אתה יודע,

סנשו נאמן שלי.

באותם בקרים,

בלתי ברורים של ספקות.

כאשר איננו בטוחים,

אם שמש בהירה,

ממעל תזרח,

או גשם זלעפות,

את לשד עצמותינו ירטיב.

אני שואל את עצמי,

בעודי את רצועות האוכף מהדק.

האם אני עדיין,

אותו קיחוטה עז הנפש,

שלפני כל כך הרבה שנים,

את האופק לכבוש יצא?

או שאני הוא בעצם אתה,

הנשרך בתוכי ולצידי,

לאורך כל אותן דרכים מאובקות?

כן, זה נכון,

כבר הכרענו בדרכנו,

כמה וכמה טחנות,

ואת כלי זיננו,

השחזנו השחז,

בציד ארנבות ואיילות,

ושאר זוטות.

החתכים,

שפעם דם שתתו,

הפכו לצלקות,

שרק בימים קרים מאוד,

עוד מכאיבות.

אבל הבוקר,

נראה לי ששחר יפה עולה,

ואולי היום,

קצת אל האופק,

 נקרב.