| לי היו 4 סבתות. לא כולן ממש שלי, חלקן אימצו אותי. כולן השפיעו עלי, על מהלך חיי, על התחביבים שלי, על הטעמים שלי, על האהבות שלי, על הקשר עם ההורים שלי. כל הארבע ביחד, בתערובת בלתי הגיונית, עשו את שלהן והכניסו לי את האהבה למטבח. הריחות, הטעמים, המגע הישיר עם האוכל, הסיר, המים הקולחים בכיור, התבלינים, הצבעים, מגבות הידיים הבלויות מרב שימוש וכביסות, דמעות חיתוך הבצל, הריכוז והשקט הנפשי, הפורקן שבא אחרי... אבל הכי הרבה: יצירתיות וחופש. חופש בלי סוף. במטבח אני ממציאה את החוקים, ומחליטה להפר אותם. במטבח אני אדון לעצמי, עושה ניסויים, שוכחת ומנסה שוב ושוב, ושוב שוכחת מה ואיך היה בפעם הקודמת. זה לא חשוב, העיקר לעשות, ליצור, לערבב, להוסיף ולגרוע, לקלקל, לזרוק, להתחיל מהתחלה, לאכול, לירוק, להריח, לנשום, להרים פתאום את הראש ולראות שעברו 5 שעות, ללכת לישון ולדעת שתכולת הסיר תהיה ממושמעת לי, תתחבר ותתערבב כמו שציפיתי, תתרכך ותתבשל. האש תעשה את העבודה בזמן שאני אישן, וכשאקום: פאר היצירה, אמנות שבאה מאהבה. אמנות של חופש מוחלט, מחכה לי על הכיריים.זהו. לכבות את האש. להשאיר שיצטנן. לטעום. להכניס למקרר ולהירגע. המקרר מלא, הלב מלא. עכשיו יש לתת.את זה למדתי מכל ארבע הסבתות. כאילו מתואמות ביניהן, כל אחת נולדה בארץ אחרת, למשפחה עם מסורת קצת אחרת, דוברת שפות אחרות. מבשלת באופן אחר לגמרי שמגיע אצלה ממקום אחר.אחת ממקום של מסורת ואחת ממקום של רעב, אחת מבשלת עם דמעות של שכול בתוך התבשיל ממש ואחת שמתייחסת לבישול כאל אמנות. אבל כולן כאחת בישלו ממקום של נתינה. של אהבה. של משהו שבא במקום: במקום מילים, לפעמים במקום חיבוקים, במקום הבן שנפל, במקום הבעל החי לו בעולם משלו. במקום קירבה רגשית בלתי אפשרית ובמקום כל מה שיכלה להיות והחיים לא נתנו לה.לכל אחת סיפור חיים מרתק ונוגע ללב וכל אחת מהן מכניסה אותי לעולם שלם של שפות, ריחות, טעמים, צבעים, רגשות מקצה לקצה, געגועים בלי סוף וחיבור קוסמי חזק ממני לעבר שלי, של משפחתי, של העם שלי, של סביבתי ואולי גם לאיזו היסטוריה רחוקה, לעולמות אחרים, שם אין התחלה, אין סוף והכל סובב במעגלים. סבתא שמחה – שמחה מזרחי ירושלמי סבתא שמחה היא אמא של אמא שלי. היחידה שאיתה לא היו לי יחסים בוגרים. כשהיא נפטרה, בעודה צעירה, בת 63, הייתי רק בת 12 ולכן אני מכירה אותה רק כילדה, מקסימום נערה. אף פעם לא ראיתי אותה כבוגרת, אף פעם לא דיברתי איתה כשווה, כמבינה לליבה, כאישה לאישה. לצערי גם לא הספקתי ללמוד ממנה מספיק. אני חושבת שמה שעבר ממנה אלי, עבר בדרכים אחרות ומסתוריות. אולי בגנים. אולי בהילה החמה שהיתה סביבה. סבתא שמחה היא גם היחידה מכולן שנולדה בארץ. צברית בעצם. סיפור חייה ומותה, הינו חלק בלתי נפרד מחיי, טבוע בי עמוק בפנים.