ובכן, החל מאתמול, באופן רשמי החלפתי תפקיד. טייטל העורך דין הוחלף בכותרת ניהולית יותר.

התקדמות.

לקחתי את כל הצעצעים מהשולחן שלי יחד עם החתול מהונג קונג שלא מפסיק לנפנף לשלום עם היד לעובדים ולשבים, החמור שמחזיק את העטים, הפיל שמחזיק את הניירות ו... נראה לי שקבלתם את התמונה הכללית.

שנתיים של עבודה וחברים, עצבים מרוטים והתקפי צחוק בלתי נשלטים הועמסו לשתי קופסאות קרטון ושונעו בזריזות לחדר חדש עם כחול של ים תל אביבי.

וזהו.

המייל הקודם נותק וזרם ההודעות הרגיל פסק בבת אחת.

שקט מוזר.

טריטוריה לא מוכרת

פתאום חזרתי לבית ספר לפני כל תחילת שנת לימודים, עם פרפרים בבטן ויובש בפה וציפיה נרגשת בחולצה מגוהצת למשהו קסום ונפלא שאולי אולי יקרה לי.

הנחתי בזהירות את הקופסאות, התיישבתי בכיסא החדש וסובבתי אותו לים שהכחול שלו הפך כמעט שחור לקראת ערב.

נשמתי כמעט עמוק.

איזה כיף מפחיד זה לגלות שלא איבדתי את היכולת להתרגש מהתחלות חדשות.

איזה פחד להתחיל שוב מחדש.