כותרות TheMarker >
    ';

    Scapegoat

    השעיר לעזאזל שמתהולל ומשתולל!

    גנטיקה, אתיקה, ושעירים לעזאזל

    3 תגובות   יום ראשון, 4/5/08, 05:06

    (מאמר שכתבתי יחד עם פרופסור אבשלום אליצור)

     

    גנטיקה, אתיקה, ושעירים לעזאזל

    הקדמה [1]

    זה לא היה מזמן, רק לפני 10 שנים, כשהעולם נראה מאוד מבטיח. המשטרים הטוטליטריים הטראומטיים של המאה ה 20 הובסו,  הדמוקרטיה הליברלית, ההומניסטית, נראתה כמנצחת, ופרנסיס פוקויאמה הכריז על  קץ ההיסטוריה...  והנה, רק עשור אחד אחר כך, נראה שהדברים לגמרי השתבשו...  אמריקה במיתון שמאיים לגרור את כל העולם, ומחירי הנפט בשמיים... סין ורוסיה לא ממלאות את התפקיד שיועד להם  על ידי פוקויאמה... האיסלם והמערב נמצאים על מסלול מהיר אל מלחמת ציביליזציות... והאנוכיות והברוטאליות, דומה, שולטות בכיפה, והאופטימיות של העשור הקודם נגוזה...

    האכזבה הזאת מעלה את השאלה, (שבתשובה לה יעסוק המאמר): אם כולם מכירים את המטרה, וכולם מסכימים שמה שצריך לעשות זה לבער את הרע[2], מדוע זה לא מתבצע?

    יש כאלה שאומרים: מקור הרוע הוא ברור... הרי אפילו אלוהים התייאש מבני האדם כשהבין ש'יצר לב האדם רע מנעוריו'... אנשים מדברים על צדק ואחווה, אך המחוייבות האמיתית שלהם היא לאנוכיותם...

    אחרים אומרים: מקור הרוע בפתולוגיה[3], ואז, אם זאת פתולוגיה של אדם פשוט נקבל אולי רוצח סידרתי, אך כשהיא מופיעה אצל מנהיגים כסטאלין והיטלר, הם גוררים אחריהם עמים שלמים אל תהומות הרשע והרצחנות...

    על כך יש כאלה שעונים: פתולוגיות מסבירות הרבה, אך גם המנהיג המרושע ביותר צריך המון שיבצע את הפנטזיות שלו, וחייב אם כן להיות משהו נוסף שהופך המון 'נורמאלי' לרע...

    חלק מהללו האחרונים מנסים להסביר את הרוע הבנאלי באינדוקטרינציה אידיאולוגית כזאת או אחרת[4]. דניאל גולדהגן בספרו 'תליינים מרצון בשירות היטלר'[5] העוסק ביחידת המילואים 101 של המשטרה הגרמנית בפולין, מסביר את הרצחנות של אנשי המילואים הגרמניים 'הרגילים' הללו בייחודיותה של התרבות הגרמנית ובהשפעת האינדוקטרינציות הכנסייתית והנאצית.

    חוקרים אחרים אינם מסתפקים בהסבר האידיאולוגי ומחפשים הסברים נוספים, בסיסיים יותר. אליס מילר קושרת את הרוע לחינוך כפייתי[6]. כריסטופר בראונינג, בספרו 'אנשים רגילים'[7], העוסק באותה יחידה 101 שתיאר גולדהגן, מציע בנוסף לסיבות האידיאולוגיות גם רוע 'טבעי', 'כל-אדמי', לא תלוי אידיאולוגיה, הנבנה בתהליך מתרחב של קונפורמיזציה וצייתנות. חנה ארנדט בספרה 'איכמן בירושלים' מתמקדת גם היא ברוע הבנאלי, אולם את מקורו העיקרי היא רואה בפחד של האדם מפני הסיכונים הכרוכים בלקיחת אחריות[8].

     

    בכל הדעות הללו יש, מן הסתם, לא מעט אמת, ובכל זאת אנו ננסה להציע משהו נוסף, משהו שלדעתנו בלעדיו אין האימננטיות האקזיסטנציאלית של הרוע יכולה להיות מוסברת לכל מלוא עומקה.

     

    כמו כמה מן החוקרים שהזכרנו ורבים אחרים, גם אנו סבורים שחלק מרכזי של הרוע הוא אכן בנאלי, נחלת האדם הרגיל, 'הקטן', ושהרבה רוע מצוי גם בדברים הקטנים, היום יומיים (השפלות, לעג, אפליות וכו'). הנחתנו היא שהרוע 'הקטן' הזה הוא בעצם מאוד גדול, בגלל ההיקף שמוכפל במיליארדי אנשים, ובגלל שהשפעתו על הסבל האנושי מתרחשת בעיקר במצבים השיגרתיים המהווים את רוב החיים של רובנו. ומאחר שנראה לנו שהאספקטים הלכאורה קטנים הללו לא מטופלים מספיק, נמקד את מאמרנו בעיקר בהם: ברוע הבנאלי של ההמון הנורמלי.

    ההסבר שלנו לא יקבל עם זאת את הגישה החשדנית של 'אחד בפה ואחד בלב'. לדעתנו הרוב המכריע של האנשים באמת ובתמים מרגישים מחוייבים לאג'נדה האתית. טענתנו היא שיש משהו שמונע מהם להגשים את האג'נדה הזאת באופן אוטנטי, והמשהו הזה הוא האבולוציה, והמנגנון שבאמצעותו המניעה הזאת מתבצעת הוא מנגנון אותו אנו מכנים 'סקייפגואטינג'[9], שההסבר לו יעמוד במרכז המאמר.

     

    סקייפגואטינג, על פי תפישתנו, הוא תולדת הניגוד בין הגנים 'הקופיים' לתפישה האתית שלנו, והתפישה האתית קשורה להתפתחות הקוגניטיביות והמודעות העצמית שלנו, ולכן מנושאים אלה נתחיל את הדיון.

     

    2. ראשית האתיקה האנושית

    2א. היווצרות הפוטנציאל האתי

    היווצרות המודעות העצמית האנושית

    המונח 'מודעות עצמית' יכול להיות מוגדר באופנים רבים. תיאור סכימאטי של מערכת עם מודעות 'עליונה', 'מחוייצת', מתואר על ידי ריצ'ארד ליקי במאמרו 'מקור התבונה'[10]. מעניין לציין שב'מבחן המודעות העצמית' המתואר שם (הצבעת קוף על נקודה אדומה המצויירת על מצחו תוך כדי הסתכלות שלו בראי) השימפנזות והאורנג אוטנגים זיהו את עצמם, והגורילות, למרבה ההפתעה, לא...

    מורכבות גדולה יותר מוצגת במודל  HOT – HOE,  High-Order Thoughts, High-Order Experience, (מחשבות ותחושות מסדר גבוה)[11].  התודעה, על פי המודל הזה, היא היחס בין רמות הפעילות השונות של צבירי נוירונים מוחיים. לא מדובר ב'תכונה של המוח' או ב'מהות שפועלת על המוח', אלא על יחס בין רמות שונות של הפעילות המוחית, כשרמה אחת מפקחת על הרמות הנמוכות יותר.

    לדוגמה, להלן מערכת של 3 רמות (יכולות להיות יותר...)