שמחה לבית משפחת מזרחי, נולדה בירושלים של תחילת המאה הקודמת. היו אלה השנים האחרונות של השלטון התורכי בפלשתינה. ממש לפני כניסת השלטון הצבאי הבריטי שלאחר מכן הפך למנדט רשמי.שמחה למדה בבי"ס אליאנס כתלמידה מצטיינת. כבעלת תפישה חדה וכאחת שגדלה בעיר של "קיבוץ גלויות" דיברה כמה שפות, חלקן למדה מהסביבה: תורכית ואנגלית. או בבית הספר: צרפתית. השאר מהשכנות והסביבה הקרובה שכללה כאמור אנשים מכל העולם עם לדינו ואידיש, פרסית ורומנית... כמו ריבוי השפות סביבה קלטה גם את הצלילים והמוסיקה העוטפת אותה והתגלתה בבית הספר כמוסיקאית מחוננת.החיים נראו כמאירים לה פנים, לא היה סימן ולו רמז לבאות. בעצם היה רמז קטן. אבא של שמחה, נפטר בגיל 24 בעודו הולך ברחוב. בימים ההם לא ידעו מספיק ולא היתה שום טכנולוגיה שתבדוק את המקרה. אבל אבא של שמחה הוריש לה, לאחיותיה, לילדיה ונכדיה מחלת לב תורשתית, נדירה אך קטלנית.ייתכן והוא לא היה החוליה הראשונה בשרשרת, יתכן והיו עוד כמוהו, אך אין לנו מידע נוסף וגם המסקנה הזו הוסקה רק לאחר בערך 100 שנה כשמספר החללים במשפחה הלך וגדל.אמא של שמחה נותרה עם 5 ילדים קטנים. לבד בירושלים של פעם. אישה חזקה ונחושה בדעתה. הקימה דוכן בשוק, עבדה ופרנסה לבד את חמשת ילדיה הקטנים, דבר שהיה נדיר מאוד בימים ההם ואולי גם כיום. אסתר, אחותה הגדולה של שמחה, היתה נשואה ואם לחמישה קטנים כשנפטרה, והיא בת 24 בלבד. אמה נזעקה לעזור לאלמן לטפל בחמשת ילדיו ולקחה איתה את שמחה, בת ה – 16 בלבד. לא עזרו המחאות, הבקשות והתחינות של שמחה להמשיך וללמוד. משלחת מבית הספר הגיעה לבית הוריה לבקש שיתנו לנערה המחוננת להמשיך וללמוד, לנגן להתקדם... דבר לא עזר: שמחה הצטרפה לאמה, לטפל בחמשת אחייניה ובגיסה האלמן. אמה הבטיחה: את לא תצטרכי לעבוד קשה, אני אנקה, את רק תבשלי... ותאמצי את הקטנטנים האומללים שנותרו יתומים מאם. וכך היה שנה שלמה.כשהייתה בת 17 בלבד, אמרה אמה: את ממילא מטפלת בהם כמו אמא לכל דבר, את ממילא בביתו של גיסך האלמן. לא יפה ולא מכובד, ידברו עליכם... בואי תתחתני איתו ונשים סוף לכל.אמא של שמחה ידעה מה היא מדברת. כן, היא הקריבה את עתיד בתה הקטנה אך דאגה לנכדיה ואולי לא ראתה בכך הקרבה. אולי בתוך תוכה לא האמינה כי לילדות מחוננות יש עתיד בפלשתינה של תחילת המאה העשרים ללא חתונה ובית. והאלמן איש עשיר הוא ומכובד בעיר מאוד. חס וחלילה יתחתן עם אחרת... מה יהיה על היתומים? שמחה התחתנה עם האלמן בן ציון ירושלמי. היא בת 17 והוא בן 37. היא קטנה ושברירית. הוא גבוה, כחול עיניים ונערץ בעיניה מאוד. היא היתה מאוהבת בו מעל הראש, מטופלת בחמישה ילדים קטנים, בבית ובגבר מפונק, קמצן וקר.