השבוע החלטתי לקפוץ למים העמוקים של הבלוגספירה. לא ללכת סחור סחור, לא לבדוק את הטמפרטורה עם הקצה של הבוהן, לא להתחיל להיכנס ואז להסתובב ולחזור. פשוט לקפוץ. ובדיוק כעמדתי שם, עם הבגד ים והכרס הקטנה (טוב, אנחנו עדיין במאי, תנו לי חודש חודשיים להתיישר), בדיוק כשלקחתי אוויר והתחלתי בזינוק, היה צלצול בדלת. צלצול עצבני כזה, מקצועי, לא של מישהו שבא לבקר.

בדלת עמד שליח. סרבל צהוב, קסדה חבוטה עם מדבקה של "היכונו לביאת השליח", מבט חסר סבלנות. שליח, כמו שצריך. הוא נתן מבט קצר ומסויג על הכרס שלי, אמר בחיוך: "טוב, יש לך חודש חודשיים להתיישר", ומסר לי את החבילה ששינתה לי את החיים. טוב לא את כל החיים, אבל את החיים מעכשיו והלאה. לא הרבה פעמים מקבל אדם חבילה שמשנה לו את החיים. בתכל'ס, לא הרבה פעמים אדם מקבל חבילה. נקודה.

חתמתי לו ברשמיות, חייכתי והתפניתי לבחון את האובייקט. התרגשתי כמו ילד שמקבל מתנה בפעם הראשונה. החבילה הייתה עטופה יפה והמדבקה הייתה פשוטה וישירה: לכבוד אייל גן-מור, אישי. מקווים שתהנה.

קרעתי בהתלהבות את העטיפה, פתחתי את הקרטון והתחלתי לצחוק. מה אני אגיד לכם, לא היה לי מושג מה יש בפנים וגם אם הייתי מנסה לנחש, בחיים לא הייתי מצליח. התיישבתי על הספה המום. מחזיק בידיים רועדות את הדבר הזה. הוא היה חדש ומבריק והיה לו ריח עדין ומשכר של ניילון, אבל יחד עם זאת, הרגשתי כאילו אנחנו כבר חברים ותיקים. כאילו כבר שנים אני משתמש בו, כאילו הוא מכיר אותי ויודע בדיוק מה אני אוהב ואיך לפנק אותי.

פתאום נזכרתי שבדיוק לפני כמה ימים ראיתי את הקמפיין בטלוויזיה. כמו כל פרסומאי או איש שיווק, גם אני טוען בתוקף שאני מחוסן לפרסומות ושאי אפשר לעשות עלי מניפולציות. גם אני רואה קמפיין ויכול לכתוב את הבריף  שעמד מאחוריו תוך שניה, לזהות את הצורך הבלתי ממומש, לדמיין את ישיבת הקריאטיב ואפילו לנחש מה אמרו בקבוצת המיקוד ("אני חושבת שצריך לדבר יותר על היתרונות של המוצר, כמו ג' יפית....", ליאורה, בת 38, מפתח תקווה). אבל דווקא הקמפיין הזה בכל זאת עשה לי משהו. אולי זה השיר שתופס אותך ועושה לך לזוז, אולי זו הכוסית עם המחשוף והמבט הקר, אולי הקריינות האדישה של הקריין, ואולי באמת הצליחו לזהות אצלי עוד צורך בלתי ממומש. בכל מקרה, אני זוכר שהוקסמתי ואמרתי לעצמי, אם זה לא היה כל כך יקר, אולי הייתי קונה אחד כזה.

בחזרה על הספה, פתאום היה לי אחד כזה בידיים, מסתכל עלי בעיינים מתכתיות כסופות, כאילו אומר: "נסה אותי, קח אותי עכשיו. אני שלך." לא חשבתי פעמיים. סגרתי את הטלוויזיה, הגפתי את התריסים, כל ההכנות לאירוע מכונן ואינטימי, והפעלתי אותו. נסיעת מבחן ראשונה. וכמו שכל בתולה יודעת, אין הזדמנות שניה לעשות רושם ראשוני.

כל הציפיות שלי התממשו. בעצם, זה היה הרבה יותר טוב ממה שהבטיחו בפרסומת. בניגוד לרוב המוצרים שמבטיחים הרבה ומקיימים מעט, המוצר הזה פשוט מקיים בגדול.

הנוחות בשימוש, הפשטות, הכל אינטואיטיבי וברור. זה כל כך גאוני שאתה אומר לעצמך, איך לא המציאו את זה כבר לפני עשרים שנה. הטכנולוגיה קיימת, החומרים קיימים, הכל היה שם, ובכל זאת, דבר כזה לא היה עד היום.

והעיצוב שלו - פיליפ סטארק היה מתהפך בקברו אם רק היה קצת פחות בחיים. אלגנטי, סקסי, חדשני אבל לא מאיים. מושלם.

ההתנסות הראשונה (והשניה והשלישית) היו מדהימות. חוויה שקשה לתאר במילים.

מאותו יום, כמו שכבר הכרזתי, החיים שלי השתנו. נכון, לא בכל המובנים. נכון, יש עוד מה לשפר, אבל ללא ספק, אני אדם יותר מאושר היום. טוב לי. באמת. אני מרגיש יותר שלם, אני מרגיש יותר מסופק. אני מחייך יותר. אפילו הורדתי קילו או שניים.

אולי זה עדיין השלב הזה של ההתאהבות, שבו הכל חדש ומרגש ומפתיע. יכול להיות. זה בטח מה שהייתי חושב אם הייתי עדיין הציניקן קר הלב שמוצא את החצי הריק גם בכוסות מלאות. אבל היום אני אדם אחר. אני פשוט נהנה מהכאן והעכשיו, לא מחפש הגנות, לא מכין אליבי, ולא מפחד להגיד: אני אוהב אותך, מוצר חדש שלי. אני אוהב אותך כמו שאתה ואני מאוד שמח שנכנסת לי לחיים יום בהיר אחד ובלי הרבה דיבורים קבעת עובדות בשטח ועברת לגור איתי. אני מאושר שאתה שלי ושתהיה שלי לנצח, או לפחות עד שיגיע הדור הבא שלך, שיהיה כל מה שאתה, רק יותר טוב...

באהבה,

אייל

(ואם, נניח, מישהו באמת היה שולח לי איזו מכונת אספרסו/גאדג'ט מגניב/סלולרי חדיש/צעצוע סקסי או משהו כזה, יש לשער שהפוסט הזה היה כולל את שם המותג והפניה לאתר הרלוונטי, כדי שעוד אנשים יוכלו להתאהב...)