    ברמה הראשונה, נמצאים החושים הקולטים מידע מהעולם או מהגוף. בתהליך הראיה, למשל, קולטות העיניים מידע באמצעות גירוי הרשתית על־ידי קרינה אלקטרומגנטית. המידע עובר דרך עצבי הראיה למוח, שם הוא עובר סדרת עיבודים בכמה תחנות של המערכת הויזואלית.

    רמת מודעות שניה רגישה לפעילות במערכת הראיה ומזהה אצלה שינוי בפעילות האלקטרוכימית. המידע עובר אליה מהרמה הראשונה, מעובד בה והופך לחוויה חושית. המוח 'רואה', למשל, עץ.

    חויה חושית שלישית מזהה את הפעילות המוחית ברמה השניה, מפענחת את המידע האלקטרוכימי שבה, והופכת אותה למודעת.

     

    כך או כך, נראה שהתפתחותה של מערכת מוחית היררכית רב שכבתית, כמו זו שתוארה או דומה לה, שבה הפלט של שכבה נמוכה הוא האינפוט של שכבה עליונה יותר בהיררכיה, היא שאיפשרה לפרימאט 'הומו' לבחון את עצמו יותר ויותר במבט כביכול 'חיצוני', לבצע השוואות, דדוקציות ורדוקציות, להבחין בדימיון ובשוני שלו אל מול האחרים בקבוצה, להבחין ברצפים חיוביים ושליליים של פעולות ולשפרם, ולתקשר את מימצאיו עם חבריו באמצעות שפה יותר ויותר אבסטרקטית. והיכולת המוחית החדשה הזאת ההולכת וצומחת (תוך שילוש נפח המוח!) הקנתה לו יתרונות הישרדותיים גדולים בשיפור הפעולות שלו ובשיפור שיתוף הפעולה והתקשורת עם חבריו, יתרונות שהתגלו כמכריעים כל כך עד שהפכו אותו תוך מיליוני שנים ספורים לשליט הבלתי מעורער של הפלנטה.

     

    היווצרות יכולת האבחנה האתית

    ראוי לציין, עם זאת, שליכולות הקוגניטיביות החדשות שציינו היה גם מוצר נלווה שתרומתו האבולוציונית היתה פחות חד משמעית: יכולת האבחנה האתית (המוסרית).

    אותה מודעות עצמית שכה קידמה את יכולת ההישרדות ההומינידית בעולם הברוטלי שסביבו, יצרה אצלו גם יכולת של זיהוי מצבים לא אתיים, אצלו ואצל אחרים. דארווין התייחס להכרחיותה של היכולת האתית הזאת במילים הבאות: 'כל חיה שהיא שיש לה אינסטינקטים חברתיים ברורים, תרכוש באופן בלתי נמנע רגשות מוסריים ברגע שכשריה האינטלקטואליים יגיעו לרמת התפתחות דומה או קרובה לזו של האדם'[12], וחומסקי מבטא גם הוא עמדה דומה[13].

    בין החוקרים יש דעות שונות לגבי השאלה האם 'תוצר הלוואי' הזה של המודעות האנושית הועיל או הזיק ליכולת ההישרדות של ההומינידים, ואנו נעסוק בהן מאוחר יותר, ואולם לפני כן צריכים אנו לברר שאלה ראשונית יותר, והיא - מתי בכלל יצאה היכולת הזאת מן הכוח אל הפועל? הטענה שלנו היא שזה לא קרה לפני האלף השני לפנה"ס, וזה מעלה שאלה נוספת: אם יכולת האבחנה האתית נוצרה לפני לפחות 100,000 שנים (כשההומו ספיאנס ספיאנס, כלומר האדם המודרני, כבר היה נפוץ באיזורים נרחבים של הפלנטה), מדוע התעכב המימוש של היכולת הזאת במשך זמן כה רב?  הסקירה שלהלן תסייע להבין את מקור הפער התמוה.

     

    2ב. הפרהיסטוריה הפרה-אתית

    'גן העדן' הציידי-לקטי

    אף אם חוקרים רבים שוללים את התפיסה האידילית של רוסו על 'הפרא האציל' הצייד-לקט, כן ניתן לראות את התקופה של בין מינוס 100,000 ומינוס 10,000 שנים כ'עידן התמימות' של ההומו ספיינס, עידן בו הפוטנציה האתית כבר היתה קיימת אך טרם התממשה בפועל (ראה דיון מפורט על כך להלן בסעיף 2ג על המהפכה האתית הישראלית)

     

    המהפכה הנאוליטית, הביות והקמת המסגרות המדיניות הראשונות בתולדות האנושות

    כללי      לפני כ 10,000 שנה התחוללה מהפכה גדולה של האנושות שכללה שלב ראשון של ביות (של בעלי חי וצמחים), ושלב שני של הקמת המסגרות המדיניות הראשונות בהיסטוריה האנושית, מסגרות שהתבססו על ערים ששימשו כמרכזי פריפריות של עובדי אדמה. גיאוגרפית, ציביליזציות הרועים איישו אז בעיקר את הרמות והמדבריות, בעוד עובדי האדמה עיבדו בעיקר את האדמות הפוריות, רוויות המים, של הדלתות הגדולות.

     

    ראשית העבדות הנרחבת        תופעת העבדות הנרחבת קשורה לביות, וניכר בה הבדל בין תרבויות הרועים שאופיינו במיעוט עבדים, ובין תרבויות עובדי האדמה בהן העבדות היתה הרבה יותר רווחת. בחברות של עובדי האדמה (ומטבע הדברים לא בחברות מגדלי המקנה) נוסף (סביב מינוס 5000) שלב חברתי נוסף, משוכלל יותר, הקמת ערי המדינה הראשונות בדלתות הגדולות, שמאוד החריף את הריבוד החברתי והפך את העבדות שם להמונית, כשהעבדים מהווים אחוז ניכר מהאוכלוסיה.

    תיאור כללי של התנאים ההכרחיים לקיום עבדות נרחבת ראה בערך 'עבדות' של הבריטניקה[14].על ההבדל בין העבדות בתרבויות הרועים ובתרבויות עובדי האדמה ראה את הדיון אצל ברנרד שטרן[15]. לגבי הביות, תרבויות האיכרים והקמת המסגרות המדיניות הראשונות והקשר שלהן לתחילת הריבוד החברתי, ראה את ויר גורדון צ'ילד[16], ג'ארד דיאמונד בספרו 'רובים חיידקים ופלדה'[17], סנדרסון בק, ההיסטוריה של האתיקה[18], וויטפוגל (ב'תאוריה ההידראולית'), הקושר את הקמת מבני העיר-מדינה הראשונים לצורך להשיג יכולת ניהול של מערכות התעלות המורכבות באזורי הדלתות בהן התרבויות הללו התפתחו, והמתאר את הריבוד והעריצות שאיפיינו את ביורוקרטיות ההשקאה הללו[19]. קן וילבור, בתיאור השלב השלישי, 'האדום', של הדינמיקה הספיראלית של התאוריה האינטגרלית שלו, כותב: "השלב הזה התחיל להתפתח לפני 10,000 שנה. החברה האנושית עוברת לשלב בו מופיעים לראשונה כיבושים מנצלים מסיביים ונוצרות אימפריות פיאודליות. בתקופה זאת, לראשונה, ה"עצמי" הופך להיות נבדל מהשבט, והוא חזק, אימפולסיבי, אגוצנטרי, הירואי, מונע על ידי שאיפה לכוח ותהילה. אינדיבידואלים שולטים בכוח הזרוע בכפופים להם בתמורה לציות ועבודה. האדם כובש, מערים ושולט, ונהנה מה"עצמי" שלו עד כלות ללא חרטות וללא רגשי אשמה"[20]

