הקטע הבא נכתב בשביל קורס כתיבה יוצרת שאני לוקחת כרגע, אין פה שום רצון לפתוח בויכוח פוליטי חס וחלילה אבל אני אשמח לשמוע ביקורת. תודה
עכשיו אמצע מאי ועדיין יורד גשם, אני יושבת על הספסל ויורד עלי גשם, אני עוצמת את העיניים ומנסה להקשיב לו אבל כל מה שאני שומעת זה צעקות. אני רוצחת, אני פרא אדם, אין לי זכות קיום. אני לא רוצה להקשיב יותר, שמעתי את זה כבר יותר מדי פעמים. אני פוקחת את העיניים ומסתכלת מסביב ורואה המון צועק, אני לוקחת שלוק מהקפה שלי ומצטערת על זה ששוב שברתי את האייפוד שלי.פינת הנואמים בהייד פארק, יום ראשון. זה כל שבוע אותו דבר, קשה לי להבין איך לא נמאס להם להתווכח, אבל הם מדברים על הילדים שלהם, על הילדים שהיו להם וכבר אין להם. ועוד פעם הצעקות רוצחים, פולשים, שואה, כולכם הייתם צריכים... ואני עוצמת את העיניים עוד פעם, בלעת את הרוק ומנסה לבלוע יחד איתו את הצמרמורת שעוברת בי.ועוד פעם אני מתגעגעת לאייפוד.הם מדברים על לחיות בפחד פה בלונדון, שהם שעירים לעזעזל, אני מגחחת לעצמי, וקצת מפחדת שמישהו ישים לב. אני שותה עוד קצת מהקפה שלי וחושבת אם מתישהו יגמר להם הכוח, לבוא לפה, לצעוק. יש להם כבר בעיות יותר גדולות מאשר אנחנו, הם כבר אתחילו להרוג בינם לבין עצמם, תצעקו על האחים שלכם שהם רוצחים, מחרחרי מריבות, תצעקו עליהם שהם שולחים את הילדים שלכם להתפוצץ אצלינו. עכשיו שקט.אני מציתה סיגריה ומתבאסת מזה שהיא נרטבת. אני חושבת על תל אביב, על החום, על החוף, על החומוס. עוברים לידי חבורת סטודנטים, הם מדברים על הפחד, על הפחד שהם ואנחנו בטח חיים בו.פחד. הפחד לעלות על קו 25 בדרך לתיכון ולא לרדת, הפחד לצאת לדרינק בארליך ולא להספיק אפילו להזמין אותו, הפחד של לא להגיע לגיל 18, הפחד של לא להתאהב. אני שומעת הרבה פעמים את המילה הזאת, והיא מחזקת אותי. כי לעומת הרבה אחרים אנחנו לא חיים בצל הפחד, לא איתו ולא למרות הקיום שלו. אנחנו חיים בגללו. |