"אימהות שכולות ?" שאלתי בתדהמה

"כן, אימהות שכולות. למה, זה מפתיע אותך ?" נשאלתי בחזרה

"השריטה שלי את יודעת ..." השבתי

"דווקא בגלל חוש ההומור המטורף שלך...." נעניתי

"אבל ..." ניסיתי להסביר

"אני סומכת על האינטואיציה שלך ... בהצלחה ... יודעת שלא תאכזב אותי מותק ...."   ניתוק.

היית שם ביום ההוא. חשת את המצוקה הקלה בה שרוי הייתי בדקות הראשונות. היה לך מבט רציני, עינייך היו כבויות, לרגע חשבתי שרק את נמצאת שם, בוהה בי ולא מבינה באיזו חוצפה אני מרשה לעצמי לפלוש לטריטוריה הבלתי חדירה שלך. 

ככל שחלפו הדקות, פנייך התרככו. מזווית עיניי יכולתי אפילו להבחין בחיוך קל, מבויש, מלא בהתנצלות. כאילו שכחת שגם לך מותר לחייך, שחיוך הוא סוג של רגש שכבר המון זמן מת בתוכך. ראיתי אותו, את אותו סלע עצום אשר הנחת על הר הגעש שאת התפרצותו ביקשת בכוח למנוע.

לאחר שעה שבה חברותייך אפשרו לדמעות להיות נוכחות, הבנת שכולן מחכות רק לך. ואולי באיזה שהוא מקום, ידעת שרק אני מחכה לך, שרק את מחכה לי.

שיתפת.

סיפרת עליו. על הרגע המאושר בו הגיח מרחמך. על החיוך המתוק שלו. על הכוויה הקטנה שנותרה תחת סנטרו בשעה שהתקרב לסיר הטיגון הרותח. על כמה הוא מזכיר את אביו שנהרג אף הוא במלחמה המיותרת והארורה ההיא. סיפרת על היום בו ביקש שתחתמי לו על הטופס המזופת שקיבל מהצבא, על כרטיס הכניסה לעולם המתים. הלקאת את עצמך ללא הרף על הרעד בו שרבבת את חתימתך. יכולת למנוע את זה, את ביקורו המוקדם של בנך את אישך. יכולת לחסוך מעצמך את אותו אגם מלוח ורווי דמעות בו ביקשת להטביע את יגונך.

האמת שבנקודה מסוימת רציתי להיעלם. יש גבול למקומות בהם אדם מבקש לנצח. גדול עליי. איני יכול לשחות באגם הזה, גם אם מליחותו אמורה היתה להציף, להגן מטביעה.

נשארתי.

נשארתי כי הייתי חייב. נשארתי משום שהבנתי שגם במקום הכי נמוך בעולם, ב-ים המוות בו דגים לא יכולים לנשום, באגם הקוצים בו נדמה היה שיש רק כמילה - יכולה להיות גם צמיחה, ולו גם ה-קלה שבקלים.

העזתי.

חשפתי את כל השריטות שלי. הלכתי עד הסוף. הכאתי בך ללא הרף. ואולי בשלב מסוים ידעתי שתבואי לבקש לחבק.

מבוישת, כאילו את חוטאת, באת אליי בסיום ההרצאה. ביקשת רשות עדינה. מנסה בכוח להתעלם מהברור מאליו. האישור ניתן ללא מילים, רק במבט עמוק וחודר. חיבקת אותי. התרפקת בזרועותיי. סגרת מעגל של הנצחה ופתחת מעגל של ניצחון.

מספר חודשים לאחר מכן נפגשנו באקראי. שוב ביקשת רשות. שוב הסכמה במבט. סיפרת שחזרת לצייר, לפסל, לגעת בחימר. אמרת שאת נורא רוצה, אבל חוששת ממה שיגידו. ביקשתי שתביטי אל מעיין נפשך, שתעלי לבית האבן שלו ותשאלי את דעתו, כי חוץ ממך וממנו ... זה באמת לא משנה.

חזרת.

חזרת לשם. לאותה רחבת ריקודי העם שכל כך התייפתה בנוכחותך. לאותה חלקת אלוהים שבה הרגשת הכי משוחררת בעולם, הכי טבעית, הכי אמיתית, הכי שם, הכי את, הכי הכי.

הפעם אני זה שביקשתי רשות. עינייך סיפקו לי את האישור. מעולם לא חיבקתי מישהי כמו שחיבקתי אותך ברגע ההוא. לאחר שניות ארוכות שנדמה היה שנמשכו לאורך הנצח - הבחנתי במשהו נוסף שלא היה שם קודם. צבעת ברכות את חלונות נפשך במה שדיילות היופי מכנות "איפור".

ככה הוא היה רוצה לראות את אמו. ככה הוא היה רוצה לראות את אשתו. צעקת בלחישה. 

לרגע קט, נדמה היה שאני הוזה. לרגע קט, נדמה היה לי שהדמות הכבויה שביקשת להיות שנים, כאילו המציאה את עצמה מחדש.

ניצחת אותי. חייכת. שכנעת אותי לחיות עם ולא מול, חתמת בביישנות.

ביקשתי לחבק שוב. ביקשת להכיל את דמעותיי.

ולו בשביל הרגע הזה בלבד....היה שווה לי לשאת בגופי נכות.

הבטחות ניתן להפר, צוואות לא.

מי ייתן...ותהיי האם השכולה האחרונה. זוהי לחישה לוטפת של משאלה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

מוקדש לך אם יקרה, למשפחת השכול, ולאחת שגורמת לי להמשיך ... ואת תדעי.

וידוי אישי :

לאחר הערב ההוא, לקחתי פסק זמן מההרצאות. לאחר המון ניצחונות - פחדתי שוב מעצמי, פחדתי לפחד. לא פשוט להתמודד עם עוצמה שיש בה קורטוב של אחריות.  לאחר מס' שבועות הבנתי שאם אני לא חוזר לשם, כנראה שגם אותה אם שכולה לא תחזור לשם, לחלקת האלוהים הקטנה שלה. מאז ועד היום, נשארתי נאמן לחיוכה.