     

    העבדות ההמונית והתממשות היכולת האתית            הריבודיות הגדולה של ערי המדינה החדשות גררה הבדלים עצומים בעושר ובזכויות בין המעמדות השונים ויצירת מערכות כפייה שלטוניות שהצטיינו בדרקוניות רבה. לראשונה בהיסטוריה הוקמו מבנים חברתיים שמילאו את התנאי אותו הגדיר סטיפן סנדרסון כמאפיין מדינות: קיום טענה של המבנים החברתיים הללו ל'מונופול על האלימות באזור מסויים'[21]. על הריבוד והטוטליטריזם של ערי המדינה הקדומות הללו ראה בין השאר בתאור העולה מהקודקס של חמורבי[22], מהמחקר ההיסטורי והארכיאולוגי של תרבות הפירמידות המצרית[23], ומהתיאור של ספר 'שמות' המקראי לגבי המצב הסוציאלי של ארץ גושן בדלתה של הנילוס באמצע האלף השני לפנה"ס.

    שיעבוד נרחב, סיסטמטי זה, שלא היה לו תקדים בתולדות האנושות, הוא להשערתנו מה שיצר את התנאים הסביבתיים ההכרחיים להוצאת התפישה האתית מהכוח אל הפועל, והוא שהיה הטריגר למהפכה האתית העברית-ישראלית[24] שהתרחשה באמצע האלף השני לפנה"ס, מהפכה שהגדירה והעמידה, לראשונה בהיסטוריה, את האנטיתיזה של העבדות, דהיינו החופש והשיוויון, במרכז סולם הערכים האנושי.

     

    2ג. המהפכה האתית העברית-ישראלית

    האקט האתי הראשון בהיסטוריה האנושית         התנ"ך מתאר בפירוט את האקט הראשון של המהפכה האתית האנושית: מדובר בויכוח לגבי השמדת סדום, בו מטיח אברהם באל: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט? האף תספה צדיק עם רשע?' (בר' י'ח). דומה שלא מיותר יהיה לציין שאך 14 שנים קודם לכן, כאשר כועסת שרי אשת אברהם על הגר שפחתה ההרה, אומר לה אברהם: 'הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך, ותענה שרי ותברח מפניה' (בראשית ט"ז ג-ו). אין ספק, מתישהו במהלך 14 השנים הללו קרה משהו לאברהם... התנ"ך כדרכו לא מספק אנליזה פסיכולוגית, אך האם יהיה זה נועז מדי לשער שאולי ההיכרות האינטימית עם ישמעאל בנו הצומח וגדל לנגד עיניו, למרות היותו פרא אדם, היא זו שחוללה את המהפך בנשמת האב אברהם, מהפך שכאמור היווה בוזמנית גם מהפך ענק של ההיסטוריה האנושית כולה[25]. והמעשה האתי לא נעצר בפרשת סדום. הוא ממשיך אצל אברהם, צובר תאוצה אצל יעקב, ומגיע לשיאו אצל משה בפרשת יציאת מצרים שהציבה לראשונה בהיסטוריה אג'נדה אתית חד משמעית, ברורה, מנומקת. אג'נדה שלראשונה דיברה על חופש ושיוויון, הציגה אותם כציווי קטיגורי, והעניקה להם את הגיבוי האולטימטיבי, הגיבוי של האל עצמו.  היו באג'נדה החדשה כמובן המון חורים... והיו בה המון 'תוספות חריגות' לא אתיות, ואף אנטי אתיות[26]. זו היתה רק התחלה. אבל אחרי שנורתה האג'נדה הזאת כמו חץ מתוך הקשת הפוריה אל העולם, לא היתה כבר דרך חזרה... תהליך האתיזציה העולמי יצא לדרך, ואט אט, תחילה תוך מאבקים פנים ישראליים, ואחרי התפשטות הנצרות והאיסלם תוך מאבקים עולמיים, הפכה האג'נדה האתית לאג'נדה הפופולרית שהיתה שהיתה אי פעם בעולם, ולמרות שמאבקה לא תם (ומן הסתם גם לעולם לא יתום) נראה לא סביר שלא תמשיך להתרחב גם בעתיד...

     

    אי קיום התפישה האתית לפני תקופת ישראל           מתחילת ההיסטוריה, כלומר מראשית הכתב (האלף הרביעי לפני הספירה) ועד תקופת האבות המקראית (האלף השני לפנה"ס) מצויים בידינו אלפי תעודות המכסות את כל תחומי החיים של התרבויות בהם נכתבו, תעודות בהן מתוארים עוונות וחטאים רבים, שונים ומשונים, אולם בכל התעודות הללו אף פעם העוונות לא קשורים לרוע מהטיפוס 'המערבי' שהוגדר כאן, דהיינו רוע הכרוך בפגיעה בערכי החופש והשיוויון (ראה למטה הערה 2).

    לגבי אי הצדק הבסיסי שאפיין את התרבות המצרית עד אמצע האלף השני לפנה"ס, ראה את סקירת סנדרסון בק[27]. דוגמה ממסופוטמיה לסיטואציה הלא אתית מצויה באפוס של גילגמש. לשליט רב הכוח יש זכות 'הלילה הראשון' לגבי הבתולות הנישאות, דבר שסופג ביקורת קשה מצד נתיניו, אולם הביקורת היא על הרודנות והשרירות ביישום זכויות היתר של השליט, לא על עצם אי השיוויון[28].

    בהקדמה של קודקס חמורבי מוגדרת מטרת החוקים כ'השלטת צדק, הכחדת הרשע, ומניעת הדיכוי של החלש על ידי החזק'[29], אך בהחלט לא מדובר באיזה שהוא ניסיון להפסקת הריבוד המשעבד. אדרבה, הריבוד מונח בתשתית החוקים, והחוקה כולה מעוצבת דווקא להגן עליו, כפי שעולה בבירור מהניתוח של סנדרסון בק ומהעיון בחוקים עצמם[30]. דוגמה אחרת לאי האתיות מתייחסת למונח 'דרור' (המופיע במסופוטמיה בצורה 'דרורום')[31]. המונח המסופוטמי אכן מציין 'חופש', אך המשמעות שונה לגמרי מזו ההומניסטית אותה אנו מחפשים - בקונטקסט המסופוטמי המונח מציין שיחרור עבדים מעבדותם המתבצע כמחוות נדיבות של השליט החדש בעת עלותו לשלטון, ולחלוטין נעדר ממנו המרכיב המהותי של ראיית האדם כיצור חופשי המאפיינת את התפיסה המקראית. סקירה כללית של הניצנים הטרום-אתיים מהם צמחה התפיסה האתית הישראלית החדשה ועל שוני התפישה האתית הישראלית מהתפישות הפילוסופיות הקדומות במזרח וביוון, ראה בערך 'ההיסטוריה של האתיקה המערבית' באנציקלופדיה בריטניקה[32], סקירה שממנה עולה אכן תמונה של כמיהה לאתיות, אך לא מישנה אתית כוללת, קונסיסטנטית, מנומקת ומחייבת.

