| יש פה מאפרה כחולה וארון בגדים שיש בו ספרים, ודיסקים על הרצפה ובגדים שפזורים סביב, וגזיר עיתון שמספר לי על תחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ. אולי נשלח להם משהו, בא לי איזה עשרים אלף שקל ככה, זה יסדר לי את החיים לכמה חודשים ואולי אקנה כמה דברים שעוד לא קניתי. ואולי אקנה כוסות יין חגיגיות, לשתות מהן חלב. הסופ"ש שלי נמשך מיום ראשון עד יום שלישי. רצוף. אבל הסופ"ש שלי נעים וארוך. ובשעה שהמון העם נוהג לשבת במשרד, למי שיש משרד, ולאכול מתוך כפית זהב, למי שיש כפית, אני נוהג לצייר על החלון שלי, ולא למחוק. אסור למחוק. הקור כבר מעלה שכבה חדשה של אדים ויש לי בלוק ציור מוכן, האצבע שלי היא גם המכחול שלי וגם הטיפקס שלי. אין פה משחקי צבע ותתי-גוונים שנראים רק במיקרוסקופ. אין פה משמעויות נסתרות ומסרים חבויים, אבל יש פה ציור, מה אין? הנה, אני רואה אותו, הנה, ציירתי אותו. הנה הוא. הזכרון הראשון שלי מורכב מריחות והשני ממילים, אם כי הזיכרון הראשון מהווה רק טיוטה לשני. הזכרון השלישי שלי מראה לי תמונות ילדוּת חטופות של עיר אירופאית רחוקה ואיך בא לי להיות שם עכשיו ולהאכיל יונים בכיכר ולהסתכל על מזרקות שלא קופאות בחורף ולהצטלם ליד פסלים עשויים מברונזה ירוקה. ואיך בא לי פתאום כל מיני דברים אירופאים כאלה. ומזמן לא הייתי במסיבת ריקודים שלא לדבר על נשף שלא לדבר על שמפניה וקוויאר, ונערות שמפלרטטות עם נגן הצ'לו וסתם לשבת על הכורסא במרפסת ולכרסם ביסקוויט ישן, גם זה לא רע, לא רע בכלל. אולי גם לצעוד למרכז העיר ברגל עם אוזניות באוזניים ותקוות שווא, גם זה לא רע. לא רע בכלל. |