תארו לכם שמטוס ישראלי אזרחי יופל באוויר באירוע טרור. כעת מתברר, שפרשה כזו כבר חווינו לפני חמישים שנה. ארן הרשלג יצא לפגוש את חנן עזרן שחקר את הפרשה בספרו החדש "תעלומה בנתיב ההתרסקות"  שורש השימוש במונח "היסטוריה", מעתיק אותנו אחורה בזמן לימי יוון העתיקה, שם שימשה המלה במובן "חקירה". הכוונה היתה לחקר אנושי של ההיסטוריה, המגוללת בתוכה פנימה את עבר האנושי על כל תקריותיו, או על האירועים שאנשים לקחו בהם חלק. מאז ועד היום, לא פסק יצר החקירה והוא אף שינה פניו והרחיב קהליו, מתוך הצורך הבסיסי של האדם להכיר את העבר ולעצב אגב כך, את עמדתו ותפיסתו ההיסטורית. 

תודעה היסטורית זו, פיתחה אצל עיתונאים חוקרים תחביב חביב, המצריך חיטוט רגליים לארכיונים ממשלתיים, שם לאחר שנים ניתן לעיין תוך כדי חיטוט ידיים. בארכיבים אפלים אלו, מונחים תיקים עבי כרס מצהיבים, המגלים בפני ה"חוקר" עולמות חדשים ומרתקים, אודות פרשות דרכים שהיוו מקור לתקריות לאומיות ובינלאומיות, שכעת אין אדם החפץ ביקרם ובחשיפתם.

אירועים היסטוריים הנחשפים שלא בידי אנשים ארכיאולוגים או היסטוריונים, אלא על ידי אנשי מקצוע שהכתיבה היא אומנותם כגון סופרים ועיתונאים, מוגדרים מעת לעת היסטוריה פופולרית הפונה לקהל הרחב. זן זה של ספרים, ההולך ותופס נתח גדול יותר ויותר, בשטח ספרי העיון על מדפי הספרים בחנויות, נותן רוח גבית איתנה לפרשיות עבר מזקינות, בדומה לסרטי הקולנוע התקופתיים המשחזרים את מאורעות "טרויה" או "אלכסנדר" (מוקדון). 

חנן עזרן, הוא עיתונאי חוקר מהזן הנוהג להתפלש בביצה התובענית, של פרשיות בעלות ארומה וצביון, המזכירים ולו במעט את בלשי "הקולנוע האפל" של סרטי שנות החמישים, בכיכובו של גדול שחקני הסוגה המדוברת, המפרי בוגארט. לאחר שחשף ציפורניים בתכנית התחקירים "חשיפה", שם יידע את הציבור בדבר הטעיות ומעשי נוכלות, המשיך עזרן בטבעיות לפרוש את מעלליו של יאיר קליין בספר "חוד החנית" וליצור תחקיר עומק רחב היקף, על חייו המסקרנים של ראש הממשלה לשעבר, מר מנחם בגין ז"ל.

כאמור, גם בספריו הקודמים וגם בעשייתו הטלויזיונית בערוץ הראשון, מלקט עזרן אירועים ומאורעות אשר עיצבו ומעצבים עדיין את המרקם הישראלי, וגם הוא בילה ימים לא מעטים בארכיון הממשלתי, על מנת להטיל אלומת אור נוגה על פרשיה, אשר נשתקעה לה במחשכי הזכרון וכעת מוגשת על טס של כסף בספרו החדש "תעלומה בנתיב ההתרסקות".שבע שנים לאחר קום המדינה, ב-27 ביולי 1955 יירטו מטוסי קרב (מיג 15) בולגריים מעל שמי בולגריה, מטוס נוסעים של חברת "אל על". תחילתה של העלילה, בהמראתו השלווה של מטוס "אל על", אשר טס משדה התעופה של לונדון, דרך פריז ווינה אשר היה אמור לחלוף בשמי יגוסלביה ויוון, ולבסוף לחצות את הים התיכון, בדרך לנחיתה בשדה התעופה לוד.

באירוע הטרגי בו לא היו ניצולים, נהרגו כל חמישים ואחת נוסעי המטוס ושבעת אנשי הצוות. בחקירת הנסיבות שהובילו להפלת המטוס, הוברר כי מדובר למעשה ב"טעות בזיהוי", וזאת משום שהמטוס היה מסוג "קונסטליישן", בו משתמשים גם זרועות הביטחון האמריקאים במשימות הריגול והביון שלהם מעל שמי בולגריה. אותו מטוס מדגם "קונסטליישן", שנקנה מחיל האויר האמריקאי והוסב למטוס אזרחי בשירות חברת התעופה הלאומית "אל על", שייט טרם התרסקותו בגובה שמונה עשרה אלף רגל, בלי לדעת את הצפון לו בדקות הקרובות.