    והנה עוד כמה השוואות הממחישות את המהפך הישראלי:

     

    בסיפור המבול המסופוטמי האלים מחליטים להשמיד את בני האדם בגלל הרעש וההמולה שלהם שהפריעו את מנוחת האלים[33], בעוד במבול המקראי מושמדים בני האדם בגלל הרוע שלהם, מלבד נוח שניצל בזכות היותו 'איש צדיק תמים בדורותיו': 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו. ויאמר ה', אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי ניחמתי כי עשיתים. ונוח מצא חן בעיני ה' (ברא' ה', ח')

     

    עבד נמלט   בהשוואה של חוקי 'עבד נמלט' בתנ"ך עם הקודקסים המזרח תיכוניים הלא מקראיים (קודקס חמורבי, הקודקס החיתי[34], וכו') אנו מוצאים שבאחרונים מי שהסגיר את העבד מקבל גמול כספי, ונענש מי שלא מסגיר את העבד הנמלט לאדוניו (בקוד חמורבי מדובר אף בעונש מוות), בעוד בחוק התנ"כי מוקע מי שכן מסגיר את העבד הנמלט ('לא תסגיר עבד אל אדוניו', דברים, כג, טז).

     

    עבד נרצע   חוקי חמורבי סעיף 282 : 'כי יאמר עבד אל אדוניו: 'אתה לא אדוני', יוכיח אדוניו שהוא עבדו, ואת אוזנו יכרתו'[35]

    שמות כ"א 5-6 : 'ואם אמר יאמר העבד, אהבתי את אדוני... לא אצא לחופשי, והגישו אדוניו אל האלוהים, והגישו אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם'

    יש לשים לב: המהפכה ניכרת כאן לא רק בציווי חסר התקדים על בעל העבד לשחררו אחרי שש שנות עבדות, אלא גם, ואולי בעיקר, בעונש המוטל על העבד עצמו המסרב להשתחרר ומפר בכך את הציווי האלוהי הקטגורי 'אדם, הייה חופשי!'

     

    הבאנו כאן מספר קטן של דוגמאות, אך הן מייצגות גוף רחב הרבה יותר של עובדות המוכיחות את הטיעון: ההתגשמות הראשונה בהיסטוריה של התפיסה האתית במשמעותה המערבית המודרנית מתבצעת על ידי ישראל התנ"כי בתקופת האבות ויציאת מצרים.

     

    'הוורסיה התנכית' של הסקירה שהובאה לעיל     גירסה 'מיתולוגית' של התיאור ההיסטורי-סוציולוגי שהובא כאן ניתנת להבחנה בסיפור המקראי על גן עדן ופרשת קיין והבל. גן עדן, על פי האינטרפרטציה הזאת, מייצג את 'התקופה המאושרת' של הצייד-לקט, וקיין והבל מייצגים את המבייתים הראשונים, ובעוד קיין הוא עובד אדמה, הבל, כמו רוב העברים-ישראלים בספר בראשית, מאופיין בערכים ובתרבות של מגדלי מקנה. על ההבדלים האנתרופולוגיים-סוציולוגיים-אתיים בין שני סוגי החברות הללו ראה בדיון ובמקורות שהבאנו למעלה, ואין ספק שההבדלים הללו ניכרים בבירור בתיאור המקראי על השוני האישיותי בין שני האחים.

     

    התיאור שהובא כאן מעורר כמה שאלות, כמו למשל:

    מדוע בוצעה המהפכה האתית דווקא על ידי העברים-ישראלים, מה הקשר של זה להיותם חלק מתרבות מגדלי המקנה, ומה הקשר לאופן בו מוצג בתנ"ך השוני בין קין והבל. וגם שאלות נוספות, פילוסופיות, עולות מן התיאור: האם יכולה היתה התפיסה האתית החדשה להיווצר בלא 'מקור אלוהי'? והאם יכולה היתה להיווצר בלא זיקה לאל מונותיאיסטי? והשאלה הגדולה מכולן:  מה קדם למה, ומה אמור היה לשרת את מה, התפיסה המוסרית החדשה את האל המונותיאיסטי הראשון, או ההיפך...

    כל השאלות הללו חשובות ומרתקות, אך הן יידונו לא כאן, אלא בחיבור מיוחד שיעסוק בנושא הקשר בין העברים-ישראלים של האלף השני לפנה"ס והמצאת האתיקה.

     

    2ד. הניגוד בין גנטיקה לאתיקה

    אלטרואיזם גנטי

    לאחר שראינו מתי, היכן וכיצד נוצרה האג'נדה האתית לראשונה בהיסטוריה האנושית, הבה נחזור אל השאלה אותה הותרנו ללא מענה בראשית הדיון, על הניגוד בין התפישה האתית ויכולת ההישרדות, וראשית נבחן, האם חייב בכלל להיות ניגוד? לא כולם סוברים כך. טיעון חזק מדגיש דווקא את התרומה ההישרדותית של הפעולה האתית (למשל באמצעות שיפור מעמד הפרט בקבוצה, שיפור מצב הקבוצה בכללותה, יצירה וטיפוח זוגיות מינית, גידול צאצאים, וכו'). על פי הטיעון הזה מידה מסויימת של אלטרואיזם היא חלק אינטגרלי, הכרחי, של המטען הגנטי של בעלי חיים רבים מחוסרי תודעה או מעוטי תודעה. כזה הוא למשל טיעונו של המדען וההוגה האנרכיסטי פטר קרופוטקין[36]. ריצ'רד דוקינס מתאר מקור גנטי, חייתי, לא קוגניטיבי, של הפעולה המוסרית[37]. סקירה כללית יותר של מקורות האלטרואיזם הגנטי ראה באנציקלופדיה בריטניקה[38]. פראנס דה וואל וג'סיקה פלאק מביאים תיאורים מאלפים של 'התנהגויות מוסריות' במחקריהם על השימפנזה והבונובו[39]. בדומה למודל      HOT-HOE     שתואר למעלה הם מציגים מבנה מוחי בו למוסר יש שתי שכבות: (1) - רגשות ויחסים מוסריים,  (2) - כושר לשיפוט מוסרי והסקת מסקנות. מסקנתם אמנם היא שהפרימטים העיליים הללו לא מתפקדים בשיכבה השניה הדורשת יכולת מנטלית וחברתית גבוהה ומורכבת יותר מזו בה הם מצויידים, אולם בשכבה הראשונה (המשמשת בסיס לשניה), סוברים דה וואל ופלאק, הפרימאטים הללו בהחלט מתפקדים באופן מרשים ביותר.