אמה היתה עוזרת לה בניקיונות ובטיפול בילדים. שמחה בישלה. טיפלה בבעלה ובישלה. הולידה לו עוד 8 ילדים ולכולם בישלה. סבתא בישלה דייסה לכולם.באחר צהריים מטורף אך רגיל לחלוטין של עוצר בירושלים, עמדה שמחה על המרפסת וקראה לבתה, רות בת ה – 10, לחזור. העוצר החל וכולם חייבים להיכנס הביתה. מי שלא רץ הביתה, חייו בסכנה. רותי רצה אל זרועות אמה וצמותיה הארוכות מתנפנפות וקופצות לה על הגב. שמחה הושיטה את ידיה, עוד דקה והיא מחבקת אותה אליה בעוד הכדורים שורקים ברקע. מאוחר מדי. צלף ערבי השיג אותה וירה בה למוות מול עיני אמה הנקרעות.הימים, ימי טרום מלחמת השחרור. בכור בניה, אברהם, כנקמה על רצח אחותו, התעקש להצטרף לשורות הלח"י והוא בן 16 בלבד. כשהוא נהרג בקרבות, עוד לא היה אפילו בן 18. החיים ממשיכים. לאבד שני ילדים מתוך 13, אינו עניין חריג בימים ההם. אנשים הלכו לעולמם אם במלחמות, אם בתאונות ואם סתם ממחלות. שני בנים נוספים – יוסף ויהודה, נפצעו בקרבות והוגדרו כנכים.החיים כסדרם. בבית היו עוד ילדים ובני נוער לגדל. צריך לשלוח ילדים לבית הספר וצריך לבשל.הגדולים שכבר עזבו את הבית, מי לצבא, מי לקיבוץ, חלקם כבר התחתנו וילדו ילדים משלהם, היו באים לבקר ונכנסים ישירות למטבח של שמחה. אני עוד זוכרת את המטבח שלה. היה ממש מול הכניסה לבית. הול קטן הפריד בין הכניסה למטבח אבל אפשר היה להציץ פנימה ולהריח את הריח ברגע שפותחים את הדלת.המטבח היה מרובע וגדול. פשוט ולבן. חרסינה סביב סביב, עד אמצע הדרך לתקרה. ולאורך כל הקיר פרושה לה כירת גז ענקית, כמו בצבא, עם הרבה להבות. על כל להבה סיר חף מפאר כל שהוא, פשוט וגדול, ובתוך כל סיר מבעבע משהו.לא תתפסו את שמחה בלי סירים. כל אחד מבניה ואף בנות זוגם, שהיו קופצים בלי התראה מוקדמת לביקור, היו מוצאים את האוכל האהוב עליהם: אחד אהב קובה עם במיה ואחד קובה "שוונדר" (סלק), חמצמצה וסגולה. אחד אהב קובה ברוטב קישואים ואחר ממולאים. לכל אחד הסיר שלו והטעמים שלו. שמחה הרי מבשלת מגיל כל כך צעיר ואת כל אהבתה שמה בסירים. היתה עומדת שעות ומבשלת. קרסוליה היו נפוחים תמיד ורגליה כואבות. היתה אוספת את שערה הארוך בשתי צמות ארוכות ולבנות, קושרת במטפחת ראש וממשיכה לבשל. איש עדיין לא ידע כי גם ליבה הולך לקרוס. אף פעם לא התלוננה. לא אמרה שקשה לה. היתה מדדה בין הסירים ומדי פעם יוצאת מן המטבח לשרת את בעלה. הוא היה קורא לה והיא היתה רצה. הוא רק השתעל קלות והיא נחפזת אליו. להגיש לו תה, להאכילו... כל עוד יש ילדים