גאונות בכריכה רכה

ארן הרשלג בדק ומצא כי לארון הספרים העברי, הדל בספרי קולנוע בשפת המקום, התווספה בשנים האחרונות כמות מכובדת של ספרים העוסקים בסוגה הקולנועית, על כל ביטוייה האמנותיים. באסופה זו, יצאו לאור שני ספרים, אשר נכתבו על ידי שתי נשים המגדירות עצמן פמיניסטיות, המנתחות את קורותיהם של שני גאוני קולנוע, שהוגדרו לעיתים כשוביניסטים, אשר התעסקו לא מעט בעיצובה של האישה במרכז החיים הגברי.השניים הם אורסון וולס ועמיתו אלפרד היצ'קוק, שביחד ולחוד עיצבו, יסדו  והעניקו השראה לבמאים ותסריטאים רבים אשר המירו את הערצתם  בקילומטרים רבים של צלולייד תעשייתי, ולבסוף לסרט באורך מלא המוצג בפני קהל באולמות הקולנוע. וולס נחשב עד היום כחלוץ וכאבי הקולנוע המודרני, בזכות פיתוח טכניקות צילום ועריכה שיצרו אמירה התואמת את הסצינה. היצ'קוק לעומתו, יזכר כאבי המותחן וסרטי המתח, אשר עיצב את הסוגה, קבע את חוקיה, שברם והגדירם מחדש באמצעות מבע קולנועי ייחודי של עריכה וצילום. אורסון וולס נהג בסרטיו להתרכז ברגשות הבסיסיים של גיבוריו רמי הדרג והמעלה ("האזרח קיין", "האמברסונים המופלאים", "אותלו"). היצ'קוק בחר דוקא להפנות את תשומת הלב של הצופה אל עבר גיבורי היום יום שלו, אשר להם העניק רגשנות ופעולות יוצאות דופן ("האיש שידע יותר מדי", "החבל", "פסיכו").      

"אדיפוס באמריקה"

סיפור חייו של אורסון וולס מרתק כמו סרטיו, גם הוא זכה כגיבור 'האזרח קיין', להיות ילד פלא, שבגיל עשרים וחמש הספיק לעבוד בתיאטרון והקים את תיאטרון מרקורי, ברדיו (ספרו של ה.ג. וולס "מלחמת העולמות" עובד לתסכית רדיו, שודר בשידור חי והנציח את עליונות הרדיו) ולבסוף גם בקולנוע שם יצר את 'האזרח קיין', אחד מסרטי הקולנוע המוערכים ביותר שזכה גם בפרס האוסקר על תסריט מקורי (ב-1971 קיבל פרס אוסקר על מפעל חיים). אורסון וולס כמו צ'רלס קיין, טיפס לפסגות הרים שטרם דרכה עליהם רגל אדם וכמוהו גם הוא התנפץ כ"איקרוס" האלילי, שהתקרב לשמש והפך להיות "כשלון לתפארת". 

ספרה של לורה מאלווי 'אדיפוס באמריקה', מוגדר על ידה כעיון בסרטו של אורסון וולס 'האזרח קיין'. כמות הניירת שנכתבה על הסרט הטוב בכל הזמנים (על פי סקר הנערך מדי שנה בקרב במאי קולנוע בארה"ב) יכול להקיף את כדור הארץ מספר פעמים (על פי גוגל: 735,000 דפים לוולס, 805,000 דפים ל'האזרח קיין'). ובכל זאת לורה מאלווי מצאה זוית ראיה עצמאית משלה, להביט על צ'רלס פוסטר קיין/אורסון וולס, ולהצית מחדש את דמותו המיתית של האגדה.

הזוית המדוברת נסובה סביב, הקיבעון האדיפאלי של הדמות הטראגית בסיפור וניתוחה בידי פמיניסטית אדוקה, תוך שהיא משליכה את האובייקט האמריקאי הנדון אל עבר ספת הפסיכולוג הפרוידיאנית, באמצעות זיכוך אריסטוטאלי- פסיכואנליטי. הספר מתעכב לא מעט בצורה בה תוארו נשים בסרט, ומהווה אתגר לביקורת הפמינסטית. סרטי התקופה אשר נהגו להתהדר בתכונה הקרויה "אפקט הזוהר"glamour effect)), פיזרו להנאתם אישה- כוכבת בעורקים הגלויים של התעשייה ההוליוודית, אשר תרכך את נוכחותו של הגבר הפרוע ששלט על מרחבי מסך הכסף. ב'האזרח קיין' ויתרו מראש על הזוהר הנשי כמיצג של ראווה, תוך העצמה ממגנטת של הגיבור הטרגי, שעלייתו,נפילתו והתרסקותו הינם הליבה השולטת בעומק התסריט.