     

    תוקפנות ואנוכיות גנטית ויצירת מנגנון הסקייפגואטינג

    ועם זאת, תצפיות ומחקרים רבים מתארים תמונה פחות אידילית של הרצף אלטרואיזם-אנוכיות בקונטקסט הגנטי. פרויד למשל סובר שארוס (כוח החיים) אינו הכוח היחיד השולט בחיי הנפש של האדם, מולו מתייצב כוח נגדי, רב־עוצמה כמותו, תאנטוס (יצר-ההרס או יצר-המוות). התוקפנות, טען פרויד, אף היא מקור עונג, שככל עונג אחר בני האדם לא ממהרים לוותר עליו מרגע שנהנו מפרותיו. הזולת משמש לאדם לא רק שותף לעבודה או מושא מין, ''אלא גם  אובייקט לספק בו את יצר התוקפנות, לנצל ללא תגמול את כוח העבודה שלו, להשתמש בו בלא הסכמתו לסיפוק מיני, לגזול ממנו את נכסיו, להשפיל אותו, להביא עליו ייסורים, לענותו, להרגו. אדם לאדם זאב. לאחר כל ניסיונות החיים וההיסטוריה, מי עוד ימצא לבו לחלוק על כלל זה?", שואל פרויד[40]

    הניסויים של סטנלי מילגרם על עינויים[41] ושל זימברדו על אסירים וסוהרים[42] לא רק מחזקים את הידוע על הפן הברוטאלי-אנוכי הנמצא בגנים שלנו, אלא גם, ואולי בעיקר, עולה מהם כמה קריטי הוא הפיקוח האתי-קוגניטיבי על האנוכיות והברוטליות (ואף הסאדיזם!) הטבועים בנו, וכמה קל למוטט את הפיקוח האתי הזה אצל נחקרים נורמליים לחלוטין.

    כמו אלוהים המיואש שהבין אחרי המבול כי 'יצר לב האדם רע מנעוריו', גם המאמר שלנו יעדיף להניח דווקא את ההנחה ה'פסימית' שאף אם לאלטרואיזם יש ערך הישרדותי, הנה האנוכיות והברוטליות זוכים לרייטינג גבוה יותר בסטטיסטיקות האבולוציוניות...

    הסיבות לראייה הפסימית הזאת שלנו הן שתיים: האחת, ההנחה שאנשים לא ששים לוותר על היתרונות ההישרדותיים הברורים שאנוכיות וברוטאליות מספקות[43], והשניה - ההבנה שמחוייבות אתית אמיתית דורשת הכרה ב'באגים' המוסריים של עצמנו, הכרה הגורמת לרגשות שליליים כלפי 'האני' ופגיעה באינטגרציה הפנימית שלו, וללא אינטגרציה פנימית, כידוע, אין הישרדות...(הסבר מפורט על חשיבות האינטגרציה האישיותית ראה להלן בסעיף על מנגנוני ההגנה).

    האבולוציה היתה צריכה לספק איפה, על פי השקפתנו, ואכן סיפקה, כלי להתמודדות עם 'הצרה הצרורה' הזאת של התפישה האתית, וזהו המנגנון הפסיכולוגי אותו אנו מכנים 'סקייפגואטינג', שיידון בפירוט בפרקים הבאים.

     

    3. סקייפגואטינג

    3א.הגדרה: קורבן, סקייפגואט וסקייפגואטינג

    סקייפגואט (שעיר לעזאזל) הוא קורבן שיש לו היבט של 'רוע'. 'סקייפגואטינג' משמעו יצירת סקייפגואט והאשמתו בכשלון האתי של המאשים[44]

     

    3ב.הקורבן אצל חיות

    ידועה ומוכרת תופעת סימון ותקיפת הנמוך בהיררכיה של קבוצת חיות, שמקורותיה, בין השאר, בדחפי תוקפנות וצייד ובדחף ליצור, לבטא, להפגין ולהינות מכוח ושליטה[45]. דחפים חייתיים אלה משמשים גם, מן הסתם, כבסיס הביולוגי-גנטי של מוסד הקורבן בחברות האנושיות שיתואר להלן.

     

    3ג.הקורבן אצל האדם

    מוסד הקורבן ידוע ונפוץ משחר קיומן של החברות האנושיות[46], כאשר הקורבן יכול היה להיות בעל חי או אדם (מקבוצה אחרת ולעיתים אף מהקבוצה של מקריביו). אף שלקורבן כאמור שורשים חייתיים, נוסף לו בחברות האנושיות עוד תפקיד, שהגדיל והעצים מאוד את חשיבותו בקבוצות אנושיות לעומת חשיבותו בקבוצות בעלי חי: התפקיד של ריצוי בעלי העוצמה האולטימטיביים, דהיינו האלים. ריצוי זה קשור לעיתים בכפרה על חטא של המקריב, אך לחטא בשלב הזה אין עדיין קונטקסט אתי[47].

     

    3ד.הופעת השעיר לעזאזל הישראלי

    ברגע היסטורי מסויים הופיע בתרבות הישראלית, בנוסף לקורבנות הרווחים מקדמת דנא, קורבן מסוג חדש: השעיר לעזאזל, ולטענתנו ההופעה הזאת היתה תגובה הכרחית ומיידית להתפרצות השלב החדש בהתפתחות האנושית, שלב התגשמות התודעה האתית שתואר למעלה. השעיר לעזאזל היה קורבן רגיל שאליו התווסף קונטקסט נוסף, אתי: בחירתו והקרבתו של השעיר לעזאזל איפשרה לפייס את האל ולמנוע את חמת זעמו גם על החטאים המוסריים שרק זה עתה נאסרו על ידיו, וזאת באמצעות ייחוס והעברה של חטאי המקריב אל הקורבן והשמדת הקורבן בעוונם, בלא שלמקריב עצמו יאונה רע[48].

     

    3ה.סקייפגואט 2.0

    השעיר לעזאזל התגלה כהצלחה פנומנלית ולכן חיש מהר הוא לא הספיק. הצרכים העצומים של מירוק תחושות החטא אצל הציבור דרשו הרבה יותר מקורבן חד שנתי, וצורך דחוף נוצר ב'תחליפי שעירים לעזאזל', וכאלה אכן נוצרו - אנשים בודדים וקבוצות אנושיות שלמות שהוגדרו ושימשו כשעירים לעזאזל לכל דבר (ראה להלן בסעיף 'הסקייפגואט'). ומסתבר שהשעירים לעזאזל התחליפיים הללו תיפקדו לא פחות טוב מהאוריגינל... וכשחרב בית המקדש ברבות הימים ואי אפשר היה להקריב יותר שעירים לעזאזל אמיתיים, הסתבר שהמוסד לא באמת זקוק יותר לשעירים האורגינליים... וככל שהלכה האג'נדה האתית ונפוצה אל מעגלים אנושיים רחבים יותר ויותר, תמיד שעטו בעקבותיה עדרי שעירים לעזאזל, שהפכו כך להיות אחד המוסדות המרכזיים והמשפיעים בתרבות האנושית כולה (מקרה קלאסי של יצירת שעירים לעזאזל תחליפיים שכאלה הוא המקרה של השימוש שעושה היהדות, ממציאת השעיר לעזאזל, וגם השעיר לעזאזל האוניברסלי האולטימטיבי, בדמוניזציה של עמלק (ושל החזיר)... ראה על כך את מאמר אליצור  'זכר עמלק וטעם החזיר'[49])

     

    3ו.מקורות הסקייפגואטינג

    הצורך ב'ניפוח האני'        מקור חייתי אפשרי לתופעת השעיר לעזאזל והסקייפגואטינג מתואר בתיאוריה של רוברט טריברס על 'השקרנות' האימננטית בהצגת האני. טריברס אמנם מציע את התיזה על סמך תצפיותיו על התנהגות חיות, אך הוא מרחיב אותה גם אל תחומי ההתנהגות האנושית. האדם, על פי טריברס, לא זו בלבד שהוא חייב מטבעו להסתיר את כשלונותיו ו'לנפח' את הצלחותיו, אלא הוא כפוי לעשות את המניפולציה הזאת לא רק מול אחרים, אלא גם מול עצמו, מאחר ואם יהיה ביקורתי כלפי עצמו הדבר יוביל ל'מצגת כוח' לא משכנעת שעלולה להביא לאובדנו[50].

