פיצה באושוויץ

יום השואה. טלוויזיה. הרבה סרטי מחנות. סרט ישראלי תיעודי בערוץ 8. "פיצה באושוויץ". סרט קצר המציג תערובת מוזרה של סבל, רעב של עבר ומחנה השמדה עם קולינריות מודרנית קלה לעיכול. רק לכאורה.
פיצה. פיצה באושוויץ! זוכרים כמה היה קשה להשיג קרום של לחם? כמה יקרות היו לחיך, במציאות הקשה, קליפות תפוחי האדמה? אז עכשיו קבלו פיצה! לא סתם פיצה. Take Away ממסעדה פולנית. עם הרבה גבינה.

דני משתרע על הדרגש ה"אורטופדי" במחנה ההשמדה. לועג. זה ה"בית" שלו. הדרגש שלו. הנוקשות המוכרת של לוחות העץ נשמרה כשהייתה. הדבר הקרוב ביותר לחווית העבר שלו. חסרות רק הכינים ואולי גם אווירת האימה שהשליטו ה"עמלקים" במחנה. ימח שמם! דני מזהה אותם מיד. פנים יהירות, בהירות. מבטים ריקים, כחולים ונקובים. הם מעוררים את זעמו. הוא מתפרץ ומביא לידי בכי מטופש את פקידת הקבלה של "מוזיאון" המחנה. עושה באלאגן. עכשיו הוא ישראלי. חצוף. יפה. גאה.

הזוי? מטורף?
בכלל לא!
זוהי מציאות חותכת. ריאליזם טהור. כנות מהפנטת.

בירקנאו ומשחקי ילדות.
אאאאאא-לללללל-ף! "סטופ!". איזו מילה מתחילה באות א'?
המשחק האינטלגנטי של "ארץ, עיר, משפחה" הופך למשחק זכרון. זכרון וחוסר שיכחה.
א' - אוהל (נעמי שמר) - אושוויץ (דני חנוך)
ב' - בית (נעמי שמר) - בירקנאו (בגירסתו של דני)
ג' - אצל נעמי "זה גמל גדול" - אצל דני: גזים
ד' - "מהי דל"ת? זוהי דלת שפותחת את הכל". נראה לכם? ד' זה 'דאכאו'.
ה' - 'הדס', אומרת נעמי - פה שוכח דני מה המילה עבור האות הקדושה.
ה-י-ט-ל-ר! עוזרת לו בתו ומסננת בקול רם: "היטלר"!

מירי חנוך. בתו. יפה כמו קיט מוס. אך לא! היא לא בעלת נוכחות של דוגמנית מסלול. האישיות החזקה שלה מניעה את גלגלי מכונות ההקרנה. מחזיקה את הסרט. פניה מצטלמות נהדר ומילותיה חותכות בבשר. היא חיה! צועקת, בועטת, צובטת, בוכה בלי בעיה. ובא לך לחבק אותה. שורדת שכמותה! במילים ובכנות ישירה היא מתחננת: "אבא, די, אבא!".
מירי מבקשת שילכו ללון בבית מלון. היא רוצה להתקלח. להוריד את כל הג'יפה של המסע. לפשוט איברים עייפים על מזרן רך.
אביה מבקש להנחיל לה ולאחיה את החוויה עד תום.
הוא רוצה לישון לצד שני ילדיו, לפחות פעם אחת, על דרגשי העץ. לספוג עוד את ריח המוות של חלל הביתן. חלל המוות של נעוריו.
רצונו העיקש נשבר נוכח דבריה הכואבים והשפויים של בתו:
"לעולם לא נבין אותך!" היא נזעקת.

"עכשיו את מדברת לעניין" הוא מגיב, חותך את דבריה.

"לעולם לא נבין אותך!. מה אתה רוצה?!... אולי תוציא אותנו להורג?! אנחנו גזע נחות! לא עברנו את בירקנאו... אתה לא מסתפק בכך שאנחנו אוהבים אותך? שמקיפים אותך אנשים שפויים שאוהבים אותך..." [הציטוט אינו מדוייק אלא משוחזר מתוך זכרוני].

חוזרים הביתה.
מירי חוזרת אל העולם הקולינרי המשודרג של בעלה, השף, אייל שני. (בטח לא רק פיצה, ורחוק רחוק מאושוויץ). מירי חוזרת אל שתי בנותיה. היא מלטפת, מסרקת, מלבישה אותן... החיים חוזרים למסלולם. מתארגנים לתוך שיגרה.

עוד מראה כואב נחרט בזכרוני מאותו סרט.
שגי, שגיא, בנו של דני. אחיה של מירי.
דמותו מלווה בשתיקה עמוקה את הסרט.
נדמה שנוכחותו מתגמדת נוכח עוצמתם הנמרצת של שתי הדמויות המוחצנות, החזקות, האב ובתו. אך, מבטו העצוב של שגיא צף ועולה כחוט השני ככל שמתפתחת העלילה. מעורר ומזכיר לך שוב ושוב דבר מה מודחק, דחויי.
שגיא חזר בתשובה. לבושו, זקנו, תנועותיו, שירתו... כל דבר בו מחדיר אל התפיסה החילונית, הבוטחת והבוטה סיממנים של עבר יהודי, גלותי, חסידי.
עיניו העצובות של שגיא אינן מרפות. מעלות לתודעה את מראיהו ומבטו של הילד היהודי המרים את ידיו באותה תמונה מוכרת. מבט טהור ותמהה, כמו שואל: למה ומדוע?
באחת הסצינות נראה שגיא מתרפק על החלון הקדמי של המכונית בה יושב אביו. ראשו מוטה הצידה בג'סטה של תחינה. הוא מעווה את פניו בפרצופים שונים. הוא מדביק את פרצופו לשמשה, מבקש לקלוט בעיניו את מבטו ותשומת ליבו של אביו, לספוג מעט מחום אהבתו.
לשוא.
דני אינו מביט בו. אינו מיישיר מבט.
דני נראה כשבוי בתדמית ה"אדם החדש", אותה ביקשה מדינת ישראל המתהווה ליצור. תדמית של היהודי החזק הנלחם על קיומו ועומד להגן על מדינתו. תדמית של מראה פיזי בריא, שרירני, מפותח. איכר, עובד אדמה, חרוץ. היפוכו של איש הספר הכחוש, הרזה וההוזה הספון בחדרו החשוך...
כאן, לדעתי, עולה ומצטיירת הטרגדיה שמבקש הסרט להציג.
פה נטועים שורשי הההתנכרות העצמית.

סרט חובה. לכולנו.
להלן כמה קישורים:


http://e.walla.co.il/?w=/6/1273839
http://www.kolnoan.co.il/news/news.aspx?newsId=874
http://e.walla.co.il/?w=/6/1273839