כמדי שנה, מקבלים הילדים בבית הספר מטלה עבור ההורים. אמנם באופן רשמי המטלה היא עבור הילדים, אבל מעטים ההורים שמפרשים זאת כך. למעשה ההורים מתחלקים לשלוש קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה שמתייחסת למטלות הילדים כמטלות ילדים. כל מה שאבא מוכן לעשות זה להסיע את הילד עם יצירת הפאר לבית הספר, ואולי גם לעזור לו לסחוב אותה לכתה כדי שלא תתפרק בדרך. מרבית ההורים בד"כ משתתפים עם הילד בהכנת המטלה ומושיטים עזרה פה ושם. ויש את ההורים שחייבים להוכיח לכל העולם כמה הם משקיעים בילדיהם, כמה הם מקפידים על שעות איכות עם הילד וכמה הגודל הוא שקובע. הם סופרים את הימים מתחילת השנה עד שהילד חוזר עם המטלה הביתה, שולחים אותו לישון שלא יפריע, מסתגרים במוסך, וקדימה לעבודה.
בשנה שעברה, בשיתוף עם המורה לאומנות והמורה לתורה, המשימה היתה "תיבת נוח". ישבנו יחד תכננו את התיבה, ונשבעתי להיות ברקע, ורק לעזור כדי שאכן תהיה המטלה של הילד ולא שלי.
החזקתי מעמד לא רע, עד שיום אחד נאלצתי לסור לסניף הום סנטר הסמוך. בחנייה פגשתי את אבא של שחר, מעמיס על גג הג'יפ קרשים, זוויות, כלי עבודה, ושאר מסמרים וברגים. "בונים מחסן?" שאלתי בנימוס. אבא של שחר נעץ בי מבט מזלזל: "דא, תיבת נוח. לא קיבלת את דף המטלות? אגב, שחר יוכל לבוא אליכם היום אחר הצהריים? הוא מסתובב לי בין הרגליים ובסוף הוא לא יספיק להכין את התיבה בזמן".
חזרתי הביתה נחוש להשקיע קצת יותר בקשר עם הילד. אשתי נסעה לבית אריאלה, נברה בכתובים, הצליבה מידע וחזרה עם נתונים על תיבת נוח המקורית, כפי שהחוקרים משערים שנראתה. אני והילד נסענו יחד לחבר גרפיקאי, ובעזרת תוכנת אוטוקד עיצבנו תיבת נוח לתפארת בהתאם לנתונים שהוזרמו מאשתי. אישרתי לילד לצאת לשחק, וקפצתי למרינה בהרצליה. שם איתרתי זקן חביב שהסכים לחשב לי כתב כמויות למודל. חזרתי הביתה לארוחת ערב קצרה, והתחלתי להרים טלפונים לחברים. לקראת חצות איתרתי את האדם הנכון. הודעתי לאשתי שלמחרת אני בגליל, ונכנסתי למיטה לשינה קצרה כדי להספיק להגיע לגליל עד שבע בבוקר, ולהיות בעבודה עד 10. האומן הגלילי קיבל את פני בעיניים טרוטות לקח את השרטוטים וכתב הכמויות, נקב במחיר, והבטיח עד סוף השבוע לסיים את העבודה. נסעתי לעבודה עייף אך מרוצה. אין כמו זמן איכות אבא בן.
בסוף השבוע נסענו כל המשפחה לטיול בגליל, עברנו דרך חרש העץ העמסנו את תיבת נוח בבגאז' וחזרנו הביתה מרוצים.
ביום ראשון, לקחתי את בני לבית הספר, גאה בכשרונו, ומצפה לקבל משוב מהמורה על יצירתו, אותה עשה במו ידיו, למעט עזרה קלה פה ושם. הפקקים התארכו הפעם יתר על המידה. בשלב מסויים נקש שוטר על חלוני, וביקש לחנות בצד הדרך כי הכביש חסום. נטלתי את הילד ביד אחת, את תיבת נח ביד השניה וצעדנו ל בית הספר. מול שער בית הספר חנה סמיטריילר. מנוף ענקי הניף מעל גבי המשאית דגם אחד על אחד של תיבת נוח, כדי להניחה בחצר בית הספר. שחר עמד נפעם והסתכל במחזה. "זה שלי" אמר בגאווה. "ואיפה אבא?" שאלתי. "אני חושב שזה האיש ההוא שם" "אתה חושב?" שאלתי. "כן" ענה שחר "אני מזהה אותו כי הוא עומד ליד האופר שלנו. בד"כ אנחנו מתראים עם אמא ואתו כל סופשבוע שלישי כשהם לוקחים הפסקה מהעבודה". |