     

    אי הרצון לחוות בושה        אי הרצון לחוות בושה מתואר כמקור התכחשות לפעולות הלא מוסריות של 'האני' על ידי נאסו[51]

     

    שורשי התופעה במנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים - פרויד וממשיכיו      מלבד המקורות שסופקו למנגנון הסקייפגואטינג על ידי התיאוריות שהזכרנו, מסופק גם מקור נוסף רב ערך מהתיאוריה של פרויד וממשיכיו על מנגנוני ההגנה, המתמקדת לא בבעלי חי אלא באדם. על פי התיאוריה הזאת הביקורת התרבותית והמוסרית של הסופר אגו על האיד גורמת לדיסוננס (חוסר אינטגרציה פנימית), המוביל לדיכאון, שמוביל מצידו לחולשה הישרדותית. כדי למנוע זאת יצרה האבולוציה, על פי התאוריה, מנגנוני הגנה שמטרתם לבודד את האגו מביקורת הסופר אגו (בהקשרנו מדובר בעיקר במנגנוני ההדחקה, ההכחשה וההשלכה שהסקייפגואטינג הוא 'הרחבה' שלהם)[52].

    במסגרת התאוריה הפרוידיאנית ניתן לתאר את הסקייפגואטינג/האשמה כמנגנון הגנה שמטרתו לגשר על דיסוננס פנימי ולאפשר אינטגרציה של האני. מדובר בתרכובת משוכללת של מנגנונים מוכרים: ההדחקה, ההכחשה וההשלכה, אולם יש הבדל:  ההאשמה-סקייפגואטינג היא הדחקה/הכחשה/השלכה שאליהם 'הושתל' קונטקסט אתי, ולפיכך, בניגוד למנגנוני המקור, השימוש בסקייפגואטינג  מחייב קיום של תפיסה אתית משמעותית[53]. ראוי לציין: בהקשר שלנו התיאוריות של טריברס ונאסו אינן נוגדות אלא משלימות את התאוריה הפרוידיאנית. בבסיס כולן נמצא צורך 'נואש' להכחיש את מה שנחווה כ'רוע של האני', וכל אחת מהן מספקת הסבר כבד משקל משלה לנזק שהביקורת העצמית של האדם (הכוללת נתח מסיבי של ביקורת עצמית מוסרית) גורמת לעיתים ליכולת ההישרדות שלו, ולצורך החיוני של האדם במקרים אלה להתכחש ולהכחיש את מניעיו האמיתיים ולהשליכם על מישהו אחר.

     

    3ז. אשמה, האשמה ובושה

    סקייפגואטינג הוא התגובה ההכרחית לדיסוננס בין הגנים הקופיים והאבחנה האתית שלנו, דיסוננס המכיל מן הסתם יותר ממרכיב אחד, אך ללא ספק כולל מרכיב מרכזי של רגש אשמה. יש קשר בין אשמה לבושה, אולם בעוד בושה לא בהכרח קשורה לכשלון אתי, אשמה תמיד קשורה לכך, וניתן להגדירה כבושה שהתוכן שלה הוא כישלון אתי של האני. ידועה האבחנה בין תרבויות מוכוונות-בושה (כגון יפאן וסין) ותרבויות מוכוונות-אשמה (כמו התרבות היהודית-נוצרית)[54]. בראשונות האוטוריטה החברתית מושגת באמצעות אינדוקטרינציה מוכוונת-בושה (טיפוח הצורך הריגשי להימנע מאי קונפורמיות לערכים הקבוצתיים), בעוד האחרונות הן וריאציה של הראשונות, אך שאיפת הקונפורמיזם בהן מתייחסת רק לתביעות החברתיות האתיות. חשוב לציין עם זאת: אף אם אמנם הדחף מוכוון האשמה הוא רק אחת הוורסיות של הדחף מוכוון הבושה, בגלל העוצמה האדירה שרכשה לה האג'נדה האתית הוא הפך לטענתנו תוך זמן קצר להיות אחד הדחפים הדומיננטיים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה האנושית.

    דיונים מפורטים יותר בנושא ראה בהערות הבאות: היידגר על הקשר בין רגש האשמה ואי יכולת הפעולה[55], פרויד על רגש האשמה והיווצרותו בהקשר של אינפוטים חברתיים חיצוניים[56], פרויד על הפעולה של הסופר-אגו לבלימת אנוכיות האיד באמצעות 'חרדה מוסרית'[57], פרויד, סיכום הצורך החיוני לבלום את רגש האשמה[58], בובר על התפקיד החיובי(!) של רגש האשמה בבניית יחסים בין אישיים אתיים[59], סקירה כללית על הפסימיות של הגישות הפרוידיאניות לגבי יכולת האגו לרצות את הסופר אגו[60], על הנפוצות הגדולה של רגש האשמה האנושי[61], ועל המשמעותיות של רגש האשמה אל מול המצב הספציפי של העבדות (שכזכור היה לטענתנו הטריגר המרכזי ליצירת האג'נדה האתית)[62]

     

    3ח. טכניקת הסקייפגואטינג

    המטרה האופרטיבית של מנגנון הסקייפגואטינג היא חסימת כל מגע של 'האני האנושי' עם כשלונותיו ומניעת הצורך כבד המחיר לקחת אחריות על כשלונות אלה, וסקייפגואטינג יכול, לפיכך, להיות מוגדר גם כ'היפוכה של לקיחת אחריות'. הטכניקה פשוטה: איתור וסימון יחיד או קבוצה שקל לתקפם כ'סקייפגואט', ואז, כל אימת שמתרחש כשלון תיפקודי או אתי של האני, הכחשת האשמה של האני בכשלון/העוול, והטלתה על הסקייפגואט שסומן.

     

    3ט.'הנורמליות' של הסקייפגואטינג

    סקייפגואטינג הוא התשובה האבולוציונית לבעיית האג'נדה האתית האנושית: הוא זה שאיפשר ליצור אינטגרציה פנימית וליישב את הדיסוננס בין האנוכיות/תוקפנות יצירת  98 האחוז הקופיים של הגנים שלנו ובין התודעה האתית שחייבת היתה להיווצר במוקדם או במאוחר על ידי הליטר המוחי שנוסף לנו במהלך התפתחותנו האבולוציונית. משתמש בו כל מי שהאג'נדה האתית ממלאת איזה שהוא תפקיד בחייו, כלומר, כולנו... החלוקה לפיכך אינה בין אלה שמשתמשים בסקייפגואטינג ואלה שלא, אלא בין אלה שמודים ואלה שמכחישים את השימוש בו... ולהלן נראה שכולנו (כמעט) נכללים בקבוצה השנייה...[63]

     

    3י. הסקייפגואט

    לכל יחיד ולכל קבוצה יש סקייפגואטס. בקבוצה קטנה יהיה זה בדרך כלל החלש או השונה. בקבוצה גדולה זה יכול להיות 'הכושים', היהודים', 'המוסלמים', ההומואים', 'השמאלנים', 'ההיפים', 'הפמיניסטיות', 'הליברלים', 'מיקרוסופט', 'המימשל', 'הקרטלים הגדולים', 'הגלובליזציה', 'אמריקה', וכו'. החשוב בבחירת הסקייפגואט זה שהוא יהיה מישהו שניתן לאחד נגדו בקלות את הקבוצה, שיהיה חלש מספיק כדי שלא יוכל להכות חזרה, ובה בעת חייב הוא להיות בעל משקל מספיק כדי שיוכל לשאת את משא הדמוניזציה האתית אותו אמור הוא לשאת.

