| יש לי מיגרנה. אף פעם לא כתבתי תחת השפעה של המחלה הארורה הזו, כך שאיני ערב לאיכות. מן נסיון להסיט את תשומת הלב מהלחץ בעיניים, שמשוועות להירדם מול המחשב בעבודה, הכמיהה אל השקט והחושך המוחלטים, וצלילה אל תוך שינה טרופה של הזיות, שמקיצים ממנה תשושים יותר משנכנסים אליה. הגוף, נאבק בכאב גם מתוך שינה, ומעיר אותך כשאתה עייף ומובס. חורים חורים, מפוזרים הם במהלך חיי, אותם רגעים, שעות, ימים שבהם היא נכנסת אל ראשי, משתלטת על ישותי, וכל כולי מיגרנה. ומה שסביב לא מעניין, לא קיים, לא חשוב. היא תובענית, ודורשת את מלוא תשומת הלב רק אליה. מרשה רק לרגליים לנוע בעצבנות, לפה להיקפץ, ולידיים לעסות את הרקות, במן אשליה כאילו העיסוי יחליש אותה. והיא בשלה. שתלטנית ומתעתעת. מכריחה אותך להמשיך ולנהוג כאילו הכל כרגיל. יש דו"ח להגיש וילד להאכיל, ואנשים לחייך אליהם, ועולם כמנהגו נוהג, ואני זז לידו, מחפש קירות להתנפץ אליהם. להטיח בהם את ראשי, ולהינתק מהאיבר הכואב. מחפש את החדר האטום, שיתן לי לשקוע אל תוך כאבי, להתפרק, להתנתק, לחפון את הראש בכר, מתוך תקווה עמומה שככל שאעמיק אל תוך הכר, כך תשקע היא אליו, תעדיף אותו על פני, ותעלם לה. עורג אל העלמותה. הרגע ההוא הקסום, שכמעט מצדיק כל מיגרנה באשר היא, הרגע בו היא נעלמת אל תהום הנשיה, משחררת פרץ אנדרופינים חסר גבולות, הגורם לך לאושר עילאי, כאילו היום המאושר בחייך זה עתה מתדפק על דלתך. הזכיה האולטימטיבית בלוטו. החיים המושלמים של אחרי. אבל עד אז, היא עדיין כאן. מיגרנה. הולמת, דופקת, כואבת. מיגרנה. |