0
נהיה מנהג, שבסופ"שים אמא שלי פה. היא קמה מוקדם, ואנחנו יושבות בחצר, מעירות בטח את כל השכונה.... בדרך כלל יש סיפורי משפוחה, בדרך כלל את כולם שמעתי כבר אינספור פעמים. הפעם פתאום היא סיפרה משו חדש. אני הייתי בת 3, היא הלכה לשניה לירקן לקנות בננות והשאירה אותי לבד בבית. כעבור כמה דקות שאלה אותה אישה: "סליחה, זו הילדה שלך"? ולתדהמתה מצאה אותי לצדה. האישה אמרה: "היא חצתה לבד 2 כבישים ראשיים ומשאית כמעט דרסה אותה"! ואני, לדברי אמי, נופפתי באצבע מול האישה ואמרתי לה: "שקרנית! אף אוטו לא רצה לדרוס אותי"! אמא שלי אומרת שנולדתי עצמאית. אוהו. וחוצמזה, סבא שלי היה מסוכסך עם אחותו שנים רבות, ובנות הדוד/ה מעולם לא היו בקשר. משנפטר, באו ל"שבעה", עשו "סולחה", ומאז הן בקשר נפלא! אחת מבנות הדודה באה באופן קבוע לסעוד את אמי, ובליל הסדר היתה פה, ואני זכיתי להכיר את בנה. בן דודה "יד שניה" אני קוראת לזה ביני לביני. חשבתי על הדברים בעקבות יום השואה. כמה משפחה זה דבר חשוב, כמה מעט אנחנו זוכרים את זה. כמה גדולה יכלה להיות המשפחה הקטנה שלי אלמלא השואה. |