ערב יום חמישי.

עשרים לעשר בלילה.

זה החל כערב שקט. אני ואוסקר על המיטה. הוא מגרגר ואני מלטפת. בקצב מונוטוני, בלי דיאלוגים, בלי דרמות, בלי דמעות, רק הוא ואני במיטה – איזו שלווה.

אני בכלל שונאת חתולים. כל פעם שאני מביטה ביצור המשופם הזה אני מתקשה להבין, איך ייתכן הדבר? הריי גודלתי ע"י גברים קשוחים, רואה כדורסל כל לילה, רואה כדורגל, WWF, הייתי אלופת הארץ בפיצוח גרעינים שחורים למשקל קל, והחיה הכי חמודה שהכרתי היתה כלב זאב. תמיד זה היה זאב. הייתה את ג'יפסי, שנחנקה ממוצץ של אחי, עוד לפני שנולדתי, אחריה היה את טים, שתמיד אזכור אותו כזאב עייף ובעקר מאוד מאוד בודד, ואחריו היה את טנגו. חיה רעה מלאת מרץ, עם תשוקה ביזארית ללבניי בניין. בכל טיול טנגו היה חוזר עם לבנה ששוקלת טון בין שיניו, כולו מבסוט, מקשקש בזנב, ולבסוף משליך אותה אל פינה, בה נערמו עשרות לבנים המוכנות לבניית המבצר (כלב של קבלן...). 

 צלצול בפלאפון מעורר אותי מהרהורי על חיות המחמד בילדותי, ואוסקר פוקח את עיניו, לא מבין את מהות המהומה, מגרגר גרגור כועס על הפרת הדממה, וחוזר לנמנומו המתוק."בואי נצא" דרש קולה של מ' מעברו השני של הקו. "בירה קטנה, לא מאוחרת, יש לי טיסה מחר לבנקוק בתשע וחצי". מ' מתפקדת כבר שלוש שנים כדיילת באל על, דיילת מהסרטים: היא מטופחת, אינטליגנטית, מסתורית ונשית, דיילת כמו שדיילת צרכה להיות. מכיוון שלחברה דיילת יש לוח זמנים מוזר וצפוף לא יכולתי לסרב להזמנה נדירה שכזו, ומיד עניתי למ' שעוד חצי שעה נפגש בבר השכונתי שלה בצפון העיר.

חמישי בלילה.

עשר וחצי.

בר שכונתי בצפון העיר.

 מ' נראתה קצת שונה. תווי פניה היו נוקשים כתמיד, שערה היה אסוף בהידוק כרגיל, אך עשרה סנטימטרים מטה אי אפשר היה שלא להבחין בזוג שדיים יפיפיים וגאים, מבצבצים מתוך מחשוף אלגנטי וחצוף, מחייכים ומקפצים להם בנינוחות מתחת לצווארה המתוח.

"תתחדשי", אמרתי לדיילת."על מה?" השיבה לי תוך כדי  שהיא בוחנת את עצמה מוודאת שלא שמה בטעות איזו חולצה או תכשיט חדש."על מה?" חזרה ושאלה.

"על מה?? על הבוביס, אחותי! איך לא סיפרת לי שכל השנים האלה באל על היו לא יותר מרק הסוואה? איך לא גילית שכל הזמן הזה את בעצם מטפחת זוג מרשים כזה של שדיים?! ואיפה לעזאזל הם היו כל הזמן?" הפסקתי על מנת לנשום.

"אני צרכה לספר לך משהו", אומרת לי הדיילת, אבל אני הייתי כל כך המומה וכלל לא שמעתי אותה, "ואיפה קנית אותה?"

"את מה?" שואלת הדיילת בחוסר רצון.

"את החזייה !? בעמינח??? לא, כי פשוט עם כאלה כריות, גם אני אולי הייתי ישנה טוב בלילות", צחקקתי על חשבונה.