בבית ובעל לטפל בו, לשמחה לא כואב דבר. היא שם כדי לשרת, לטפל, להאכיל. הרי בגיל 16 ויתרה על כל השאר. והנה, בתה יעל, עכשיו בת 16. תלמידה מצטיינת ואוהבת ללמוד. היא תעשה הכל בשביל שהנערה תעשה בגרות. בצהריים כשחזרו הקטנים מבית הספר לא הרשתה להם לשחק בבית. צאו החוצה. יעל עושה שיעורים, אל תפריעו עכשיו. כך היתה אומרת, מצווה. ויעל למדה. את כל תקוות אמה למדה. אך היתה קטנה וחלושה. קצת חולנית אפילו. שמחה היתה מכינה לה מטעמים יושבת ומאכילה אותה כמו ציפור. העיקר שתתחזק, שתלמד, שעתידה יהיה מובטח. כל מה שיכלה שמחה להיות וויתרה עליו באהבה, העבירה בשתיקה לבתה יעל. עתידה של יעל, אמי, אמור היה להיות מובטח. כביכול לא היתה לשמחה סיבה לדאוג דווקא לה. אבל היא דאגה. היא הרגישה. כאילו ידעה. עלתה על אוטובוס ובאה לנחם את בתה שזה הרגע נתבשרה כי איבדה את בעלה במלחמה. בקרב על ירושלים והוא רק בן 24.יעל שלה, עכשיו היא אם לפעוטה בת שנתיים ונושאת בבטנה עובר בן 7 חודשים. יש לי תמונה בשחור לבן. אני יושבת על הדשא בצהרי יום חם, לוהט כמו שרק יוני בבקעה יכול להיות. מסרקת את הבובה וונדי וסבתא שמחה יושבת על ידי. רגליה נפוחות וחבושות כמזור לוורידים הכואבים. מצידי השני יושבת אמא, כרסה בין שיניה. שלושתנו מחייכות. לא ברור לי מי צילם את התמונה הזאת. עוד תמונה יש לי, בראש: סבתא ואני יושבות על הרצפה במרפסת בית החולים. אני בת 5. בפיג'מה מצוירת וסבתא רוכנת מעל צנצנת מים קרים. במים היא טובלת פיסטוקים ומשרה אותם עד שתרד להן הקליפה הדקה עם המלח. אסור לי מלח. הכליות שלי הפסיקו לתפקד וכבר שנה וחצי שאני פה ואסור לי לאכול מלח. אני מתחננת לסבתא, אחד סבתא. אחד. לא יקרה לי כלום. והיא מחייכת וממשיכה לטבול פיסטוקים קלופים בצנצנת. מהעיניים זולגות לסבתא דמעות רכות, מודאגות ואוהבות. כאמור, סבתי נפטרה כשהייתי בת 12. לאחר שנים של טיפול בילדים, עשרות נכדים, ובעל, הרשתה לעצמה לקרוס ולוותר לליבה החולה והחלש. ליבה הרחום והאוהב נשא עימו הרבה כאב ומחלה תורשתית, נדירה וקטלנית. סבתא שרה – שרה טיקוצקי מגרי"ל שרה, היתה אמא של אבא שלי. שרה נולדה בכפר קטן ליד ביאליסטוק. פולין של תחילת המאה ה-20. בת בכורה למשפחה דתית ואריסטוקרטית. מיום שאני זוכרת את סבתא שרה, היא אם שכולה. אני ואחי מילאנו בשבילה מאז ומתמיד את החור הנורא של אובדן בנה במלחמה הארורה.שרה היתה בסך הכל בת 17 כשחברה הכירה לה את משה. לימים בעלה. משה ואחיו כתריאל, היו פעילי עליה וניסו לשכנע כל מי שרק רצה או לא רצה לשמוע, כי היהודים חייבים לעלות לארץ ישראל. הימים היו ימי טרום מלחמת העולם השנייה והרבה יהודים עדיין לא האמינו כי הרעה אכן כל כך רעה.