יעילותו של הספר מחד גיסא, הוא במיקודו סביב נתונים ידועים ונדושים שנטחנו עד היום דק דק, אשר מאידך גיסא נאחזים בסבך ומשתרגים בתיאוריה המרכזית, הנוברת במבנה האדיפלי של הגיבור אשר נגזל מהוריו ומאותו יום אינו מפסיק לחלום בתת מודע (ביחסיו עם נשותיו לדוגמא) על הרגע המכריע והגורלי בחייו- הפרידה מהבית ובעיקר מאימו המסוככת. הקונפליקט האדיפלי עליו מדברת מאלווי, אינו מלאכותי והוא מרגיש באופן טבעי לגמרי בבית "לפי תאוריית הלא מודע של פרויד, מה שלכאורה נשכח עדיין נשמר בזיכרון, כך שיוכל, לכשייקרא, לחזור במועד מאוחר יותר.

השלג, בשתי הקונוטציות הקשורות בו- להקפיא ולקבור- משמש תזכורת מושלמת למטפורה זו" (עמ' 62), דוגמא נוספת ואכזרית "עבור פרויד, פטישיזם הוא סימפטום של הכחשה לא מודעת, ויש קשר הדוק עם האם". באמצעות טיעונים מנומקים אלו הבנויים כמשפטי "פאסיב-אגרסיב", קל על הקורא לקבל את הפרשנויות התיאורטיות ובכך לרתק את הקורא, שאינו חייב להכיר את הסרט (למרות כי רצוי שכן) בשביל להבין את הספר.

לאחר שנדמה כי לורה מאלווי רכשה את אמוננו, היא עוברת לנושא השני אשר הטריד את ארה"ב החל מהקרנת הבכורה של 'האזרח קיין' במאי 1941. נושא השיחה הפופולרי דאז היה, האם הסרט השערורייתי מבוסס ברובו על חייו הסוערים של אייל העיתונות הצהובה- וויליאם רנדלף הרסט, או לפחות שימש השראה ליוצרי הסרט בעיצוב הדמות הראשית שמגלם באופן נדיר אורסון וולס. בסוגייה זו נאלצת מאלווי לבצע חקירה בלשית ולרדת לתחתית הבאר על מנת להשיג טיעונים לכאן או לכאן.

מאלווי משרטטת קווים לדמותו הביוגרפית של וויליאם הרסט, ומעמדת אותם עם התוצר הקולנועי שכה הציק להרסט עצמו. במסע הנקמה שניהלו עיתוניו של הרסט נגד הסרט, תרם הרסט בעצמו את אות הפתיחה למאבק שערורייתי וחסר רחמים, שאת אקורד הסיום שלו שמעו באוזניהם חוקרי תרבות וקולנוע, שנים רבות לאחר שוך הסערה. הכותבת מנסחת היטב את השתלשלות האירועים שהינם בחזקת היסטוריה, ואף הקפידה להוסיף בסוף מאמרה, נספח מתוך הביוגרפיה של אורסון וולס שנכתבה בידי פרנק בריידי, בו נוסחה הצהרתו (בדומה להצהרת העקרונות שנמצא בסרט?) של אורסון וולס לעתונות, בדבר השאלה האם 'האזרח קיין', מבוסס על דמותו של וויליאם רנדלף הרסט.באופן סמלי הלך לעולמו החודש הבמאי רוברט ווייז, שבתחילת דרכו שנמשכה יותר מחמישים שנה, היה העורך הראשי ב"האזרח קיין". ווייז זכה בארבעה אוסקרים על בימוי והפקת "צלילי המוסיקה" ו"סיפור הפרברים" והוא מת בגיל 91 בבית חולים בלוס אנג'לס, ימים אחדים לאחר שחגג את יום הולדתו. אפשר לראות בספרה של לורה מאלווי, מבוא לרוצים להרחיב את ידיעותיהם בנושא הקולנועי הסבוך על 'האזרח קיין' בפרט, או על יצירותיו הקולנועיות של אורסון וולס בכלל. אבל בשביל לקבל תשקיף נאות ומחודד על הספר, כדאי לבקר קודם בספריית הוידיאו הקרובה לביתכם או לשלטט בערוצי הכבלים והלווין, וליצור הכרות חדשה או מחודשת עם איך שכינה וולס בעצמו את הסרט- "סיפור כישלון". 

