נוסע לחו"ל ולא חוזר
באחד הקטעים בסרט התיעודי על דוד אבידן, "אבידניום", מקריא המשורר שורה מאחד משיריו: "מה זה בן אדם מת? נוסע לחו"ל ולא חוזר".
מאז שראיתי את הסרט הזה, השורה נזו נחקקה בזכרוני. היא מצאה חן בעיני, בזכות שבירת הטאבו שבה, ההסתכלות החילונית כל-כך על המוות. ההעזה הזו לטעון שלפחות מבחינת הסביבה, אין באמת הבדל בין אדם שהלך לעולמו לאדם שהלך לאמריקה. שניהם נעלמים מהזירה, ולא צצים בה שוב. שניהם, מבחינת האדם שמכיר אותם, "מתים". אז למה על הראשון אתם בוכים ומתייפחים, ומהשני לא ממש איכפת?
בימים של אבידן זה היה די נכון. לא היה אז אינטרנט, עם מסנג'ר ופייסבוק וסקייפ, איתם יכולים גם אנשים שעברו לחו"ל לצמיתות לשמור על קשר הדוק עם סביבתם הקודמת. היה מקסימום טלפון, ולהשתמש בו לשיחות חוץ היה סיפור מאוד יקר. כך שמי שעבר לחו"ל, מבחינת סביבתו באמת היה סוג של נפטר.
המשפט הזה, "מה זה בן אדם מת? נוסע לחו"ל ולא חוזר" קיבל עבורי טוויסט מחריד אתמול, כשחבר התקשר ועדכן שהמטיילת הנרצחת בפרו היא תמר שחק. הכרתי את תמר כשעבדתי בוואלה. היא היתה מפיקה במחלקת החדשות, אני ניהלתי את הקהילות. תמיד היא היתה חייכנית, דברנית ומסבירת פנים. היה בה משהו מאוד אנושי, חברותי, אותנטי ונעים.
באחת מהכתבות על מותה האיום, מספר שם חבר כמה היא אהבה הרפתקאות. שאפילו בארץ היא עשתה דברים כמו באנג'י. זה הזכיר לי את "הטיול השנתי" של וואלה, בו השתתפנו שנינו. בזמן פעילות מכוניות הקארטינג, הרכב בו היא נסעה היה בדיוק מאחורי הרכב "שלי". בתום הנסיעה היא הסתלבטה עלי קצת. נסעתי לאט מדי, לטעמה (מה לעשות, "פעם ראשונה בים"), והיא שאלה למה לא נתתי יותר גז.
ועכשיו, פתאום לחשוב דווקא על בחורה עם כל-כך הרבה חיות כעל ז"ל. פתאום היא אותו אדם ש"נוסע לחו"ל ולא חוזר", אבל לא במטפורה, אלא במלוא מובן המילה, במובן הכי אמיתי ומצמרר.
אתמול, כשניסיתי להירדם, לא הצלחתי להוציא מהראש את התמונות שרצו לי בו. בחורה צעירה נקלעת לשוד אלים. השודד רוצח אותה, ובאכזריות, בשביל כמה שטרות עלובים. אני לא יכול להפסיק לחשוב כמה רוע צריך להיות בבן אדם שרוצח בצורה כ"כ אכזרית בחורה צעירה וקטנה (פיזית. היא פעם אמרה לי שהמידה שהיא קונה בבגדים היא Petite), בשביל קצת כסף. זה מעלה לי לראש את סצינת ה(כמעט) סיום מ"פארגו", זו בה פרנסיס מקדורמנט (המשחקת את החוקרת מארג') תופסת את הרוצח, וכשהוא יושב כבול במכונית המשטרה היא סוקרת את רציחותיו, ואומרת לו, במין טון אימהי-פדגוגי שכזה:
And for what? For a little bit of money. There's more to life than money, you know. Don't you know that?
ואז היא בוהה קדימה, מנענעת את ראשה ומפטירה:
I just don't understand it.
בבקשה לא "לככב" פוסט זה. תודה.
|