מפורשות ובלתי-מפורשות (איך אומרים אימפליציטיות בעברית?). היחידים בחברה מתנהגים לפי מוסכמות אלו מכוח אחד או יותר ממוטיבציות שונות: סמכות חיצונית אבסולוטית, אלוהית למשל, שכלליה מיושמים בעזרת הפחדה מעונש, לחץ חברתי והבטחות גאולה ונחמה; חוקים, שמקבלים את כוחם בעזרת ענישה, בדרך כלל; מוסכות חברתיות בלתי-מפורשות שמקבלות את כוחן מהפחד מנידוי ואי קבלה על ידי החברה, ועוד.

       

      ישנן מספר חברות (אני חושב שבעיקר בעולם המערבי המודרני) או תתי-חברות שבהן, במקרים רבים, אין צורך להפעיל סמכות חיצונית כוחנית כלשהי על מנת להפעיל את כללי הההתנהגות החברתיים. החברים באותן חברות מסוגלים להבין את המוטיבציה הראשונית  (ויתור על אינטרס אנוכי למען אינטרס כללי יביא בסופו של דבר ליתרונות גם לאינדיבידואל) מבלי להזקק להכנסת מוטיבציות מלאכותיות ולא רלבנטיות להתנהגות כזאת. בחברות כאלו היחידים מבינים, ברובם, שהכללים אמורים להיות לטובתם, ושאם כולם, או רובם, לא יתנהגו לפי הכללים, גם הם עצמם יפגעו - אם לא עכשיו אז במקרה בו הם יזדקקו להתחשבותם של האחרים. בחברות כאלו אנשים מכבדים כללים: עומדים בתור בצורה מסודרת, נותנים זכות קדימה, לא מזהמים את רשות הרבים, ומצייתים לכללים מפורשים, כמו סימוני שבילים לאופניים.

       

      ישנו קוץ באלית הציות לכללים: הצמדות גדולה מדי אליהם, מבלי לשאול שאלות יכולה לגרום לציות עיוור (ע"ע גרמניה) או ל"בוקיות" מסויימת (ע"ע ארה"ב). מידה בריאה של ספקנות ואילתור יכולה לתרום הרבה לאיזון הראוי. בישראל היתה המידה הזאת אחד מהדברים שהובילו את המדינה לחלק מהצלחותיה, הלאומיות, החברתיות, הכלכליות והצבאיות. דא עקא שמידה כזאת יכולה להיות יעילה רק בתנאי שהמשתמשים בה מבינים לא רק את חולשתם של הכללים, אלא גם את כוחם, ויודעים איך לשמר את המוסכמות הכלליות, מרצון. כשהחברה מתחילה להיות רבגונית, וכשחלק משמעותי מחבריה אינו מורגל להטיל על עצמו משמעת מתוך הבנת המוטיביה הבסיסית לאותה משמעת, כי הוא רגיל לפעול מטעם סמכות אבסולוטית כזאת או אחרת (אלוהים, אבא, חוק) הופכים הספקנות והאלתור הבריאים להיות לאנרכיה וחוסר התחשבות גס באחר.

       

      וכך אנחנומגיעים למדינת ישראל דהיום, ולמקרים כמו זה שתיארת. 

      אני מצטרף לדעתו המנומקת של  fourcourse.

      יתר על כן: בואי ונפתח את האמור מעלי.

      חברה במצב של מלחמת קיום מקדשת את ההתחכמויות, את אי כיבוד הכללים והסמלים.

      וזה בדיוק מה שהורג אותה בסוף, כי חברה בהתבססותה, כשאיננה מקדשת את הכללים שלה, היא מתפרקת מעצמה. מאבדת את בסיס ההסכמה של עצמה.

      חביב בורגיבה המנהיג המייסד של טוניס היה הראשון שאמר שהערבים אם הם רוצים להשיג את השמדת ישראל הם צריכים להכיר בה. ולחכות.....

      היהודים, הוא אמר, אין להם תרבות של מדינה וכיבוד שלטונם הם. מפחד הם כיבדו את השילטון של המלך אצלו הם חיו.

      מפחיד כמה הוא צדק.

      השאלה אם זהו תהליך שאין ממנו דרך חזרה.

      אני דוקא תליתי בך תקוות רבות - כאיש חינוך דגול ובעל נסיון, להיות האופטימי מבינינו.

      לא משוכנעת שההתחכמויות ואי כיבוד הכללים והסמלים מוטבעים אצלנו בגנים. כן חושבת שאפשר להטמיע, לאט, שינויים.

        6/5/08 00:56:

       

      צטט: fourscore 2008-05-04 13:53:31

      העניין, לעוני-דעתי, יותר מורכב מסתם עיוורון סמלים. הוא קשור לכוחם של כללים או מוסכמות או חוקים מופשטים לכוון את סדרי החיים.

       

      כל חברה נדרשת לכללים שימנעו מחבריה לעשות את מה שנדמה להם שכדאי להם, או שהם רוצים, לעשות בכל רגע נתון. התנהגות אנוכית כזאת לא תאפשר לחברה לתפקד כחברה ולתת לחבריה (או לפחות לבעלי הכוח שבהם) את  היתרונות שמספק האיגוד החברתי למרכיביו האינדיבידואלים. 