שרה היתה יפה עד להכאיב. פולניה קטנה ומתוקה. בעלת שער שטני גולש, מלא וארוך מאוד. לעיניה החתוליות צבע מיוחד, כחול ירקרק נפלא ובוהק. אך טבעי היה שכשחיזר אחריה משה, "מכוער כמו קוף" לדבריה, היא תסרב לו ואני מאמינה שלא בנימוס.משה לא ויתר. הוא הציע עסקה שאי אפשר לסרב לה: בואי נתחתן נישואים פיקטיביים בלבד. אין להם תוקף מבחינה דתית. הרי רק כך אוכל להעלות אותך ואת כל משפחתך לארץ בטרם יבואו הנאצים. אחר כך נתגרש ואת תוכלי ללכת לדרכך.לימים, שאלנו את סבתא, אז למה לא התגרשתם בסוף? והיא היתה מתחמקת ומנפנפת בידה בביטול, אה, כבר נשארנו... הרי היא לא תודה לעולם שהוא היה מקסים, מדהים, בעל נפלא ואיש שידע לאהוב אותה כמו שאף אחד בעולם לא היה יכול. בסופו של דבר עלו לארץ שרה, אחיותיה אסתר'קה ורבק'לה ואח אחד ששמו איסר . ההורים ועוד שני אחים נשארו שם בשל מחלתו של אחד מהם ונרצחו מיד על ידי הנאצים.לשרה ומשה נולדו 3 בנים. והם חיו בצניעות על סף הסגפנות בקרית חיים של אז, בשיכון לעולים חדשים.אני עוד זוכרת את הבית.סבא שלי היה עובד בפיניציה, מפעל זכוכית. היה מנהיג פועלים בדרכו ולכן סירב לעטות על עצמו כל סממן להצלחה, כסף או רמז ליהירות כל שהיא. כיושב ראש ועד העובדים עמד לא פעם בפני נותני מתנות ומסרב בכל תוקף לקבלן. הימים היו ימי צנע כשגידלו את שלושת בניהם ולא פעם סיפרה לי סבתא איך היתה מחלקת באופן בלתי הגיוני את הביצה האחת בין כל הילדים.לכל אחד היה זוג מכנסיים אחד בלבד ולא פעם היה שלומיק השובב נופל מעץ או עובר מתחת לגדר וקורע אותם... יום אחד חזר כולו מזיע ומאובק, מסתיר את אחוריו ושואל את אמו: נגיד שהייתי אומר לך שנפלתי ושברתי את הראש... היית מאוד נבהלת נכון? ואם הייתי בסוף אומר לך שרק נקרעו לי המכנסיים?... נכון שזה לא כל כך נורא?שרה, פולניה אמיתית ולא מפונקת כלל, ידעה להסתדר עם מה שיש. כשצריך לתת לילדים כף שמן קיק, אז אין ברירה ומשיגים. הילדים מזועזעים מהטעם ובורחים כל פעם שהיא רצה אליהם עם הכף, קיבלו גרוש בתמורה לכל פעם שיסכימו לבלוע את השמן. בסופו של דבר, נגמר הבקבוק. היא לקחה להם את כל הגרושים וקנתה בזה בקבוק חדש.היה חשוב לה שידעו שהיא "בעלעבוסטע" אמיתית. הבית צריך להיות נקי, הילדים מסודרים, מחונכים ומקבלים אוכל טוב ואוכל טוב רואים על הלחיים.כשלא היה כסף, שלומיק, האמצעי, השובב מכולם נשלח לבית ספר חקלאי, כפר גלים. אז זה היה מקובל ואפילו נחשב. שלומיק קיבל את העיניים של אמו ולכן נקרא בפי כולם: חתולי.