מהתחקיר שהגיע לישראל התברר, כי מטוסי המיג 15 שנשלחו על ידי מערכת ההגנה הבולגרית אשר נמצאו על הקרקע, קיבלו הוראה לעוט לעבר המטוס האזרחי ולהתיכו ללא מיצמוץ לכדור אש, שהספיק בשניותיו האחרונות אף לשלוח אותות מצוקה, שנקלטו על ידי פקחי טיסה באתונה. בדיעבד הסתבר, כי אכזריות המפגעים היתה אף גדולה מכך, והם פיגעו במטוס ללא הרף, למרות תושייתם של טייסי "אל על" לנסות ולהנחיתו בשלום על קרקע בטוחה. כתוצאה מכך, חלקי המטוס אשר התפזרו למרחקים על פני האדמה, היו קשים לזיהוי ונטולי צורה ברורה.  

תגובת ישראל, שהיתה מדינה צעירה וחסרת ניסיון במאבקים בין יבשתיים, היתה עמומה ורדומה. כנראה בניסיון לא לרסק את יחסיה עם בולגריה ופטרוניתה ממזרח ברית המועצות, העדיפה ישראל שלא לסגור חשבונות ולא לטרוק דלתות, בפניה של הקהילה הבינלאומית ולפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג, על מנת לפצות במעט את משפחותיהם של קורבנות האסון. שלל הנתונים שהובאו לידיעת קברניטי המדינה, פורסמו בעיתון 'מעריב', על ידי העיתונאי תיאודור (טד) לויטה (שכתב על כך בספרו "מחפש צרות"), אשר מיהר לזירת ההתרסקות והספיק אף לצלם ממרחק את שברי המטוס. בנוסף לסיקור העיתונאי, נשלח למקום הישר מיוון, איש ה'מוסד', שלמה בן יעקב על מנת ליעקוב אחר מעשיהם של החוקרים הבולגרים.טום קלנסי, מחבר ספרי המתח העסיסיים, היה הופך את המחזה הסבוך שהתחולל בשמי בולגריה, לספר מתח רב רושם ורב מכר.

חנן עזרן, הפך אותו לתחקיר עיתונאי יסודי ומעמיק, המצליח לחדור מבעד לרצף הזמן ולדלות פרטים ברמה המולקולרית והמצומצמת שלהם. על פני שלוש מאות שלושים ושישה עמודים, מקלף עזרן את גרגרי האבק מעל מבנה הפרשה ומעלה את שאלת המחקר, שעדיין למרות השנים שעברו והיחסים שהתחממו, מה היה המניע העיקרי, הבלעדי והסמוי להפלת המטוס. ההשערה הנסיבתית של עזרן, המגובה בעובדות שבחלקן ניתנים להגדרה "יבשות ובחלקן "רטובות", מובילה את הקורא כמו בסגנון ספרי העיון, להזדהות או להתעמת עם המסקנות האתגריות המוצבות מול עיניו.

כמו כל ספר טוב, גם ספר זה מתחיל בסיפור. עזרן משחזר את גילגולו של התחקיר שהחל בתכנית התחקירים שערך בטלויזיה. חושיו העיתונאיים הובילו אותו לידיעה, כי בסיפור ההתרסקות של טיסה LY426 קיים סיפור בעל איכויות של "כוכב נולד" (במובן הטוב של המלה). הסיפור הוא מתאר בפני ועיניו זורחות, "הסיפור פשוט מרתק משום שזו דרמה אנושית, דרמה פוליטית, משום שזה טרור בינלאומי ומשום שזה סיפור על עצמנו". ככותב אחראי, אסף חנן עזרן סיפור שנשכח והוגדר כ"תיקים באפלה" והפיח בו חיים חדשים.

עדות לכך הוא מכתב שהוא מציג, אותו קיבל מעורך הדין המייצג את בני המשפחה של קורבנות האסון, שהיום לאחר חמישים שנה, דורשות ממדינת ישראל, באמצעות הביטוח הלאומי להיות מוכרות על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. עורך הדין מציין אף, כי "כיום התגלו עובדות חדשות על ידי העיתונאי חנן עזרן, אשר התברר כי המטוס לא הופל בתקרית אומללה, אלא באירוע בטחוני". נישא על גבי הישגי הספר והתהודה שהוא יצר, מתכנן חנן עזרן לגעת בעוד פרשות עלומות שנעדרו מעיננו לאורך השנים. 

מימד ההכללה שנוקט בו הספר, מתחיל בסקירה מקיפה על סוג המשטרים שהתרוצצו במרחבי הגלובוס באותה תקופה, ואשר השפיעו על המרחב האסטרטגי המזרח אירופאי, אל מול הכוח המתהווה והעולה במזרח התיכון. התקופה שהתאפיינה במינוחים ברורים וחד משמעותיים, הגדירה היטב מי במערב ומי במזרח, מי "הטוב" ומי "הרע", מי לצידנו ומי לרעתנו. על כן ניתן לומר, כי נתונים אלו נמצאים בשטח האפור של נחיצות, על מנת להבין את מאזן הכוחות הסמויים והגלויים על פני הגלובוס נכון לאותם שנים.