       

      כדי ליישם כללים כאלו הלכה למעשה נוצרו כל מיני מנגנונים, ביולגייים וחברתיים. ברמה הביולוגית-אבולוציונית המנגנונים הם דברים כמו אלטרואיזם, כללי מוסר שמובנים בנו מלידה, רגישות ללחץ חברתי, רצון להיות פופולריים נאהבים ופחד מדחייה וכדומה. ברמה החברתית המנגנונים הם מוסכמות חברתיות מפורשות ובלתי-מפורשות (איך אומרים אימפליציטיות בעברית?). היחידים בחברה מתנהגים לפי מוסכמות אלו מכוח אחד או יותר ממוטיבציות שונות: סמכות חיצונית אבסולוטית, אלוהית למשל, שכלליה מיושמים בעזרת הפחדה מעונש, לחץ חברתי והבטחות גאולה ונחמה; חוקים, שמקבלים את כוחם בעזרת ענישה, בדרך כלל; מוסכות חברתיות בלתי-מפורשות שמקבלות את כוחן מהפחד מנידוי ואי קבלה על ידי החברה, ועוד.

       

      ישנן מספר חברות (אני חושב שבעיקר בעולם המערבי המודרני) או תתי-חברות שבהן, במקרים רבים, אין צורך להפעיל סמכות חיצונית כוחנית כלשהי על מנת להפעיל את כללי הההתנהגות החברתיים. החברים באותן חברות מסוגלים להבין את המוטיבציה הראשונית  (ויתור על אינטרס אנוכי למען אינטרס כללי יביא בסופו של דבר ליתרונות גם לאינדיבידואל) מבלי להזקק להכנסת מוטיבציות מלאכותיות ולא רלבנטיות להתנהגות כזאת. בחברות כאלו היחידים מבינים, ברובם, שהכללים אמורים להיות לטובתם, ושאם כולם, או רובם, לא יתנהגו לפי הכללים, גם הם עצמם יפגעו - אם לא עכשיו אז במקרה בו הם יזדקקו להתחשבותם של האחרים. בחברות כאלו אנשים מכבדים כללים: עומדים בתור בצורה מסודרת, נותנים זכות קדימה, לא מזהמים את רשות הרבים, ומצייתים לכללים מפורשים, כמו סימוני שבילים לאופניים.

       

      ישנו קוץ באלית הציות לכללים: הצמדות גדולה מדי אליהם, מבלי לשאול שאלות יכולה לגרום לציות עיוור (ע"ע גרמניה) או ל"בוקיות" מסויימת (ע"ע ארה"ב). מידה בריאה של ספקנות ואילתור יכולה לתרום הרבה לאיזון הראוי. בישראל היתה המידה הזאת אחד מהדברים שהובילו את המדינה לחלק מהצלחותיה, הלאומיות, החברתיות, הכלכליות והצבאיות. דא עקא שמידה כזאת יכולה להיות יעילה רק בתנאי שהמשתמשים בה מבינים לא רק את חולשתם של הכללים, אלא גם את כוחם, ויודעים איך לשמר את המוסכמות הכלליות, מרצון. כשהחברה מתחילה להיות רבגונית, וכשחלק משמעותי מחבריה אינו מורגל להטיל על עצמו משמעת מתוך הבנת המוטיביה הבסיסית לאותה משמעת, כי הוא רגיל לפעול מטעם סמכות אבסולוטית כזאת או אחרת (אלוהים, אבא, חוק) הופכים הספקנות והאלתור הבריאים להיות לאנרכיה וחוסר התחשבות גס באחר.

       

      וכך אנחנומגיעים למדינת ישראל דהיום, ולמקרים כמו זה שתיארת. 

      כרגיל הניתוח שלך יוצא יותר מעמיק מהפוסט עצמו.

      אכן איזון עדין. ברור שישנו חן שובבי בשבירת מוסכמות. מניחה שרוב הישראלים, על אף הקיטורים בעניין, עדיין יעדיפו חשיבה מחוץ לקופסה, שמביאה בחשבון "כיפוף" מוסכמות וכללים מאשר ציות מוחלט.

       זה היה חלק מהרעיון -  לנסות להפגיש (תרתי משמע) בין התרבות ה"בוקית" שעבורה שביל אופניים הוא בדיוק שביל אופניים (נטול תוספות מהלכות על שתיים) ובין התרבות שלנו, שעיוורת לחלוטין לסמלים ומקדשת את האנרכיה ואת החריגות מהחוק.

      ועם זאת, נראה לי, שדוקא בעניין השבילים (בשונה אולי מחוקי תנועה אחרים או לחלופין מצפצוף על שלטי ה"מה זה הפס האלכסוני המוזר הזה על הסיגריה?") באמת שאין כאן "צפצוף" מודע על הזולת. אין שום יתרון להליכה על שביל אופניים. הוא לא יותר מוצל, הוא לא פחות עמוס. הוא פשוט שם, ורק רוכבים מזהים אותו ככזה.

        5/5/08 22:51:

      התחלת בסיפור שמדגים את חשיבות הסמל. (גבר בשרותי נשים. או שמא את בשרותי גברים?) וסיימת בסיפור מסכם המבהיר מדוע כל כך חשוב. ובאמצע - כמו המילוי של הסנדוויץ'. העיקר. השינויים בתקשורת והתחכום של שנות האלפיים.

      יופי של פוסט.

        5/5/08 22:42:

       

      צטט: shabat shalom 2008-05-04 00:36:24

       

      צטט: nyx 2008-05-03 23:47:50

       

      צטט: אורדן, חגי אורדן 2008-05-03 13:09:04

      פעם חשבתי על עניין התפילות כמה וכמה פעמים ביום.

      כאילו, הניג'וז הזה שאלוהים חייב לעבור כשאומרים לו כל יום את אותו דבר כמה פעמים.

      אני הייתי משתגע.

      הלו אם אלוהים כזה גדול, הוא הבין בפעם הראשונה, אם זה חשוב , גם הפנים.

       

      מה שאת מכנה עיוורון לסמלים, אולי אינו אלא הציפייה שיגידו כל אחד כל דבר כמה פעמים?

      לראות סמל פעם אחת , להבין ולהפנים זה לא הנוהג .