חתולי התגייס, התחתן עם יעל וההמשך כבר נגזר ונחתם. חתולי היה אבא שלי בערך שנתיים. כל שאני יודעת עליו אני יודעת רק מסיפורי סבתא. היא היתה יושבת על ידי עם החתיכה האחרונה של השניצל ומספרת לי סיפורים על גבי סיפורים. לא פעם היה לי ברור עוד כילדה קטנה שהסיפורים קצת מנופחים, קצת מיופים... אבל שמעתי אותם כל כך הרבה פעמים עד שנטבעו במוחי והפכו למציאות שכזאת. תמונות מטושטשות של ילד ג'ינג'י קטן ושובב שהוא אבא שלי.היינו יושבים אצלה במטבח שעות. אחי ואני. היא היתה מכינה מגש עם לביבות מטוגנות. עשרות לביבות. עליהן היינו שופכים סוכר ואוכלים עד האחרונה שבהן. כתוספת היינו שותים לפחות ליטר של מיץ עגבניות שריסקה ביד והוסיפה לו, איך לא... חצי קילו סוכר...את השניצלים אכלנו בלי סוכר... אבל עם פירה. הרבה פירה. המטרה היתה להאביס את הנכדים. שיבריאו, היתה אומרת. כשהיינו חוזרים לקיבוץ שאלה, נו? איך הילדים? הבריאו, נכון? תראו את הלחיים...שרה היתה בשלנית מעולה. חומרים לא היו לה וגם לא בעל אכלן. הוא הסתפק במרק צח עם עוף מכובס להפליא. לשבת היתה מכינה את החמין עם הקיגל. היתה מכינה עוגיות "מענדעלברויט", קשות ויבשות, כמתחייב בפולניה. כשרצינו לצחוק עליה היינו אומרים שכשתיגמר התחמושת נזרוק קצת מהעוגיות שלה על האויב... אבל סבא משה, הוא אהב אוכל יבש, קשה ורצוי שרוף. היה מחפש בתוך קופסת הפח של העוגיות שלה עד התחתית (שם החביאה את השרופות... שלא יגידו...) היה שולף לו בהנאה אחת שרופה וחרוכה מכולן ומחייך חיוך של חתול שניצח את המערכת. את קולות הגריסה שמענו עד המרפסת.בשבתות היו סבא וסבתא לוקחים אותנו לים של קרית חיים. סבתא היתה קמה מוקדם בבוקר ומתחילה להכין את האוכל: שניצלים, תפוחי אדמה מבושלים, פירות, ירקות, סנדביצ'ים, שתייה ועוגות. היינו מגיעים לים וסבא היה פורש את הפיקה, שיהיה על מה לשים את האוכל. אני זוכרת כמה רציתי לרוץ למים אבל סבתא אמרה שלא על בטן ריקה. ואז מתחילים לאכול. בקטנה, לא משהו רציני, קצת סנדביצ'ים וירקות. ואז רציתי לרוץ למים וסבא היה אומר לא עכשיו, אסור על קיבה מלאה להיכנס למים. הרגע הגדול הגיע וסבא הלך איתנו למים: ילד בכל יד, אחוזים בתפיסת מלקחיים אימתנית בזרוע ומתקדמים בצעדים איטיים לים. המים ליחכו לי את הקרסול כשסבא צעק די! זה עמוק מאוד. אחי מדווח כי עד היום יש לו סימנים כחולים על הזרוע עם סימני אצבעותיו של סבא. סבא פחד כל כך לאבד אותנו ולא היה מסוגל לשחרר מעט את אחיזתו האוהבת. שנה בשנה היינו נוסעים לבית הקברות בהר הרצל ביום ירושלים. לשם היתה סבתא מביאה סנדביצ'ים, פירות, ירקות, שתייה ועוגות. אחותה אסתר'קה היתה מביאה שניצלים לכולם ואחרי האזכרה היינו הולכים כל המשפחה למסעדה.בימי זיכרון לחללי צה"ל היינו נפגשים באנדרטה של הקיבוץ. בימי הזיכרון לזכר חללי הצנחנים היינו נפגשים באנדרטה מול תל נוף.