שיטת ההכללה הבאה לידי ביטוי בספר, מביעה את עצמה באמצעים הצילומיים המעטרים את עמודי הספר. נדמה כי לא נעשה כל סינון, על מנת לדלות מערימת התמונות והאיורים, את הצילומים אשר יחזקו את האמירה הנדושה כי "תמונה אחת שווה אלף מלים". וכך אנו זוכים לקבל זוית צילום של שירות הדיילים במטוס (עמ' 15), או תמונת הדמייה של חיילים בקרב תחת הכותרת המציינת את מרקם היחסים בין העמים הסלביים (עמ' 84).

היה בספר אירוע שמוגדר כחשיפה?

"להבדיל מספרו של טד לויטה שהיה העיתונאי בשטח מטעם "מעריב", שדיווח לראשונה על הפרשה,  הדבר המייחד את הספר הזה הוא פתיחת הארכיונים בירושלים ובסופיה, אשר איפשרו גישה לחומרים חדשים שלא היו ידועים קודם לכן. צריך לזכור שכל עוד "מסך הברזל" לא איפשר נגישות לארכיון, אי אפשר היה להגיע לחומר חדש- כל מעגל הסיפורים נשאר בתחום הדרמה האישית והאנושית של נפגעי האסון ובני המשפחה שלהם בלבד".

היית בין הראשונים שנגעו בחומרים האלו מזה שנים, הרגשת שאתה עושה צדק עם הסיפור ועם קורבנותיו?

"איסוף החומר בארכיב הבולגרי שבסופיה נעשה על ידי עיתונאי מקומי, ודבריו אומתו ותורגמו בארץ. לעומת זאת, החומר בארכיב הירושלמי היה הפתעה משום שבארכיב היו חסרים מסמכים מסוימים, שכנראה "נגנזו" אצל אנשים שבאו במגע עם הניירת המצהיבה,  או שמישהו בעל עניין בפרשה העלים את המסמכים כדי שלא לפתוח "תיבת פנדורה", או כדי לא לגרום להליך שמישהו יכול להנזק היסטורית מהעניין- אני אומר היסטורית כי הסיפור כולו היסטוריה.

היה לי עצוב לראות כי היו חסרים מסמכים, כי המסמכים דנו בקונפליקט שנוצר אחרי נפילת המטוס, בין הרמה המדינית בישראל והרמה המדינית הבולגרית. בלי להיות חוקר גדול צריך להבין שמסמכים כאלה מלמדים בעצם על מהות הבעיה מעבר לטרגדיה. הטרגדיה היא טרגדיה אנשים נהרגו, הבעיה היא מדוע הסיפור הושתק, למי היה עניין בזה, זו כבר הבעיה.

איך הספר עונה על התופעה שאתה מגדיר "פרופיל נמוך"?

"צריך לזכור את התקופה, ערב מבצע סיני, המערכת המדינית היתה בבעיה קשה והנה אסון שהעקבות שלו מוליכים למעצמת על. צריך לזכור שיחסית הבולגרים היה נוחים יותר לטרגדיה האנושית של השואה כלפי היהודים מאשר עמים אחרים, כך שהיה ברור שלא האיבה היא המובילה את המעשה. מדובר במעשה אומלל של מפקד "שיכור" שנתן הוראה אומללה ואכזרית שלא בידיעה  או החלטה מפורשת של דרג מדיני רוסי שסגר חשבון עם ישראל. על פי הבנתי והעדויות, משחק פה העניין של איש המוסד שהיה על המטוס והדבר נודע לרוסים.צריך לזכור גם את הסיפור של אותו איכר יהודי שהיה עד למחול הלהבות בשמי בולגריה, שצריך היה לחטוף אותו לארץ, על מנת שיעיד במשפט הבינלאומי. בנותיו של היהודי נותרו בבולגריה ועל כן הוא חשש להעיד. כל סיפור הריגול של המוסד, התנהל ברחוב הרצל על ידי עורך דין בולגרי, כאשר אנשי מוסד נמצאים בחדר הסמוך ומאזינים לשיחה שבה העד צ'לבי (לוי) מתאר את אשר ראה. זה היה החלק המרתק מהצד הביטחוניסטי של הספר.ישנו גם הציטוט שאף אחד לא רצה לזכור אותו. היועץ המשפטי של משרד החוץ שבתאי רוזן שאמר כי על מנת שלא ינוצל האירוע על ידי האמריקנים במלחמה הקרה, אני מציע משא ומתן דיפלומטי משפטי בעל נשימה ארוכה".מה המסקנה שלך על סמך התחקיר?"אני יכול להביע דעה על סמך החומר שהצטבר, שישראל כמדינה שרק נולדה, לא רצתה להלחם בשום צורה עם שום גורם בינלאומי, היא לא רצתה להתכתש לא עם הרוסים והיא לא רצתה לסבך את האמריקאים בפרשה. המניע להפלת המטוס היה רצון הנקמה של הרוסים וממשלת ישראל נקטה בפרופיל נמוך בפרשה במתכוון". תכניות לעתיד?"עכשיו אני מכין ספר על "הפצצה המלוכלכת". הכוונה היא, כיצד ואיך טרור פה בישראל, יכול להרכיב פצצה בבית. אף אחד עוד לא כתב על זה ומדובר בחומר מרתק. אני אוהב חומרים מרתקים".