"הציפורים של היצ'קוק"

היצ'קוק נהג לומר כי, מהות אהבתו לקולנוע הוא הרצון לתמרן את רגשותיהם של הצופים עד קצה גבול היכולת. סרטו של היצ'קוק "הציפורים", הוא התגשמות נוספת של הצלחה מתומרנת מראש. לעומת ולהבדיל מהגיבור הטרגי של 'האזרח קיין', מתמקד הסרט "הציפורים", בדמותה של האישה הזוהרת המוצגת לראוות כולם, ובמכלול היחסים שלה עם סביבתה הגברית והנשית יחדיו.

זוהי אחת מיצירותיו האפיות של אלפרד היצ'קוק, והוא צולם לאחר "פסיכו" ולפני "מארני" (שלושה סרטים המהווים מעין טרילוגיה). הסרט מהווה ומדגיש את החרדות הקדמוניות ביותר של האנושות הניצבת אל מול ההתקוממות האלימה של אימא- טבע. מדובר ביצירה מורכבת ועשירה העוסקת בבעיות של מין, של מגדר ושל יחסי משפחה אדיפליים הרסניים (בדומה ל"האזרח קיין") בין בני משפחה. ספרה של קמיל פאגליה 'הציפורים של היצ'קוק', נכתב תוך שהוא חורש לעומקו את אופני הפקת הסרט, על כל ניסוחיו האסתטיים והטכניים. זהו סרט שהיא רואה בו "שיר הלל פרוורטי לזוהר המיני של האישה" (עמ' 7) וככזה פאגליה מאבחנת על פי דרכה את הדמויות באיבחונים פסיכואנליטיים מיגדריים. כל רצונה הוא להגיש לקורא את נקודת המבט שלה, המיוצג כפמיניסטי פרדוקסלי (כפי שהיא מיטיבה להציגו), ובאמצעותו לשקף את שיחרור האישה באמריקה של שנות השישים, דרך עיני הרנטגן של היצ'קוק, הנמצא אצלה תחת התיוג, שמרני רדיקלי.

פאגליה מפזזת לכל אורך המאמר שלה, בין הערצתה הגדולה ליוצר הגאון היצ'קוק, לבין הגדרת הנשוא שלה והיותה פמיניסטית, אשר אמורה לפצח במחי יד את העולם הגברי שניהל ביד רמה את הוליווד של אותה תקופה. התקפותיה אמינות יותר או פחות באות לידי ביטוי בתהיות כמו "האם יחסו האבירי של היצ'קוק לכוכבת שלו סדיסטי?" (עמ' 22) עליה היא עונה באמצעות ראיון אותו ערכה עם כוכבת הסרט, טיפי הדרן, אשר דחתה את התיאוריות הנפוצות בציבור, בדבר שנאת הנשים המרושעת של היצ'קוק. מה שאולי שכחה פאגליה לשאול באותה הזדמנות היסטורית הוא, מדוע אם כך יצא להיצ'קוק שם של שונא נשים.

דוגמא אחרת אך באותו עניין היא, אמירתה של קמיל כי "יציבות- זה בדיוק הדבר שהיצ'קוק האמן לא ראה בנשים" (עמ' 109). ניסיון לפתרון נוסף ואחר מועלה בספרו של דונלד ספוטו, "חיי אלפרד היצ'קוק- צידה האפל של גאוניות" (בתרגומו של עודד דגן, בהוצאת דביר), שם ניתן למצוא ניתוח סוציולוגי- פסיכולוגי לצורת חשיבתו וגישתו של היצ'קוק לנשים, דברים אשר מצודדים בגישתה של הכותבת: "הנערה הויקטוריאנית נחשבה לאוהבת חיים אבל כלל וכלל לא שכלתנית, לא אסתטיקנית ולא משכילה. השנים בהן שונתה גישה זו, ברבע הראשון של המאה העשרים, היו שנותיו המעצבות של אלפרד היצ'קוק שהיה אז תלמיד ואיש מקצוע צעיר".

