בוקר אחד לפני עשרים שנה בערך, התעוררנו למציאות חדשה. העיר התמלאה בן יום בעשרות פסי האטה מבטון שבלטו כמו פצעים מוגלתיים מכוערים כמעט בכל רחוב שקט. שנאתי אותם עוד לפני שהכרתי אותם. לא משנה כמה פעמים הסבירו לי מה מטרתם ועל יעילותם המוכחת, תיעבתי כל אחד מהם. קצת בגלל שהם תמיד גרמו לדיסקים לקפוץ באוטו, הרבה בגלל שהם אילצו אותי להאיט. תמיד בחרתי בדרך המהירה ביותר שיכולתי והם, פשוט הפריעו לי לאן שלא פניתי. שום נתיב לא היה נקי ולמרות שלמדתי לחיות איתם, אף פעם לא באמת קיבלתי אותם.

בן אדם לומד ללכת

ונופל כמעט בכל דקה

השיר של שרון קרלן מתנגן לי באוזן בעודי מדדה לכיוון סופרמרקט שבפינת הרחוב. לאט לאט אני לומדת ללכת מחדש.

החלום האמיתי היה להגיע ללחם תושייה, אבל הרגל השבורה ביקשה יפה ואני, אפילו לא ניסיתי להתווכח איתה. אני עקשנית ברוב הזמן, אבל בכל מה שנוגע לגוף שלי אני יודעת שהוא יותר חכם ממני. אין מה לעשות. ייקח עוד כמה שבועות עד שאוכל לחזור להיות לילך המהירה. בינתיים אני מנסה ליהנות מהדמות החדשה. ללמוד.

אחרי כמה דקות נשברתי ושלפתי את האייפוד מהתיק. כמו סם שמרגיע, שינעים את הזמן הנותר עד סוף הרחוב. שישכיח מעט את הכאב.

עוד כמה צעדים ואישה מבוגרת עוצרת לידי ומתחילה לדבר. היא לא הבחינה באוזניות או שבחרה להתעלם מהם. בגילה אין לה זמן לחכות עד שבאמת אקשיב. היא פשוט התחילה לדבר. נאלצתי להוריד את האוזניות. היא ממשיכה להביט בנעל המרופדת התומכת בשבר רגלי ובמבט מקנא שאלה: 'מאיפה השגת את הנעל הזו? היא נראית לי נוחה במיוחד וגם לי לפעמים יש כאבים בדיוק באותו מקום. איפה אני יכולה להשיג נעל כזו?'

לא ברור מה היה חזק יותר באותה שנייה, הכעס או הפליאה, אבל בכל זאת עניתי:

'גברתי, זו נעל שמיועדת לשבר. אם את כל כך רוצה כזו נעל תמורת שקלים בודדים את יכולה לקנות אותה בכל בית מרקחת.'

הנעל שכיערה את ימי האחרונים הפכה להיות פופולארית במיוחד בקרב תושבי גיל הזהב בשכונתי. הזקנה הודתה לי ללא סיבה מוצדקת ואיחלה לי אחלמה מהירה.

ואני, המשכתי בדרכי.

לאט.

הסופר כבר באופק אבל מבט קצר לכיוון היד השמאלית מזכיר לי שביום רגיל כל הדרך הזו הייתה לוקחת פחות מעשירית הזמן. 'זה זמני' הזכרתי לעצמי ונכנסתי לסופר. השומר הגדול בכניסה שאל 'מותק, למה לשבור משהו שלא מקולקל?' לא ממש הבנתי את הבדיחה אבל חייכתי. האיש שסידר את הלחמים ארגן לי קומבינה והביא לי לחם שווה במיוחד מהמדף האחורי ואפילו מהיום. לנכות יש גם פריבילגיות. לבסוף הגעתי לקופה המהירה. לפני אישה מבוגרת אחרת ושואלת: 'את רוצה לעבור לפני?'