"קודם כל...", השיבה לי מ' בנימה קורקטית, "אין פה שום כריות, לא פוש ולא אפ, מה שבטח אי אפשר לומר עלייך, גברת A 75" (איייי....זה ממש היה מתחת לחגורה, אחת אפס לדיילת שלי). ואחרי שהבנו את ההומור האינטליגנטי והגבוה שלך, אפשר לספר לך דבר חשוב?".

"סליחה", השפלתי את ראשי. חששתי שאולי לקחתי את כל עניין הציצי והחזיות רחוק מידי, אבל זה באמת לא מחזה שיוצא לי לראות כל יום. התגובה הייתה אינסטינקטיבית, ללא שליטה.

"הבנתי שאני באמת רוצה אותו", אמרה הדיילת בביטחון רופף. "את מי? את יואב?", וידאתי. "כן" השיבה מ', "הבנתי שהוא פשוט מתאים לי" היא מספרת לי את זה כמעט באותה ההתלהבות כפי שהיא עושה אחרי שמצאה שמלה מטמטמת ב"קאלה" שעלתה, במבצע, רק ארבע מאות חמישים ₪.

"מזל טוב", עניתי לדיילת, "רק חבל שלא דברנו על זה קודם. הייתי יכולה לגלות לך את זה כבר לפני חודשיים, ולמנוע ממך את כל התהיות והמחשבות שבטח האכלת את עצמך זמן כה רב".

"באמת?" שואלת מ' בפליאה.

"באמת!!" עניתי. 

נדמה לי כי בזמן האחרון נהפכתי להיות ד"ר רות של המעגל החברתי המצומצם שלי. משום מה חברותיי הפנויות פונות אליי עם שאלות ותהיות על התנהלות הזן הנקבי עם הזן המוזר - הגברי.

איני מבינה מדוע, למה אני? הריי הדבר היחיד שאני יודעת לעשות הוא להרוס.כשאהבו אותי- הלכתי, כשחשקו בי – ברחתי, כשהתעללו בי נפשית נשארתי ונלחמתי למען ה"אהבה". מערכות יחסים ארוכות, אימפריות שלמות רמסתי ולכלכתי, לבבות ניפצתי, חיוכים מחקתי ומאחוריי השארתי רק עצב ודמעות. בי בהם ובעיקר בריק הגדול. אבל כנראה בגלל הניסיון שצברתי עם השנים שחלפו הן רואות בי כמי שעשתה את כל הטעויות האפשריות, ועכשיו זאת חובתי להעביר את הנקודות העיקריות של המותר והאסור. אני חולקת על זה. מבחינתי איש איש עם טעויותיו יחיה, וטעות שלי יכולה להיות הפרס של אחרת (ולהפך. את זה אני יודעת על בשרי...). 

הדבר שמפליא אותי מכל הוא כוח ההדחקה הנקבי. אולי הדחקה אינה המילה המדויקת, אלא יותר עיוורון קולטני: נדמה לעיתים שעד שהגבר (בתפקיד החושק), לא יעביר בקשה בשלושה העתקים עם חתימה וזר פרחים בצד, הנקבה (בתפקיד הנחשקת), פשוט לא תבין מאומה ולא תקלוט דבר. "מה עוד הוא היה צריך לעשות", נזפתי בחצי חיוך אל הדיילת, "אחרי שהזמין אותך באופן אישי למסיבה שלו, אחרי שתמיד הוא מתיישב לידך, מנסה בחריקת שיניים לנהל דיאלוג אינטליגנטי ומרשים, אחרי שאמר לך פעמיים שאת כמו נסיכה- כמו נסיכה!!! פעם אחרונה שאמרו לי שאני כמו נסיכה היה אחרי שנה וחצי של מערכת יחסים, ותאמיני לי, זו לא הייתה הנסיכה מהאגדות, היפה והטהורה. נסי יותר לכיוון הנסיכה המפונקת והבכיינית".