סבתא לא ויתרה על יום אחד שכזה. לא לנו ולא לעצמה. זה היה בשבילה עוגן ומאחז. משהו שיחזיר לה קצת את הבן שלה. הרי אנחנו, ילדיו אף פעם לא הכרנו אותו והנה כבר קיבלנו אבא חדש, אלמנתו כבר התחתנה והקימה משפחה, אפילו שני אחיו לא ממש הכירו אותו... פה כולם חייבים להיות סביבה. ידברו על בנה. יזכירו אותו. יראו את שמו חקוק על המצבה, על הקבר, על קיר האנדרטה. סבא משה נפטר בפתאומיות בגיל 71. היא נשארה לבד, צעירה יחסית, אם שכולה ואלמנה בודדה 35 שנה. אף פעם לא שמעתי אותה אומרת שהיא אוהבת אותי. בעצם אף פעם לא שמעתי אותה אומרת למישהו שהיא אוהבת אותו. אני חושבת שהיא לא יכלה להגיד. סבתא רחל – רחל גוטפרוינד ידידיה סבתא רחל אימצה אותי, כשם שבנה אילן אימץ אותי בהיותי בת חמש בערך. היא קיבלה אותי כשם שקיבלה את כל נכדיה לפני ואחרי: במטבח.החדר הקטן, החם והיפה הזה היה עולם ומלואו. בכניסה לבית כמובן. הדבר הראשון שרואים במטבח הוא החלון הגדול שמעל לכיור, צופה ליערות הכרמל ולגינה הקטנה המטופחת שבחוץ. המטבח היה מלא אור ומלא בחפצים שכל אחד מהם יצירת אמנות בפני עצמה. כל חפץ נאסף וכאילו אומץ ע"י סבתא רחל. אני בטוחה שלפני שאומץ על ידה היה סתם חפץ, סתם מלחיה, סתם מפית, סתם ארנב קטן מחרסינה... אבל ברגע שנאסף כאילו רצה לתת מעצמו בחזרה והחל לזהור, לנצנץ ולתת בחזרה.רחל היתה עומדת במטבח האוסטרו הונגרי שלה ומקפידה על כל פרט. אצל סבתא רחל נוצר אוכל שנעשה ביד אומן, אין מן המוכן, הכל נבחר בקפידה, נוקה, לוטף, נחתך, בושל ותובלן עם חוט ומחט ממש.סבא יונה היה בא מן העבודה ומקבל את הארוחה החמה שלו בשש בערב. מלבד הצלחת וכלי האוכל האחרים היתה תמיד מונחת מפית בד צחה ונקייה, מקופלת, מעומלנת ומגוהצת כמו לפני חתונה. תמיד הסכו"ם הנכון ובצד הנכון. המאכלים הוגשו בצלחות הנכונות, הכמות מתאימה לגודל הצלחת, אף פעם לא גדוש מדי אבל גם לא חסר.כשאני עוצמת את עיני היום, במרחק של כמעט 40 שנה מאז, אני עדיין יכולה לראות את כבד העוף על המחבת, את המרק הצח מתבשל, את ה"גולגעלעך" המפורסמים שלה, החמוצים מעשה ידיה, שניצלים קטנים שאין דומה להם בשום מקום שאני טעמתי (ו"טעמתי" הרבה מאז)... והמטבח נקי, מבריק, מלא אור מסנוור, כמו בחלום. וסבתא רחל עומדת בו לבושה במיטב בגדיה, מסודרת כאילו יצאה עכשיו ממספרה, מטופחת ואלגנטית כאילו היא בהופעה על במה. כאילו מנצחת על תזמורת מול קהל רב. עכשיו החזרות... עוד רגע יכנס הקהל והקונצרט יתחיל. סבתא שמחה – שמחה נתן אהרוני כמו בסגירת מעגל, שבה סבתא שמחה לחיי. אבל סבתא שמחה זו, אינה סבתי כי אם הסבתא של