     

    3יא. 'הסקייפגואט של הסקייפגואט'

    אמרנו שמדובר בתופעה אנושית אוניברסלית שכל אדם זקוק לה, וזה מעורר את השאלה: מי יהיה הסקייפגואט של הסקייפגואט עצמו?

    נראה שקיימות עבור הסקייפגואט שתי אפשרויות (או קומבינציה שלהן). האחת היא למצוא לו סקייפגואט משלו אותו יוכל להאשים ולרדוף וכך להיפטר (כביכול) מסבלו. זה ההסבר שנותנת אליס מילר (שהילד החבול שלה מקביל במידה רבה לסקייפגואט שלנו) לאכזריות של רוצח הילדים הסדרתי יורגן בארץ', ושל רוצח ההמונים השטני מכולם היטלר (ומיליוני נתיניו)[64].

    לעיתים, עם זאת, אין הסקייפגואט יכול, מוכן או מעיז לעולל לחבריו את שעוללו לו, ואז פעמים רבות הוא פונה לפתרון אחר, מכמיר לב, בו הסקייפגואט של הסקייפגואט הוא הוא עצמו... הוא הופך למטרת ההאשמה שלו, והוא יהיה זה שיבלה את חייו בתחושה קבועה של אשמה אקזיסטנציאלית... זהו לדעתנו המנגנון המסביר טוב יותר מכל האחרים את התופעה המשונה, הטראגית, שאין לה מקבילה אצל שום בעל חי אחר, והרווחת כל כך בחברה האנושית, של אלה שמקדישים את כל מעייניהם להשמדת עצמם...[65].

     

    3יב. ארבעת שותפי המשחק

    ארבעה שותפים יש בדרך כלל ב'משחק הסקייפגואטינג': הסקייפגואט (השעיר לעזאזל), הסקייפגואטר (המאשים), הקבוצה שבמסגרתה מתבצע הסקייפגואטינג, והגורמים הטיפוליים-מוסדיים הנוגעים לעניין. בניגוד למה שעשוי אולי להשתמע מדברינו עד כאן, נבהיר שלדעתנו החלוקה בין משתתפי המשחק הזה בעיקרה היא פנימית, לא חיצונית, דהיינו, בכל אחד מאיתנו קיימים במידה זאת או אחרת או בשלב זה או אחר של חייו לא רק שחקן אחד, אלא גם כל משתתפי המשחק האחרים.

     

    3יג. מיתאם הסקייפגואטינג והאתיות

    ציינו למעלה את ההתפשטות המהירה, העזה, של האג'נדה האתית בעולם, 'כאש בשדה קוצים'. גרמה לכך העוצמה האדירה, הלא צפויה, של 'החוש האתי', הסופר אגו. אלא שכגודל הדחף האתי כך גדל גם הדיסוננס והאיום על האיד... וכה גדול היא הדיסוננס עד שפרויד לא האמין ביכולת לישבו באמת... למעשה על פי פרויד (והתצפיות) מאבק האיתנים האימננטי להונאת הסופר אגו הוא אחד המאפיינים הבסיסיים ביותר של המצב האנושי...[66], מה שמוביל לשאלה: האם הדיסוננס הזה גבוה כל כך אצל כל בני האדם במידה שווה?

    התשובה לכך היא שלילית. סקייפגואטינג מגשר על הדיסונאנס בין הצד הפרימאטי של האדם לצד האתי שלו, ולפיכך יהיה חזק יותר אצל אנשים ותרבויות עם דגש רב יותר על הצד האתי. מיתאם נוסף הוא עם היכולת הקוגניטיבית. ככל שזו גבוהה יותר כך גדלה בדרך כלל יכולת האבחנה האתית, קטנה היכולת להתעלם מאי האתיות של האני, והדיסוננס גובר.

    עולה מכך המסקנה המשונה שסקייפגואטינג, 'נוגדן המודעות' מגשר הדיסונאנס, המצוי אצל כל אדם, יהיה חזק במיוחד דווקא אצל אנשים המאופיינים באינטלקט ובאתיות החזקים שלהם... על הקשר המוזר, 'ההפוך', בין פרוגרסיביות אינטלקטואלית ובין אוטנטיות אתית ראה, בין השאר, רבות מהעבודות של ג'ורג' אורוול[67], את הביקורת של קאמי על הטוטליטריזם 'הכביכול פרוגרסיבי' של סארטר[68], את הביקורת של הפילוסוף ברנאר אנרי לוי על השותפות של האינטלקטואלים המרקסיסטיים בפשעי הקומוניסטים[69], את הביקורת של 'מניפסט יוסטון' השמאלי על העמדות השמאליות הלא אוטנטיות [70], את מאמר איש השמאל הישראלי יוסי גורביץ' על 'בגידת האינטלקטואלים'[71], ואת מאמר יאיר צמרת 'על הפסאודו שמאל'[72].

     

    3יד. 'קאצ'יות' (חמקמקות) הסקייפגואטינג

    אם סקיפגואטינג כל כך מהותי, כל כך נפוץ, וכל כך פוגע באתיזציה של העולם, מדוע אין הוא מטופל כיאה לחשיבותו? מדוע זה כמעט אין שומעים עליו?

    פרדוקסלית, סיבה חשובה אחת היא דווקא ההצלחה האדירה של האתיזציה... האג'נדה האתית קנתה לה אחיזה כה חזקה בתרבות האנושית, עד שכל עבירה על כלליה גוררת סנקציות חיצוניות ופנימיות מכאיבות שמניעות את היצור האנושי ליצירתיות ונחישות גדולים במאמץ לפטור את עצמו מפגיעתן...

    ציינו למעלה (בסעיף 'שותפי המשחק') שבסקייפגואטינג מעורבים בדרך כלל ארבעה שותפים: הסקייפגואטר, הסקייפגואט, הקבוצה, ופעמים רבות גם גורם מוסדי-טיפולי, ולטענתנו לכל אחד מהשותפים איסטרטגיה ייחודית להימנעות מטיפול קונסטרוקטיבי בבעיה.

    הסקייפגואט משתף פעולה עם מאשימיו באמצעות אימוץ ראיית עצמו כ'רע' (ראה למעלה בסעיף על 'הסקייפגואט של הסקייפגואט', ואת התאור המקראי על העבד הנרצע), באמצעות כניעתו לפחד מעוצמת הסקייפגואטר ומעוצמת הקבוצה, ובאמצעות כניעתו לפחד מהכאב שגורמת לו כל נגיעה ב'שעירות לעזאזל' שלו[73].