"איזה עוד רמזים את דורשת?", המשכתי בנזיפה, "רק אם יכרע על ברכיו, ובידו טבעת יהלום ענקית ונוצצת, רק אז תביני שהוא מעוניין במשהו? אולי חתונה עדיין לא עלתה בראשו, אך זיון אחד מלא תשוקה בטוח היית יכולה להשיג. ובינינו – את זקוקה לזיון טוב כבר הרבה זמן, אחד כזה שיסיר ממך ולו רק לכמה שעות את כל הפחדים והחרדות (יותר זול מפסיכולוג זה בטוח). אחד שיעלה על שפתיך חיוך גדול שיישאר תלוי על תווי פניך לפחות שבוע שלם. ותאמיני לי, חיוך העולה על פניי בחורה מסופקת אינו דומה לשום חיוך אחר בעולם. הוא אוטומטית עושה אותך פי שתיים יותר יפה ולפחות פחות שלושה קילו. הדיאטה המושלמת. בלי ספירת קלוריות, בלי פילטיס ושמילטיס, וחוץ מזה, את ממש ממש נהנית מזה...  אם הוא יהיה סוג כזה של זיון לא הייתי יושבת בשקט עד שלא הייתי מקבלת עוד אחד כזה, ועוד אחד לפחות."

"טוב, הבנתי!", קטעה אותי הדיילת, בעודי מפנטזת על הזיון הכי טוב שהיה לי, שעד עצם היום הזה אני מחזיקה אותו קרוב קרוב אלי – הגבר שלי – שיזכה לחיים ארוכים.

"אבל עכשיו כבר מאוחר מידי", מ' ממשיכה "עכשיו אחרי שסירבתי כל הזמן הזה בתמימות. עכשיו שנפל לי האסימון והבנתי. עכשיו, כבר מאוחר מידי - מה עושים???".

"אף פעם לא מאוחר מידי!!", אני זורקת סיסמאות אל האוויר מהול העשן. "הכל זה שאלה של טכניקה. הקשיבי, הפנימי, ובצעי!!". "דבר ראשון הוא השמטת מילים. לא על כל דבר צריך לדבר, ולפעמים העיניים יעשו בשבילך את כל העבודה, כמובן רק אם תדעי להשתמש בהם כראוי. את חייבת ללמוד את כוחו של המבט", אמרתי למ', "לדעת להעביר מסר ללא מילים, לדעת לומר שאת מעוניינת, שאת רוצה, שכייף לך או רע לך, שיניחו לך או שלא יעזבו לרגע רק בעזרת העיניים, ללא מילים".

"העיניים הם החלון אל הנשמה", המשכתי במשנתי, "כולם יודעים זאת, מכאן התפתחה האמונה בעין הרע. בתלמוד מאמינים שאם אדם רוצה לעשות עין הרע הוא משתמש בכוח המבט ועושה "עיניים" לקורבנו".

"בסדר" אמרה מ' "אך מה עושים?"

"טוב ששאלת", עניתי לה, "כדי להעביר מסרי עיניים את חייבת לדעת קודם כל "לעשות עיניים", וכאן אני נכנסת לתמונה... אומנם איני אלופת מערכות יחסים, ולא פיצחתי עדיין את הזן הגברי, אך דבר אחד אני יודעת לעשות, דבר אחד לא יוכלו לקחת ממני, אני יודעת "לעשות עיניים". אולי אין זה השג גדול אך זה גם משהו. לא יעבור זוג עיניים בבר שלא יבחין בי, אם הייתי רוצה בכך, זו לא התרברבות, זו עובדה. אין זה משנה אם את יפיפיית הדור או לא, ואין זה משנה אם את כוסית על או לא, העיניים שאת מעוניינת להביט בהן יביטו בך בחזרה, אם תרצי בכך. ולו רק כדי להבין שאינך רוצה, ולו רק כדי לשחק את המשחק, לא משנה מה המטרה, העיניים יחזירו את מבטן".

לאחר כל הפטפטת הצעתי למ' לעשות שיעור שטח ראשון, להעביר לה כמה נקודות התחלה משמעותיות, הסיטואציה הייתה מושלמת: כבר היינו בבר, בדרינק השני, והיא הרי מאובזרת בזוג שדיים מדהים...

"בואי", אמרתי לדיילת, "תפסי אובייקט, לא משנה אם הוא ממש חתיך או לא, ונתחיל בשיעור הראשון. בלי פחד, זה רק גבר....הנה, זה ששם נראה די חמוד, לא?".

מ' הביטה בי קצת בחשש אך לא הצליחה להסתיר את חצי החיוך שצץ לפתע מתחת לאפה. חשבה לעצמה כמה רגעים ואז השיבה, "מותק, אני באמת רוצה לעשות את זה, אבל לא היום. אני חייבת לקום מחר מוקדם, יש לי טיסה את זוכרת??!!!.

"נכון", אמרתי לה, בנימה קצת מאוכזבת, ומיד מורידה את חיוכי מהאובייקט החדש, אך מאוד גאה בדיילת על הבגרות והאחריות שלה, כי הרי אם הייתה עונה בחיוב רוב הסיכויים שהיינו שותות עוד שני דרינקים נוספים הלילה...

"אבל כשאני אחזור אנחנו בטוח עושות את זה, נכון? אני חייבת ..." אמרה הדיילת.

"ברור, מותק שלי, מה שתרצי, אני פה אך ורק בשבילך. בואי נזמין חשבון." 

החשבון שהונח לפנינו היה צמוד לשני צ'ייסרים עם הוויסקי ששתיתי,  הברמן הסביר כי אלו על חשבון הבית בהוראת בעל המקום, והצביע לכיוונו. חייכתי חיוך אחד תודה לבעל המקום, ועוד חיוך קטן בשבילי, על בחירה מוצלחת של אובייקט, אההה סליחה, גבר. יצאנו.

לפני שנפרדנו לשלום הצעתי למ' שלפני הפגישה הבאה עם יואב תעשה לעצמה קצת מסז' פנים, תפזר את שערה ותחביא קצת את שדיה המדהימים (שיישאר גם קצת לדמיון). והכי חשוב הוא שלא משנה מה היא תגיד, העיקר שהעיניים שלה יאמרו "אני רוצה אותך, ואני רוצה אותך עכשיו".

קיוויתי שאם לא עזרתי לה טכנית בפגישתם הבאה, אולי לפחות שעשעתי אותה בדברי הבל ומסקנות מפוקפקות שרק אני הייתי יכולה לחלוק עם שאר העולם, או לפחות איתה. נכנסתי למכונית ודהרתי אל גבר שלי, מתפללת שהוא עדיין שמיש לכבודי... 

שלישי בערב.

תשע וחצי.

שבוע וחצי לאחר מכן, אני שוכבת על המיטה, מלטפת את הגרגרני המשופם שלי, חושבת מחשבות סרק עלי, על העולם, על החיים המשעממים שלי. לפתע צלצול בפלאפון קוטע את הרהורי.

"בואי נצא לבירה קצרה, לא מאוחרת, יש לי מחר טיסה לפריז, קוויקי בשמונה בבוקר".שוב, לא יכולתי לסרב להצעה, ונפגשתי עם מ' בבר השכונתי שלה בצפון העיר.

מ' נראתה קצת שונה, שערה היה הדוק ואסוף כרגיל, היא לבשה חולצה מהודרת, קלאסית וצנועה, עם מחשוף אלגנטי ובוגר, אך עשרה סנטימטרים מעל, אי אפשר היה שלא להבחין בחיוך ענקי שכנראה לא ירד ממנה לפחות שבוע. "קצת רזית, לא?", שאלתי את הדיילת.