      גם בבית ספר , וגם כהורים אנו חווים את הצורך לחזור על כל דבר שמונה עשרה פעמים. 

       

      אנו כנראה הפנמנו שאם אומרים פעם אחת כרנאה שאין כוונה אמיתית. 

      הצחקת אותי כהוגן עם הקטע של התפילות. פשוט ענק.

      אולי אתה צודק. ובכל מקרה, נראה שבעניין הנדון גם חסרים חינוך ומודעות.

      בויכוח שלך עם אחר

      הוכחת שאי התיחסות לשפת הסמלים היא ענין תרבותי.

      מי שלא מתיחס לסמלים, בהחלט עלול להפסיד את כל עולמו. (בשרותים - פחות. בדרכים - יותר).

      ההתחכמות של השואלת: האם אמא שתעמוד באמצע הכביש ותינוקה יהרג - אשמה? - כן, היא אשמה. והאם אמא שהולכת על שביל אופניים עם תינוקה - אשמה. כן היא אשמה. והיא אחראית!!

      כאן לא מדובר האם האמא היא רעה או לא. מדובר על אחריות אישית.

      קראתי לפני שבועיים סיפור הפוך:

      נהג נסע בכביש חיפה עכו ועקף אוטובוס שנתן להולכת רגל לחצות את הכביש, והרג אותה תוך כדי העקיפה.

      בית המשפט זיכה את ההורג כי התמרור (סמל) שהודיע על מעבר החציה עמד 20 מטר לפני מעבר החציה ולא 25 מטר כפי שדורש החוק.

      למה סיפרתי את הסיפור הזה בכלל??

      בכל אופן, אם אין התיחסות לסמלים (לא חשוב באיזה מרחק) אז כניראה שאין אחריות אישית (וזו שטות מוחלטת כמובן, אבל מי שלא מכבד סמלים - את מה הוא מכבד??) 

      שבת שלום! כיף שעוד לא לגמרי עזבת ושזכיתי בביקור!

      הסיפור שהבאת הוא בהחלט מוזר. על פניו הוא נשמע כאילו שהנהג זכה מן ההפקר ולמרות רשלנותו השופטים לקחו בחשבון את רשלנות מעמידי התמרור.

      הצרה האמיתית עם הסיפור שלנו היא, שלדעתי האם בכלל לא מודעת לאחריות האישית שלה כי היא באמת לא רואה את ציור האופניים, או לא מפנימה שהשביל מיועד לרוכבים ולא לה. לדעתי זה לא עניין של חוסר כבוד אלא של "עיוורון" גרידא.

        5/5/08 22:35:

      לא עיוורון סמלים, אלא גישה של "אני ואפסי עוד". זו הבעיה פה. או כדברי המימרה: "חוקים זה לגויים". אנחנו היהודים לא צריכים. אנחנו יודעים יותר טוב.

       

      ואגב, אם ההיא עם העגלה דיברה בסלולר וכתוצאה מכך הכניסה עצמה ברשלנותה באופן פתאומי לשביל האופניים, אז צריך לתבוע ת'אם-אמא שלה על השברים בידיים של הרוכבת. בכל זאת, בטח מדובר בהוצאות רפואיות לא מבוטלות.

       

       

        5/5/08 22:29:

      במחשבה שניה (ויש לי הרבה מחשבות שניות עם התגובות לפוסט הזה :-)) נראה לי שאנחנו מדברים על תופעות דומות אבל לא זהות.

      כשאתה רואה את העיגול ובתוכו המספר 90 הוא קיים בתודעתך. אם אתה נוהג 120 ורואה ניידת משטרה בצד הדרך תדע לאיזו מהירות להאט.

      המצב שאני מתארת יותר דומה לעיוורון של סמל. לא מתוך החלטה מודעת. אני משוכנעת שהולכי רגל שצועדים על שבילי אופניים בפירוש לא מודעים לזה שהם הולכים על שביל אופניים.

       אולי זה קצת כמו הפסים המשונים שעל הכביש שלנהגים אין מושג מה הם והולכי רגל מזהים כמעבר חציה.

      צטט: רני שהם 2008-05-03 21:59:19

      נראה לי שהשימוש בסימנים גובר בקצב הולך וגדל, ככל שעולה התקשורת הכתובה המיידית (SMS, צ'אט וכו').

      למי יש כח להקליד הרבה מילים כשסמל פשוט יכול להחליף אותן?

       

      שאלה נפרדת היא של ציות להוראות (לא משנה אם הן ניתנות בצורת סמלים או כל צורה אחרת) שמגבילות את חופש הפעולה האישי שלנו כדי לאפשר בטיחות או חופש פעולה מינימלי לאחרים. כשאני רואה עיגול ובתוכו המספר 90, ואני בכל זאת נוהג על 120, האם זה מפני שההוראה נתנה בסמל?

       

        5/5/08 21:05:

      אין שבילים לאופניים בארץ הקודש.

      בנו מהר מהר בלי לחשוב על העתיד וכנראה על ההווה כי בזמנו לא היו שתי מכוניות למשפחה. 

       

        5/5/08 11:27:

      בהחלט עיוורון תמרורים.

       

      תרגיל ידוע, בקורס נהיגה מונעת לבקש התבוננות בשילוט ובתמרורים

       

      בנהיגה ראשונה אחרי השיעור אתה שם לב שרוב הזמן אתה עיוור תמרורים.

        5/5/08 11:01:

       אם אפשר

      צטט: nyx 2008-05-05 00:30:15

       

      צטט: dani-din 2008-05-03 16:52:17

      הלכתי לאיבוד

      רוצה מפה?

       

        5/5/08 09:56:

       

      צטט: רקדן המילים 2008-05-03 23:47:21

      פוסט מאוד אחר

      שעורר בי מחשבות רבות

      כיכבתי

      אשוב לבקר

      תודה לך, רקדן.

        5/5/08 09:53:

       

      צטט: איה שמיידלר חג'ג' 2008-05-03 23:35:38

      קבלי כוכב על האופן שבו את מקבלת ביקורת.נעים לפגוש אנשים כאלה.שבוע טוב ובטוח.קורץ

      קורץלא מסתכנת עם כוכבים ממך... הם תמיד מגיעים בצבעים מפתיעים.

        5/5/08 09:52:

       

      צטט: איה שמיידלר חג'ג' 2008-05-03 23:31:50

      השיפוטיות בכתיבה כלפי האמא "המזדחלת", שלא הופעלה על רוכבת האופניים מאוד הפריעה לי. מצטערת, זה ממש עשה לי כאב בטן.

       

      זה נכון שיש סמלים ויש אחריות ,אבל לפי מה שאת טוענת , כל מי שחוצה במעבר חציה ברמזור אדום נותן לי לגיטימציה לדרוס אותו?

      וחוץ מזה תחשבי על עוצמת הפגיעה, שהעיפה תינוק מהעגלה, נהג אופניים זהיר ראוי שיאט עד עצירה כשהוא נתקל בהולכי רגל במסלול שלו גם אם אימא שיכלה בהחלט לנהוג באופן אחראי יותר, הזדחלה במסלול שלו.

      תודה, איה, על תגובתך הכנה. רק לה חיכיתי בשביל שהדיון יתעורר :-)

      כן, מודה שהפכתי קצת את האמא למפלצת. המזדחלת בעיני זה הקטע הפחות גרוע.

      לא טוענת שנותן לך לגיטימציה לדרוס, חלילה. מה שאני טוענת זה שלאדם שחוצה באור אדום יש אחריות לתאונה שאינה פחותה מזו של הדורס.

      במקרה של שבילי אופניים הבעיה היא אפילו גדולה מזו.

      בעוד שמחנכים את כולנו מגיל אפס ש"אדום זה אסון" (חינוך בריא לכל הדעות), איש אינו טורח לחנך בעניין שבילי אופניים. מעבר לזה - גם מקשים על הולכי הרגל בעניין: השבילים אינם מופרדים פיזית, מעבר לשבלונה פשוטה (במקרה הטוב), משבילי הולכי רגל. לדעתי זה מתכון בטוח לתאונות.

        5/5/08 00:52:

       

      צטט: רני שהם 2008-05-03 21:59:19

      נראה לי שהשימוש בסימנים גובר בקצב הולך וגדל, ככל שעולה התקשורת הכתובה המיידית (SMS, צ'אט וכו').

      למי יש כח להקליד הרבה מילים כשסמל פשוט יכול להחליף אותן?

       

      שאלה נפרדת היא של ציות להוראות (לא משנה אם הן ניתנות בצורת סמלים או כל צורה אחרת) שמגבילות את חופש הפעולה האישי שלנו כדי לאפשר בטיחות או חופש פעולה מינימלי לאחרים. כשאני רואה עיגול ובתוכו המספר 90, ואני בכל זאת נוהג על 120, האם זה מפני שההוראה נתנה בסמל?

      קשה לי לענות.

       יש צמתים בהם מצאו לנכון להזהיר נהגים ש"תמרור עצור לפניך". מה? התמרור יהיה פחות ברור אם לא יכתבו? האדום פחות אדום? היד עם פחות אצבעות? ובכל זאת טרחו להזהיר. כנראה שיש המאמינים במילים שיחזקו סמלים. ובכל מקרה - הנקודה שהעלת מעניינת. צריכה לחשוב עליה.

       תודה!

        5/5/08 00:36:

       

      צטט: edna139 2008-05-03 21:53:12

      אוהבת את הכתיבה שלך*

      תודה ענקית לך, יקירה.

        5/5/08 00:35:

       

      צטט: רחל נפרסטק 2008-05-03 21:41:11

      איך הובלת אותנו יפה בין הסמלים למחקר ולסיפור מן החיים.

       

      אגב, כשאני מגיעה לבלגיה, למשל, אני תמיד שוכחת והולכת על מסלול האופניים.

      איך ישראלית כמוני, שאין בארצה מסלולים לאופניים על המדרכה, יכולה לזכור כל פעם מחדש שיש מקום על המדרכות המיועדות לרוכבים על שניים בלבד?

      :-) דוקא יש...  אבל קל לא להבחין, מסתבר.

      הסיפור הוא לא באמת מן החיים. אבל ראיתי יותר מדי "כמעטים" ו"על ידים" שהניעו את הכתיבה.

        5/5/08 00:30:

       

      צטט: עולילית 2008-05-03 20:44:43

      עגלת התינוק של פטיומקין או סיפור אמיתי?

       

      כוכב לוויכוח בין המודע לתתו. נפלא.

      מה נפלא? את יודעת מה זה לחיות עם שניהם ככה?

      תודה לך!

        5/5/08 00:30:

       

      צטט: dani-din 2008-05-03 16:52:17

      הלכתי לאיבוד

      רוצה מפה?

        5/5/08 00:28:

       

      צטט: darmelitz 2008-05-03 15:45:25

      מאוד מאוד מעניין, הסיפור אמיתי?? 

      אני ממדמייני הסימנים.. חיפשתי מידע

      על בל קנטור וגוגל התעקש שזהו בל קנטו

      ותרחיש שלם של תעתוע נבנה בי

      לאן לא נלקחתי, אפילו לעגלת התינוק של פוטיומקין..

      פוסט מרתק

      אשמח לדעת אם הד"ם

      (עכשיו בראשי נעלו של צ'פלין שרה בל קנטו

      מלווה את האיש בשירותים..)

      התרחש? בעיקר בדמיוני המסוייט.

      הייתי חייבת להשתמש בשירותיה של בל קנטור גם בגלל פערי התרבויות וגם כי כל הנסיונות האחרים לכתוב את הפוסט נשמעו כמו "אוי אוי אוי אמהות עם עגלות הולכות לי על שביל האופניים שלי והדבר שהכי מפחיד אותי זה לדרוס אחד מהם"... (אפילו יותר מפחיד מאשר לצאת לגמרי פולניה) אז כן, פוטיומקין עזר קצת לעניין.

      ועולם האסוציאציות שלך תמיד עשיר כל כך.

      תודה, סמדר

        4/5/08 14:05:

       

      צטט: fourscore 2008-05-04 13:53:31

      העניין, לעוני-דעתי, יותר מורכב מסתם עיוורון סמלים. הוא קשור לכוחם של כללים או מוסכמות או חוקים מופשטים לכוון את סדרי החיים.

       

      כל חברה נדרשת לכללים שימנעו מחבריה לעשות את מה שנדמה להם שכדאי להם, או שהם רוצים, לעשות בכל רגע נתון. התנהגות אנוכית כזאת לא תאפשר לחברה לתפקד כחברה ולתת לחבריה (או לפחות לבעלי הכוח שבהם) את  היתרונות שמספק האיגוד החברתי למרכיביו האינדיבידואלים. 

       

      כדי ליישם כללים כאלו הלכה למעשה נוצרו כל מיני מנגנונים, ביולגייים וחברתיים. ברמה הביולוגית-אבולוציונית המנגנונים הם דברים כמו אלטרואיזם, כללי מוסר שמובנים בנו מלידה, רגישות ללחץ חברתי, רצון להיות פופולריים נאהבים ופחד מדחייה וכדומה. ברמה החברתית המנגנונים הם מוסכמות חברתיות מפורשות ובלתי-מפורשות (איך אומרים אימפליציטיות בעברית?). היחידים בחברה מתנהגים לפי מוסכמות אלו מכוח אחד או יותר ממוטיבציות שונות: סמכות חיצונית אבסולוטית, אלוהית למשל, שכלליה מיושמים בעזרת הפחדה מעונש, לחץ חברתי והבטחות גאולה ונחמה; חוקים, שמקבלים את כוחם בעזרת ענישה, בדרך כלל; מוסכות חברתיות בלתי-מפורשות שמקבלות את כוחן מהפחד מנידוי ואי קבלה על ידי החברה, ועוד.

       

      ישנן מספר חברות (אני חושב שבעיקר בעולם המערבי המודרני) או תתי-חברות שבהן, במקרים רבים, אין צורך להפעיל סמכות חיצונית כוחנית כלשהי על מנת להפעיל את כללי הההתנהגות החברתיים. החברים באותן חברות מסוגלים להבין את המוטיבציה הראשונית  (ויתור על אינטרס אנוכי למען אינטרס כללי יביא בסופו של דבר ליתרונות גם לאינדיבידואל) מבלי להזקק להכנסת מוטיבציות מלאכותיות ולא רלבנטיות להתנהגות כזאת. בחברות כאלו היחידים מבינים, ברובם, שהכללים אמורים להיות לטובתם, ושאם כולם, או רובם, לא יתנהגו לפי הכללים, גם הם עצמם יפגעו - אם לא עכשיו אז במקרה בו הם יזדקקו להתחשבותם של האחרים. בחברות כאלו אנשים מכבדים כללים: עומדים בתור בצורה מסודרת, נותנים זכות קדימה, לא מזהמים את רשות הרבים, ומצייתים לכללים מפורשים, כמו סימוני שבילים לאופניים.

       

      ישנו קוץ באלית הציות לכללים: הצמדות גדולה מדי אליהם, מבלי לשאול שאלות יכולה לגרום לציות עיוור (ע"ע גרמניה) או ל"בוקיות" מסויימת (ע"ע ארה"ב). מידה בריאה של ספקנות ואילתור יכולה לתרום הרבה לאיזון הראוי. בישראל היתה המידה הזאת אחד מהדברים שהובילו את המדינה לחלק מהצלחותיה, הלאומיות, החברתיות, הכלכליות והצבאיות. דא עקא שמידה כזאת יכולה להיות יעילה רק בתנאי שהמשתמשים בה מבינים לא רק את חולשתם של הכללים, אלא גם את כוחם, ויודעים איך לשמר את המוסכמות הכלליות, מרצון. כשהחברה מתחילה להיות רבגונית, וכשחלק משמעותי מחבריה אינו מורגל להטיל על עצמו משמעת מתוך הבנת המוטיביה הבסיסית לאותה משמעת, כי הוא רגיל לפעול מטעם סמכות אבסולוטית כזאת או אחרת (אלוהים, אבא, חוק) הופכים הספקנות והאלתור הבריאים להיות לאנרכיה וחוסר התחשבות גס באחר.

       

      וכך אנחנומגיעים למדינת ישראל דהיום, ולמקרים כמו זה שתיארת. 

      אני מצטרף לדעתו המנומקת של  fourcourse.

      יתר על כן: בואי ונפתח את האמור מעלי.

      חברה במצב של מלחמת קיום מקדשת את ההתחכמויות, את אי כיבוד הכללים והסמלים.

      וזה בדיוק מה שהורג אותה בסוף, כי חברה בהתבססותה, כשאיננה מקדשת את הכללים שלה, היא מתפרקת מעצמה. מאבדת את בסיס ההסכמה של עצמה.

      חביב בורגיבה המנהיג המייסד של טוניס היה הראשון שאמר שהערבים אם הם רוצים להשיג את השמדת ישראל הם צריכים להכיר בה. ולחכות.....