סירבתי מייד בנימוס ורק אז ראיתי שגם היא הולכת עם מקל. אישה זקנה עם מקל רצתה לתת לי את התור שלה. 'כן, גם אני עם מקל.' חייכה האישה.

'אז נראה לי שניצחת.' עניתי לה בחיוך. היא חייכה חזרה ושילמה.

בדרך החוצה השומר לא וויתר על הזדמנות שנייה להתבדח עימי: 'אולי את רוצה כיסא גלגלים?'

'נראה לי שיש לי עוד כמה שנים עד אז.' עניתי בחיוך, מנסה להחליט איזו בדיחה הייתה יותר גרועה.

בנהרייה קראו להם 'סבגיות'. על שם ראש העיר ג'קי סבג, בעל אובססיה לפסי האטה. לא באמת ידעתי בזמנו האם מדובר בתופעה ארצית או לוקלית, אבל התופעה רק החמירה עם חלוף הזמן. כל שבוע התרבו פסי האטה ברחבי העיר כמו תולעי משי ותוך שנה הם הפכו לסימן ההיכר של העיר. עבורי בכל אופן.

בדרך הביתה מהסופר, הלכתי לאט מתמיד. הספקתי לראות כל כך הרבה דברים למרות שהיו שם מאז ומתמיד. דברים דוממים, צמחים, חרקים אביביים. שפשוט מחכים שמישהו יביט בהם. יבחין בהם. הרגשתי ברת מזל על האילוץ. הספקתי להביט למעלה ולמטה והצידה ואפילו להבחין בזוג פרפרים מזדווגים ממש מתחת לחלון של המורה לפסנתר.

שנייה לפני שנכנסתי לבניין, הוא עבר מולי. כל כך הרבה פעמים חלמתי על הרגע הזה. והפעם הוא היה קרוב מתמיד. אפילו שקלתי לנצל את המוגבלות הזמנית על מנת להתחיל בשיחה אבל כמו בכל אותם פעמים, עד שתכננתי את הטקטיקה, הוא כבר היה רחוק מדיי. חייכתי לעצמי, עוד יבוא יום שאאזור אומץ לומר לו. כמה שאני אוהבת לשמוע אותו. כמה שאני אוהבת לצפות בו מנגן. עם החיוך הביישן. החיוך לא נמחק, ואני עומדת ברחוב מתחת לביתי וצוחקת.

בכל כמה שבועות אני נתקלת בו. צופה בו בהערצה וחיבה. לעולם לא החלפנו מילים. סיפור אהבה חד צדדי, וכנראה כך יישאר.

השבוע תחגוג המדינה יום הולדת שישים. והשמיים מלאים במכונות שמתאמנות למפגן המסורתי החגיגי. המטוסים המהירים חותכים את השקט העורפי של דירתי, ולי מרגיש כאילו עוד יומיים תפרוץ כאן מלחמה ולא חגיגה.

היום אני כבר לא שונאת סבגיות. דווקא בגלל שאני מהירה, לעיתים אני צריכה משהו שיגרום לי להאט. שייאלץ אותי לעצור. ליותר משנייה. ולא לפספס כל כך הרבה.

ברוב הזמן שאנחנו יחד אנחנו מדברים על אחרים. או בעקיפין. אבל בכל כמה שבועות אנחנו מדברים באמת. כמו גדולים.  

'את מהירה' הוא אומר לי.

'אני איטי.'

דקירה בלב תוקפת בכל פעם שהוא אומר לי שהוא איטי. כאילו זה נותן לו לגיטימציה. אישור להעביר אליי את האחריות. את המושכות. מאשים אותי שאני מהירה. כמה דוחות קיבלתי על כך ממשטרת ישראל. מה זה עוד דוח אחד בשבילי.

'אם לא היית מהירה אולי לא הייתי איטי.

אם לא הייתי איטי אולי לא היית מהירה.'