יום שבת הפציע במושלמות של מזג אויר מדויק ואביבי.

בדרך מחיפה לתל אביב, הכרמל הסתחרר בירידה אל כביש החוף בירוק וחום ורצועת החוף רמזה מלמטה.

והים של חיפה, חברים, החוף של חיפה (וכן, כן אני שומעת את שריקות הבוז של התל אביבים מהיציע, אבל לא אכפת לי), זה לא הים של תל אביב, וגם לא של עזה.

הים של חיפה הוא הים הכי הכי יפה. ביישני וטורקיזי שאפשר להריח ולנשום את המליחות והקרירות שלו עוד מההר.

והוא ליווה אותי הים הזה עד קיסריה ובריכות הדגים המכסיפות של קיבוצי חוף הכרמל

ונפרד לשלום כששדות מזהיבים החליפו אותו בדרך לארובות של חדרה.

רוח נעימה שרקרקה לה בחלון והרדיו ריחם עלינו עם מוזיקה עברית שלא נטחנה עד דק.

פתאם - בלי אזהרה - נחת עלינו סשה ארגוב. באמצע הצהריים. כששמש בעיניים והשדות והים והריח של התפוזים והמלח כשמתקרבים לשרון בואכה המרכז.

סשה הטוב, עם השמלה הסגולה והבוקר שיבוא ושלא נישן את כל הלילה שלפניו.

ונהיה לי קצת לח בעיניים ושמח בלב, אחרי הרבה זמן שכבר לא, שאני כאן, חלק לגמרי אורגני מהמקום והכבישים והמוסיקה.

אחר כך פנינו במגדלי אקירוב לכיוון אבן גבירול והמוסיקה התחלפה במשהו באנגלית והתרוממות הרוח הפכה לקוצר רוח של פקק תל אביבי רגיל. אבל משהו מהרגע הקסום ההוא נשאר איתי לכל היום והזהיב אותו, לפחות עד מחר.