      היהודים, הוא אמר, אין להם תרבות של מדינה וכיבוד שלטונם הם. מפחד הם כיבדו את השילטון של המלך אצלו הם חיו.

      מפחיד כמה הוא צדק.

        4/5/08 13:53:

      העניין, לעוני-דעתי, יותר מורכב מסתם עיוורון סמלים. הוא קשור לכוחם של כללים או מוסכמות או חוקים מופשטים לכוון את סדרי החיים.

       

      כל חברה נדרשת לכללים שימנעו מחבריה לעשות את מה שנדמה להם שכדאי להם, או שהם רוצים, לעשות בכל רגע נתון. התנהגות אנוכית כזאת לא תאפשר לחברה לתפקד כחברה ולתת לחבריה (או לפחות לבעלי הכוח שבהם) את  היתרונות שמספק האיגוד החברתי למרכיביו האינדיבידואלים. 

       

      כדי ליישם כללים כאלו הלכה למעשה נוצרו כל מיני מנגנונים, ביולגייים וחברתיים. ברמה הביולוגית-אבולוציונית המנגנונים הם דברים כמו אלטרואיזם, כללי מוסר שמובנים בנו מלידה, רגישות ללחץ חברתי, רצון להיות פופולריים \ נאהבים ופחד מדחייה וכדומה. ברמה החברתית המנגנונים הם מוסכמות חברתיות מפורשות ובלתי-מפורשות (איך אומרים אימפליציטיות בעברית?). היחידים בחברה מתנהגים לפי מוסכמות אלו מכוח אחד או יותר ממוטיבציות שונות: סמכות חיצונית אבסולוטית, אלוהית למשל, שכלליה מיושמים בעזרת הפחדה מעונש, לחץ חברתי והבטחות גאולה ונחמה; חוקים, שמקבלים את כוחם בעזרת ענישה, בדרך כלל; מוסכות חברתיות בלתי-מפורשות שמקבלות את כוחן מהפחד מנידוי ואי קבלה על ידי החברה, ועוד.

       

      ישנן מספר חברות (אני חושב שבעיקר בעולם המערבי המודרני) או תתי-חברות שבהן, במקרים רבים, אין צורך להפעיל סמכות חיצונית כוחנית כלשהי על מנת להפעיל את כללי הההתנהגות החברתיים. החברים באותן חברות מסוגלים להבין את המוטיבציה הראשונית  (ויתור על אינטרס אנוכי למען אינטרס כללי יביא בסופו של דבר ליתרונות גם לאינדיבידואל) מבלי להזקק להכנסת מוטיבציות מלאכותיות ולא רלבנטיות להתנהגות כזאת. בחברות כאלו היחידים מבינים, ברובם, שהכללים אמורים להיות לטובתם, ושאם כולם, או רובם, לא יתנהגו לפי הכללים, גם הם עצמם יפגעו - אם לא עכשיו אז במקרה בו הם יזדקקו להתחשבותם של האחרים. בחברות כאלו אנשים מכבדים כללים: עומדים בתור בצורה מסודרת, נותנים זכות קדימה, לא מזהמים את רשות הרבים, ומצייתים לכללים מפורשים, כמו סימוני שבילים לאופניים.

       

      ישנו קוץ באלית הציות לכללים: הצמדות גדולה מדי אליהם, מבלי לשאול שאלות יכולה לגרום לציות עיוור (ע"ע גרמניה) או ל"בוקיות" מסויימת (ע"ע ארה"ב). מידה בריאה של ספקנות ואילתור יכולה לתרום הרבה לאיזון הראוי. בישראל היתה המידה הזאת אחד מהדברים שהובילו את המדינה לחלק מהצלחותיה, הלאומיות, החברתיות, הכלכליות והצבאיות. דא עקא שמידה כזאת יכולה להיות יעילה רק בתנאי שהמשתמשים בה מבינים לא רק את חולשתם של הכללים, אלא גם את כוחם, ויודעים איך לשמר את המוסכמות הכלליות, מרצון. כשהחברה מתחילה להיות רבגונית, וכשחלק משמעותי מחבריה אינו מורגל להטיל על עצמו משמעת מתוך הבנת המוטיביה הבסיסית לאותה משמעת, כי הוא רגיל לפעול מטעם סמכות אבסולוטית כזאת או אחרת (אלוהים, אבא, חוק) הופכים הספקנות והאלתור הבריאים להיות לאנרכיה וחוסר התחשבות גס באחר.

       

      וכך אנחנומגיעים למדינת ישראל דהיום, ולמקרים כמו זה שתיארת. 

        4/5/08 00:36:

       

      צטט: nyx 2008-05-03 23:47:50

       

      צטט: אורדן, חגי אורדן 2008-05-03 13:09:04

      פעם חשבתי על עניין התפילות כמה וכמה פעמים ביום.

      כאילו, הניג'וז הזה שאלוהים חייב לעבור כשאומרים לו כל יום את אותו דבר כמה פעמים.

      אני הייתי משתגע.

      הלו אם אלוהים כזה גדול, הוא הבין בפעם הראשונה, אם זה חשוב , גם הפנים.

       

      מה שאת מכנה עיוורון לסמלים, אולי אינו אלא הציפייה שיגידו כל אחד כל דבר כמה פעמים?

      לראות סמל פעם אחת , להבין ולהפנים זה לא הנוהג .

      גם בבית ספר , וגם כהורים אנו חווים את הצורך לחזור על כל דבר שמונה עשרה פעמים. 

       

      אנו כנראה הפנמנו שאם אומרים פעם אחת כרנאה שאין כוונה אמיתית. 

      הצחקת אותי כהוגן עם הקטע של התפילות. פשוט ענק.

      אולי אתה צודק. ובכל מקרה, נראה שבעניין הנדון גם חסרים חינוך ומודעות.