     

    באשר לקבוצה, אביתר זרובבל, בספר שלו 'הפיל בחדר, שתיקה והכחשה בחיי יום יום', מתאר מנקודת מבט סוציולוגית, לא פסיכולוגית, את תופעת השתיקה ושיתוף הפעולה הקבוצתית עם העוול הברור[74], והוא מדגיש ששיתוף הפעולה הזה גדל ככל שגבוה יותר בקבוצה מעמד הסקייפגואטר.

     

    באשר לסקייפגואטר: בגלל מנגנוני ההדחקה/ההכחשה/ההשלכה המצויים בבסיס הסקייפגואטינג (ראה למעלה בסעיף על מנגנוני ההגנה), סקייפגואטר לעולם אינו מודע לאי האוטנטיות שלו ותמיד משוכנע שהוא זה שמייצג את העמדה האתית האמיתית, ובעמדה זאת שלו נעוץ מילכוד כבד השלכות: אותו מנגנון הכחשה המונע מודעות לאי האתיות של הסקייפגואטר, הוא גם זה שמונע את המודעות לשימוש הלא אתי שנעשה במנגנון ההכחשה...[75]

     

    באשר לגורם הטיפולי: קשר השתיקה הכללי האופף את מעשה הסקייפגואטינג מקשה מאוד על הגורם הטיפולי לחדור אל עובי הקורה, ואל קושי זה נוספת העובדה שמאחר ומדובר במנגנון כה שכיח, המטפל עצמו עלול להיות מעורב בתהליך דומה באופן אישי ובכך לאבד את יכולת התפקוד הטיפולית שלו (ראה את ביקורת אליס מילר על חוסר התיפקוד של הגורמים הטיפוליים בקורבנות ההתעללות)[76]

     

    זהו אם כן... סוף המשחק... המלכודת סוגרת על הסקייפגואט, הוא מוקף מכל הכיוונים, ולהימלט אינו יכול...

     

    4. השלכות הסקייפגואטינג

    4א. מרכזיות הסקייפגואטינג בעולם

    הטענה שלנו היא שסקייפגואטינג הוא בסיסי בהוויה האנושית מאז נולדה האג'נדה האתית הראשונה באלף השני לפני הספירה. מאז אותו מהפך אין הסקייפגואטינג יוצא מן הכלל, אלא הכלל. כל אדם וכל קבוצה עם אג'נדה אתית משתמשים בו, והתעלמות ממנו או אי הבנת מרכזיותו, טוענים אנו, ימנעו הבנה אמיתית של תופעות הרוע החברתיות והפוליטיות המרכזיות ביותר של עולמנו.

     

    4ב. ההשלכות הממשיות של הסקייפגואטינג בעולם

    קולברג מתאר מודל בן 6 שלבים של ההתפתחות האתית של האדם, כאשר רק השלב השישי מביניהם מבטא מחוייבות פנימית אמיתית לאג'נדה האתית, ועל פי מחקריו פחות מ 10 אחוז של בני האדם מגיעים לשלב הזה... והסטטיסטיקה העגומה הזאת, דומה, מבטאת יותר מכל את השורה התחתונה של מצב האתיות בעולם...[77]

     

    אנו רואים אם כן כיצד הטבע, באמצעות מנגנון הסקייפגואטינג, מונע מאיתנו להבחין בכשלים האתיים של עצמנו. בלי להבחין בהם אין אנו יכולים לקחת עליהם אחריות, וללא לקיחת אחריות אישית על כשלינו שום שינוי אתי משמעותי לא יכול להתבצע... כמעט היינו אומרים שאם נכון לאמר ששום חטא אינו זר לאדם, דומה שלא פחות נכון להשלים זאת גם באמירה שאין חטא של 'האני' שאינו זר לאדם...

    וההכחשה, כפי שראינו, אינה רק לגבי תוצאות השימוש במנגנון, אלא אף לגבי עצם השימוש בו ולגבי עצם קיומו... והיא מתבצעת כל הזמן ועל ידי כולנו, כולל החוקרים של תחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה האמורים לגלות ולהתריע בפנינו על הסכנות החברתיות שמפניהן ראוי לנו להישמר...

    וההכחשה המושלמת הזו, דומה, מספקת סוף סוף את התשובה לשאלה אותה העלינו בתחילת המאמר, מדוע למרות שכבר לפני אלפי שנים הובנה המהות של הרוע, כה רווח הוא עדיין סביבנו בכל מקום...

     

    השורה התחתונה נראית אם כן רע... והניתוח של מנגנון הסקייפגואטינג והקאצ'יות שלו מבטיחים, כך נראה, שזה גם לא ישתפר...

     

    5. פתרונות (חלקיים...)

    ובכל זאת, אנשים אופטימיים אנו, ונראה שתמיד יש במצבים קשים משהו שניתן לעשות לפני שמרימים ידיים...

    ההתמודדות לא יכולה להיות קלה, מן הסתם, אך אין היא, לדעתנו, בלתי אפשרית, ובוודאי אינה בלתי כדאית... להלן כמה רעיונות... ואם יש לכם עוד אנא שתפונו בהם...

     

    5א. 'הקטנת' המשימה האתית באמצעות מיקוד אקסלוסיבי שלה במרכיבי האלימות/התוקפנות/הכוחנות השתלטנית, תוך הוצאת תחום המיניות וההדוניזם (הליבידו) אל מחוץ למאמץ האתיזציה, למגינת הלב של האורתודוקסיות הדתיות למיניהן

     

     

    5ב. הרחבת הידע והמודעות למנגנון הקאצ'י (למשל באמצעות מאמר כמו זה), מודעות שאמנם לא תרפא את הקאץ' כליל, אך כן תוכל לתרום רבות להקהיית עוקצו

     

    5ג.    עימות תרפויטי של השעיר לעזאזל עם הסקייפגואטר ועם ההתעללות. ראה על כך את השקפת הפסיכולוגית אליס מילר[78], ובאופן כללי יותר לגבי אסטרטגיות להתמודדות אישית של הסקייפגואט עם תופעת הסקייפגואטינג ראה באתר המוקדש כולו לבעיה   The Scapegoat Society [79]

     

    5ד. שימוש נרחב ככל האפשר במדיה ובאינטרנט להפצת אופציית 'מרד השעירים לעזאזל' (משהו כמו 'בזה אני מודיע חגיגית על פרישה מיידית ממשרת הש

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/4/09 14:17:

      התוכן מרתק--רק עכשיו ראיתי והתרשמתי.

       

        31/7/08 00:37:


      מרתק. תודה!

      ו *

        4/5/08 06:29:

      בוקר

      רק התחלתי לכקרוא וניתקלתי בכך שאתה כותב על יכולות ה "הומו" המתפתחת תוך שילוש נפח המוח. כבר הראו שלגודל המוח אין קשר ליכולת באשר היא, אלא זה הקישורים הסינפטיים. למשל הניאנדרתל שיש לו מח גדול משלנו אבל לא יותר מפותח, או העורב עם יכולת מרשימה של הבנה ומציאת פתרונות ומוחו קטן מאוד. אין קורלציה

      ארכיון

      פרופיל

      יאיר, ניו יורק
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין