בנסיון להגדיר את חיצוניותה של החברה הישראלית מתבקש המושג "חברה במצור".

הגדרה זו אולי נכונה , אך כלעצמה בוודאי כללית מדי. הירהור על מושג זה יכול להיעשות רק בתוך ועל סמך הרקע ההיסטורי, שעליו מושג זה מושתת ואותו הוא כולל. הווה אומר:

רק תודעה על המושג ההיסטורי סוציאלי  - ציונות מאפשרת בעצם את הבנת המושג "חברה במצור" בהתגלמותו בישראל.

כל "חברה במצור" לרבות הדגם הישראלי, מבטאת אופי זה בכל שטחי החיים היא מאורגנת על פי קרטריונים צבאיים, היא מפתחת ערכים,אתיקה ותרבות בכלל בהתאם להוויתה המלחמתית.

בקיצור, כל תהליך החיים החברתיים כפוף למושג במלחמה.מלחמה כפונקציה קבועה הנובעת מהפרקטיקות והאידואלוגיה הציונית. זאת כאשר חברות בורגניות אופייניות כדוגמת ארצות אירופה המערבית, כפופות אך ורק למושג ההון.

במה ההבדל?

חברה אשר כפופה להון, הרי היא חברה קאפיטאליסטית אמיתית, כלל תהליך היצור וחיי החברה בכלל מודרכים על פי האינטרס "לרווח", ראש האדם בנוי בצורה של מטבע...

והמיתוסים הארכאיים כמו "גאולה" ,"המולדת מעל הכל", נדחקו לפינה חשוכה ופינו מקום למיכלול של דינאמיות ואימפולסים של חברה קאפיטאליסטית ליברלית. כאן שיעבוד האדם עלה לשלב  "מתקדם יותר".

החברה הישראלית ,"החברה במצור", לעומת זאת , ניזונה משני עיוותים: המלחמה וההון.

טבעי ,שחברה הטומנת בתוכה מעין מיזוג בלתי מוצלחשל העיוות הארכאי יחד עם העיוות המודרני, היא אומללה לעין שעור, בהשוואה עם אלה אשר משועבדות להון גרידא.

או במלים אחרות: ההון הוא כמו בעל אחוזה גדולה,צמיתיו נהנים מחופש יחסי רחב, ובאפשרותם לגדל פירות רבים ושונים על שדות האדון.

אדון החברה הישראלית, שהוא לעומת זאת בראש ובראשונה "המלחמה" , הוא איכר אומלל ומוגבל, הן בעושרו והן באופקיו , עבדיו מעבדים את שדהו הדליל ומגדלים פרי אחד בלבד. הם חיים בבורות ובאמונה, שהחווה האומללה שעבורה הם מזיעים, היא העולם כולו. כל חייהם מאורגנים על פי הקצב המונוטוני של משק נידח וקטן זה, מבלי שהם מודעים למצב העצוב והמגוחך שבו הם מצויים.

אך נעזוב כעת את עולם האליגוריות ונשוב לתהליך הקונקרטי, קבענו ש "החברה במצור" פיתחה ומפתחת ערכים וקני מידה, אשר מתאימים למציאותה המלחמתית. כך יוצא איפוא שהחברה הישראלית , שחיה על החרב ומנציחה את המלחמה, רואה את מרכיביה האזרחים באופן חד מימדי. היא מבדילה בין נער וגבר על פי הכושר הצבאי , דבר שדומה מאוד לרוח השבטים הפרימטביים, בהם נחשב כגבר בעל הסטאטוס וזכויות מלאות רק ה"איש הלוחם" ,לעומת הילד,האשה,הזקן,הנכה וכל היתר,אשר לא מתאימים למלחמה. כל זאת בשעה שבחברות הבורגניות המוכרות נשען הקו המפריד בין "מבוגר" ו"ילד" על קטיגוריה אחרת לגמרי, אשר מתאימה למציאותן , הכושר להתפרנס, או אף לצבור הון, ההתמודדות עם החיים האזרחיים, ההתמודדות עם ההון.

בניגוד לקטיגוריה הפרמטיבית של "האיש הלוחם", בחרב או בתת מקלע, כוללת הקטיגוריה של "ההתמודדות עם ההון" מיגוון רחב של אספקטים, כמו בשלות ראציונלית ואינטלקטואלית.

הייתי מעז לומר שכל עוד שלטון ההון מאפשר לפרט לפתח "פילוסופיה" בורגנית כביכול לשמה, אין אפשרות כזאת תחת שלטון המלחמה (הון). זאת משום שיש בכוח ההון , כשליט אוטוקראטי

לספוג את ה"רעיון" בשלב מסויים של התפתחותו ולעשותו כפוף לו. תחת שלטון המלחמה,

לעומת זאת , חייב כל ענף, כל זרם,כל מחשבה,להיות תכליתי. כל דבר ודבר עם הולדתו חייב

להוכיח את יעילותו למאמץ המלחמתי וכל רעיון עובר דרך המסננת של "בטחון לאומי". בקיצור בחברה במצור אין מקום לפילוסופיה , כשם שאין מקום לקפיטליזם אמיתי.

אין לדבר על חברה קאפיטאליסטית אמיתית ,כאשר יש גורמים מיסטיים, אשר עומדים בדרגה לפני ההון בסדר העדיפיות. ואמנם, כך הוא המצב בחברה הישראלית.

אפשר לסכם האזרח הישראלי הינו במהותו ועד הסוף רכוש צה"ל. צה"ל קובע אם יש להקריבו , במקרה והוא מוחזק כבן ערובה ,וצה"ל שולל ממנו את דרכונו כאשר הוא אינו מציית לקריאתו לבוא ולשרתו.

כדאי לזכור שכל זה הוא רק מעין התחלה, זהו האדם ב"חברה במצור".