הצהרתו של הספר, כי הוא מהווה מחקר המתאר את תכונותיו האסתטיות של הסרט, בא לרועץ כאשר הקורא מעוניין לקרוא את המהלכים אשר סבבו את מאחורי הקלעים של ההפקה, או לשחזר את לידתו של המיתוס הקולנועי, שמאחורי גדול במאי סרטי המתח בעולם הקולנוע. במקום זה מציגה קמיל פאגליה ניסוחים משמימים של מלל בלתי פוסק על כל צעד ושעל אשר קרה והתחולל בהפקה. לזה היא מוסיפה את התיאוריה שלה והפרשנות שלה לכל תת אירוע בסרט. כשלעצמו אין עוררין כי זוהי דרכה לספר לנו את הסיפור על "הציפורים", אך כך בדיוק היא נותנת לציפורים למות בסתר, ולגווע כשהן מותירות את הקורא פעור פה אל מול עובדות שאין להן כל חשיבות.

יתכן כי סטודנט לקולנוע בשנה א', יתעניין באפיזודות זוחלניות שכאלה אך במבחן התוצאה, זרימת הטקסט נעצרת ופוגעת באסתטיקה הספרותית של הסיפור. המחשה מצוינת לכך הוא תאור הפתיחה של הסרט: "האותיות הכחולות של שמו מתפוגגות בהמולת כנפי הציפורים- או אז משחיר המסך כולו. האם הקרצ'נדו מחריש האזניים פירושו שהיצ'קוק הוא זה המאיים עלינו, או שמא הוא זה המאויים ביותר?... לאחר תיבת כותרות הפתיחה הלבנה, המפחידה והמופנמת- חציה חלל קוסמי, חציה כלוב של בית מטורפים- פותח 'הציפורים' בהמולה עליזה של חיי היומיום" (עמ' 30). וכך הלאה.

אין ספק כי דבריה של פאגליה נכתבו ברצינות רבה ויש לספרה מקום בארכיון ספרי הסרטים, אך מעבר להיותו מאמר אקדמי פרטני, היה צורך להעבירו ולהמירו, דרך ידיו של עורך ספרותי אמריקאי, השולט ברזי השפה הקולנועית והפרוזאית, המיומן בעיגול ושימון מלל שתכליתו תעשייתי ובלתי מעובד- שהרי גם יהלום במקורו אינו מעובד.  

גאונים מוזיקליים: המוזיקה בסרטי היצ'קוק

גאונים חושבים באופן זהה נאמר פעם. עבור אורסון וולס ואלפרד היצ'קוק, המוסיקה שנכתבה לסרטיהם, לא היתה עבורם אוסף של צלילי רקע, אלא היוותה אמנות בפני עצמה ונוגנה באמצעות תזמורת רבת משתתפים. כך יצא שהשניים השתמשו בכישוריו יוצאי הדופן של המלחין ברנרד הרמן- מוסיקאי מחונן בפני עצמו, אשר הלחין את המוסיקה ל"האזרח קיין" ולרבים מסרטיו של היצ'קוק ביניהם ל"ציפורים". המלחין המבריק פעל רבות לצד היצ'קוק ופיקח גם על האפקטים של הקול בסרט זה.

עכשיו, לראשונה יוצא באופן חגיגי, תקליטור ובו אוסף פסי הקול, ממיטב הסרטים הבלתי נשכחים של היצ'קוק ובהם: מזימות בינלאומיות, ורטיגו, חלון אחורי, פסיכו, מרני ועוד. כמחווה של רצון טוב, צורף לתקליטור קטע קולי מ-1970, בו מדבר המלחין ברנרד הרמן במשך כמעט חמש דקות על מהותה של המוסיקה בסרטים ועל פטרוניו היצ'קוק ואורסון וולס. חוויה מוזיקלית אשר מומלצת בעדיפות ראשונה לחג, לאוהבי הסוגה ההיצ'קוקית ולחובבי מוסיקה קלסית שמקורה בסרטי שנות החמישים והשישים.