כטיפה ירדתי ובהרף עין חמדתי את המראה הנשגב ממרומי ההר. התמזגתי אל מימי הנהר ומכורח הסערה נסחפתי אל הסלעים התנפצתי ולשבר כלי הפכתי. מטה מטה זרמתי המומה, אבודה, מוכה חשתי נטושה ועזובה אך הזיכרון מראש ההר נסך בי תקוה ואליו שאפתי. מי הים אספוני אל חיקם ליטפו אותי ברכות עד שבאה הגאות ואחריה השפל ונדדתי הלוך ושוב הלוך ושוב ואת שבריי לא אספתי ואת שורשיי לא מצאתי. התנפצתי אל חוף געגועיי כמהה אל אותו מראה נשגב לא מבינה למה אני פה ולא שם למעלה בראש ההר. וזה שאספני טען לחיי טען לזכויותיי והותירני ריקה והטיפה שהייתי הפכה לחלולה. מגווייתי נעורתי כשביקשתי להתאייד והפכתי לכלום מרוכז בענן.
כטיפה ירדתי אל מרומי ההר ניסיתי לאחוז במראה הנשגב וכשלתי. חשבתי שחטאתי כשהסלעים היכו וחבטו בי מאחד לשני וניסיתי בכל כוחי לאחוז לתפוס, ללמוד להבין את הדרך להימנע מהכאב הכאב שאחז בלב. ומי הים אספוני אל מעמקיהם סחפוני ובחשכתי ראיתי את קול הדממה ושמעתי את אור החשמל והדגים הציגו בפניי את מחול הטבע החוגג את אהבתו ביצירה שמחה. ורציתי גם. לחגוג את חיי. לחגוג את היותי. לענג ביצירותיי. למצוא את מקומי. לקדש את טיפתי. אספתי את עצמותיי.
ירדתי כטיפה אל מרומי ההר וזרמתי עם מימיו המפגש עם הסלעים היה רך ונעים לא ניסיתי לברוח. המפגש עם מי הים היה מחבק ומברך לא ניסיתי להתחמק. המראה הנשגב מראש ההר כבר לא היה היחידי שנחרט בזכרוני גיליתי עוד מראות רבים שהיו סביבי לכל אורך הדרכים. וידעתי שאשוב במעגלים אינסופיים לגלות לדעת להרגיש להיות ולבחור לחגוג בשמחה ולפזר פרחים של אהבה.
|