      בויכוח שלך עם אחר

      הוכחת שאי התיחסות לשפת הסמלים היא ענין תרבותי.

      מי שלא מתיחס לסמלים, בהחלט עלול להפסיד את כל עולמו. (בשרותים - פחות. בדרכים - יותר).

      ההתחכמות של השואלת: האם אמא שתעמוד באמצע הכביש ותינוקה יהרג - אשמה? - כן, היא אשמה. והאם אמא שהולכת על שביל אופניים עם תינוקה - אשמה. כן היא אשמה. והיא אחראית!!

      כאן לא מדובר האם האמא היא רעה או לא. מדובר על אחריות אישית.

      קראתי לפני שבועיים סיפור הפוך:

      נהג נסע בכביש חיפה עכו ועקף אוטובוס שנתן להולכת רגל לחצות את הכביש, והרג אותה תוך כדי העקיפה.

      בית המשפט זיכה את ההורג כי התמרור (סמל) שהודיע על מעבר החציה עמד 20 מטר לפני מעבר החציה ולא 25 מטר כפי שדורש החוק.

      למה סיפרתי את הסיפור הזה בכלל??

      בכל אופן, אם אין התיחסות לסמלים (לא חשוב באיזה מרחק) אז כניראה שאין אחריות אישית (וזו שטות מוחלטת כמובן, אבל מי שלא מכבד סמלים - את מה הוא מכבד??) 

        3/5/08 23:47:

       

      צטט: אורדן, חגי אורדן 2008-05-03 13:09:04

      פעם חשבתי על עניין התפילות כמה וכמה פעמים ביום.

      כאילו, הניג'וז הזה שאלוהים חייב לעבור כשאומרים לו כל יום את אותו דבר כמה פעמים.

      אני הייתי משתגע.

      הלו אם אלוהים כזה גדול, הוא הבין בפעם הראשונה, אם זה חשוב , גם הפנים.

       

      מה שאת מכנה עיוורון לסמלים, אולי אינו אלא הציפייה שיגידו כל אחד כל דבר כמה פעמים?

      לראות סמל פעם אחת , להבין ולהפנים זה לא הנוהג .

      גם בבית ספר , וגם כהורים אנו חווים את הצורך לחזור על כל דבר שמונה עשרה פעמים. 

       

      אנו כנראה הפנמנו שאם אומרים פעם אחת כרנאה שאין כוונה אמיתית. 

      הצחקת אותי כהוגן עם הקטע של התפילות. פשוט ענק.

      אולי אתה צודק. ובכל מקרה, נראה שבעניין הנדון גם חסרים חינוך ומודעות.

        3/5/08 23:47:

      פוסט מאוד אחר

      שעורר בי מחשבות רבות

      כיכבתי

      אשוב לבקר

        3/5/08 23:44:

       

      צטט: ריקיטריקי 2008-05-03 10:55:09

      פוסט מעניין, במיוחד עניין השימוש בסמלים במקום מילים.

      ועוד לא אמרנו מילה על סמלי סטטוס....

      תודה לך - כל פוסט שלך - בונבוניירה!מגניב

      כן... באיזשהו מקום נראה שסמלים הם יותר "בינלאומיים". יותר מובנים לכל אדם באשר הוא אדם.

      לסמלי סטטוס מגיע פוסט משל עצמם, נראה לי.

      תודה לך!

      קבלי כוכב על האופן שבו את מקבלת ביקורת.נעים לפגוש אנשים כאלה.שבוע טוב ובטוח.קורץ

      השיפוטיות בכתיבה כלפי האמא "המזדחלת", שלא הופעלה על רוכבת האופניים מאוד הפריעה לי. מצטערת, זה ממש עשה לי כאב בטן.

       

      זה נכון שיש סמלים ויש אחריות ,אבל לפי מה שאת טוענת , כל מי שחוצה במעבר חציה ברמזור אדום נותן לי לגיטימציה לדרוס אותו?

      וחוץ מזה תחשבי על עוצמת הפגיעה, שהעיפה תינוק מהעגלה, נהג אופניים זהיר ראוי שיאט עד עצירה כשהוא נתקל בהולכי רגל במסלול שלו גם אם אימא שיכלה בהחלט לנהוג באופן אחראי יותר, הזדחלה במסלול שלו.

        3/5/08 22:30:

       

      צטט: אחר40 2008-05-02 23:03:01

      לא דיברתי על ההבט החוקי

      מי כמוך יודע מי אשם :)

      חייבת עוד תגובה על זה, אחרי הקודמת, שבאה מהבטן.

      יודעת, בהחלט.

      ובכל זאת, אם מכונית תדרוס אם שנעמדת במרכזו של כביש סואן אני מניחה שהאשמה בתאונה תהיה לא רק של נהג הרכב. יהיה מרכיב מסויים באשמה שיוטל גם על האם. סה"כ היא אדם בוגר, שיודע להבחין בין כביש לבין מדרכה וכל אדם בוגר יודע שלא עוצרים כהולכי רגל באמצע הכביש (ובודאי שלא עם עגלה).

      רוכבי אופניים, לעומת זאת, זוכים ליחס אחר מצד החוק.

      השבילים אינם מופרדים פיזית בצורה ברורה והמחוקק מסתמך על ההכרה של הולכי הרגל בהם.

      בעיני זה מתכון מנצח לתאונות מחרידות.

      זה מה שהניע את הפוסט.

        3/5/08 21:59:

      נראה לי שהשימוש בסימנים גובר בקצב הולך וגדל, ככל שעולה התקשורת הכתובה המיידית (SMS, צ'אט וכו').

      למי יש כח להקליד הרבה מילים כשסמל פשוט יכול להחליף אותן?