ילדי. אותה הכרתי רק בבגרותי, כאמא של בעלי, וכמו כל סבתותיי, גם אותה הכרתי במטבח. לשמחה שלושה בנים. אין לה בת להעביר אליה את ידע הבישול. הידע שנצבר בה מדורי דורות. מבגדד, מבית אמה נעמי. וכשנכנסנו אחת לחיי השנייה, המעיין נפרץ ולא נסגר עד היום. שמחה חולשת על המטבח כאילו היא במגרש משחקים. אף גבר לא יעז להפריע לה שם. הם לא יגידו לה מה לעשות. שם היא מומחית, מוערכת ומכובדת כמו שלא זכתה להיות על ידי איש מעולם. שמחה גדלה בבגדד של אמצע המאה הקודמת. בבית עשיר בן כמה קומות, עם משרתות ועוזרות והורגלה בחיי שפע עד שעלתה לארץ, התחתנה והכל התהפך. באין לה בת לשיחה, זכיתי ושמעתי ממנה סיפורים רבים: על ילדותה המאושרת, על אמה ואחיותיה, על העלייה לארץ, על חיי הנישואין הקשים, על הבדידות המוחלטת לה הורגלה ועל הנחמה שיש לה במטבח. שמחה לא מבשלת מתוך מתכון כתוב כל שהוא. כשאני רוצה ללמוד ממנה אני חייבת לעמוד על ידה "ולראות בעינכ" ככה היא אומרת לי. "מלח את שמה ככה" היא מראה את קצה האצבע. "קמח כמה שתופסת". "זה שמים במחבת כזאת" "זה בסיר קטנה" והכל מתוזמר להפליא. כשאני אוכלת את האוכל שלה אני חושבת עם מבטא עיראקי כבד. אנחנו יושבות ומדברות והיא שואלת "נו? איך? טעים לכ בדאלק?" "זה חמה מספיק?" והסיפורים מתחילים לזרום.פעם במלחמת המפרץ הראשונה כשהראו בטלוויזיה איך מפגיזים את עיראק ראיתי דמעה בזווית עינה. כששאלתי ענתה: "זה הגשר עליו הייתי הולכת לבית הספר, זו השכונה שלי... פה גדלתי...". חשתי צביטה בלב בשבילה. זה הבית שלה, לשם היא מתגעגעת ולשם היא חוזרת כשהיא במטבח.שמחה מבשלת עם געגועים. כמעט בלי תבלינים והאוכל נכנס ישר ללב לפני שהוא ממלא את הקיבה.וכמו סבתא שמחה שהיתה לי, יש לה סיר לכל אחד, לכל בן ולאשתו, לכל נכד שיגדל ויתחזק. הכל עומד ומחכה, רק שיבואו ויאכלו. "אשת אידכ שמחה" היה אומר לה בעלה. לנשק את ידייך. ורק אז היתה מתיישבת לידו ומתמלאת נחת. ואני... מה אני ומי אני? האם בגנים זה נכנס לתוך תודעתי? האם באוויר ובאווירה שספגתי? האם יש עוד חושים ששותפים לחגיגה? ראיתי בעיני, שמעתי את רחש הבישולים באוזני, הרחתי, טעמתי ומיששתי במו ידי. אבל היה עוד ועוד נספג. הסבתות שלי ספוגות בעצמותיי.כשאני במטבח אני מנסה להבין, האם אני מבשלת מגעגועים? האם כדי למלא חסכים? חורים שחורים? האם כאמנית קפדנית יוצרת? האם אני מאוהבת?אני מתגעגעת לסבתותיי היקרות וחושבת עליהן הרבה. הלוואי והייתי יושבת ומדברת איתן עוד. הלוואי ויכולתי לדבר איתן יותר כבוגרת, כאמא בעצמי, כמקשיבה להן ושומעת את רחשי ליבן, כשותפת סוד וחברה. כאישה לאישה, כבשלנית לבשלנית. הסבתות שלי חסרות לי היום. |