       

      שאלה נפרדת היא של ציות להוראות (לא משנה אם הן ניתנות בצורת סמלים או כל צורה אחרת) שמגבילות את חופש הפעולה האישי שלנו כדי לאפשר בטיחות או חופש פעולה מינימלי לאחרים. כשאני רואה עיגול ובתוכו המספר 90, ואני בכל זאת נוהג על 120, האם זה מפני שההוראה נתנה בסמל?

        3/5/08 21:53:
      אוהבת את הכתיבה שלך*
        3/5/08 21:41:

      איך הובלת אותנו יפה בין הסמלים למחקר ולסיפור מן החיים.

       

      אגב, כשאני מגיעה לבלגיה, למשל, אני תמיד שוכחת והולכת על מסלול האופניים.

      איך ישראלית כמוני, שאין בארצה מסלולים לאופניים על המדרכה, יכולה לזכור כל פעם מחדש שיש מקום על המדרכות המיועדות לרוכבים על שניים בלבד?

        3/5/08 20:44:

      עגלת התינוק של פטיומקין או סיפור אמיתי?

       

      כוכב לוויכוח בין המודע לתתו. נפלא.

        3/5/08 16:52:
      הלכתי לאיבוד
        3/5/08 15:45:

      מאוד מאוד מעניין, הסיפור אמיתי?? 

      אני ממדמייני הסימנים.. חיפשתי מידע

      על בל קנטור וגוגל התעקש שזהו בל קנטו

      ותרחיש שלם של תעתוע נבנה בי

      לאן לא נלקחתי, אפילו לעגלת התינוק של פוטיומקין..

      פוסט מרתק

      אשמח לדעת אם הד"ם

      (עכשיו בראשי נעלו של צ'פלין שרה בל קנטו

      מלווה את האיש בשירותים..)

      פעם חשבתי על עניין התפילות כמה וכמה פעמים ביום.

      כאילו, הניג'וז הזה שאלוהים חייב לעבור כשאומרים לו כל יום את אותו דבר כמה פעמים.

      אני הייתי משתגע.

      הלו אם אלוהים כזה גדול, הוא הבין בפעם הראשונה, אם זה חשוב , גם הפנים.

       

      מה שאת מכנה עיוורון לסמלים, אולי אינו אלא הציפייה שיגידו כל אחד כל דבר כמה פעמים?

      לראות סמל פעם אחת , להבין ולהפנים זה לא הנוהג .

      גם בבית ספר , וגם כהורים אנו חווים את הצורך לחזור על כל דבר שמונה עשרה פעמים. 

       

      אנו כנראה הפנמנו שאם אומרים פעם אחת כרנאה שאין כוונה אמיתית. 

        3/5/08 10:55:

      פוסט מעניין, במיוחד עניין השימוש בסמלים במקום מילים.

      ועוד לא אמרנו מילה על סמלי סטטוס....

      תודה לך - כל פוסט שלך - בונבוניירה!מגניב

        2/5/08 23:35:

       

      צטט: אחר40 2008-05-02 23:03:01

      לא דיברתי על ההבט החוקי

      מי כמוך יודע מי אשם :)

      קורץמודה שלא חוסכת קללות מהפקצות שמטיילות לי על שביל האופניים עם התינוקות שלהם.

      ברור שפגיעה בהולך רגל ועל אחת כמה וכמה כשהוא תינוק (וחסר ישע) היא חמורה עד מאד.

      אולי השופטים היו שיכורים באותו יום.

        2/5/08 23:03:

      לא דיברתי על ההבט החוקי

      מי כמוך יודע מי אשם :)

        2/5/08 22:56:

       

      צטט: אחר40 2008-05-02 22:33:23

       

      צטט: nyx 2008-05-02 22:22:49

       

      צטט: אחר40 2008-05-02 22:12:36

      לטעמי היא אשמה לחלוטין בתאונה .

      לא הבנתי מדוע מישהי עם עגלה לא יכולה לדבר בסלולרי ?

       

      יכולה, בהחלט. אבל לא לשקר לגבי הנסיבות.

      לשקר בהחלט בעייתי (כלומר כולם עושים את זה ,אבל לא מומלץ כאסטרטגיה,ורצוי גם לא להתפס)

      עדיין

      מי שרוכב על אופנים ונכנס בהולך רגל , אשם , ולא ממש משנה מה הנסיבות.

       

      נכון. ועדיין השופטים מצאו אותה זכאית.

      יש גם בעיה עם עניין ההליכה על שביל שמיועד לאופניים.

        2/5/08 22:33:

       

      צטט: nyx 2008-05-02 22:22:49

       

      צטט: אחר40 2008-05-02 22:12:36

      לטעמי היא אשמה לחלוטין בתאונה .

      לא הבנתי מדוע מישהי עם עגלה לא יכולה לדבר בסלולרי ?

       

      יכולה, בהחלט. אבל לא לשקר לגבי הנסיבות.

      לשקר בהחלט בעייתי (כלומר כולם עושים את זה ,אבל לא מומלץ כאסטרטגיה,ורצוי גם לא להתפס)

      עדיין

      מי שרוכב על אופנים ונכנס בהולך רגל , אשם , ולא ממש משנה מה הנסיבות.

       

        2/5/08 22:22:

       

      צטט: אחר40 2008-05-02 22:12:36

      לטעמי היא אשמה לחלוטין בתאונה .

      לא הבנתי מדוע מישהי עם עגלה לא יכולה לדבר בסלולרי ?

       

      יכולה, בהחלט. אבל לא לשקר לגבי הנסיבות.

        2/5/08 22:12:

      לטעמי היא אשמה לחלוטין בתאונה .

      לא הבנתי מדוע מישהי עם עגלה לא יכולה לדבר בסלולרי ?

       

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      nyx
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין