אתמול היה יום מעייף ומצאתי את עצמי במיטה מוקדם. כשהתעוררתי הבוקר כבר ידעתי שהלילה היה נפלא. לא הייתי צריך אפילו להביא את העיתון מלמטה, או לפתוח את המחשב. השקט שהיה הלילה באזור מגוריי "הצהוב", ושאיפשר לי לישון בשקט, אמר את הכל – מכבי הפסידה. ככה זה, ל"פעמי משיח" אין קול. כשהמשיח יבוא, לא נשמע אותו. נדע לבד כשהוא יהיה פה.

נדמה שהשנה, יותר מבשנים קודמות, הפכה השאיפה להפסד של מכבי בגמר היורוליג לנחלת חוגים הולכים וגדלים של אוהדי ספורט. אם עד השנה היא היתה נחלתם של אוהדי הפועל תל אביב, הרי השנה ניתן היה לשמוע על כך מאוהדים של קבוצות רבות אחרות. למיטב שיפוטי, התופעה הזו קשורה לזרמים משמעותיים יותר בחברה הישראלית, החורגים מהתופעות הנילוות לאהדת קבוצה זו או אחרת.

אל הקשר האפשרי הזה נחשפתי דרך "הפועל אוסישקין". כחבר הנהלה קיבלתי פניות מגורמים שונים שראו בעמותה ובקבוצה עדות לתופעות חברתיות משמעותיות - תגובה לתהליך ההפרטה, נכונות של החברה האזרחית ליטול אחריות על ניהולה ועוד. אכן, כשהקמנו את העמותה ראינו בה ביטוי לרצון של קהילה גדולה עם מודעות חברתית. אלו שמסתכלים עלינו מבחוץ רואים בנו ביטוי למהלכים שמשמעותם חורגת מקהילת אוהדי "הפועל" בתל-אביב, או מדפוסי ההתנהגות של אוהדי הספורט בלבד.

כדאי להתבונן בהקשר הזה גם על התגובה ההולכת ומתפשטת לתופעה שנקראת מכבי תל אביב בכדורסל. זו תופעה שאין לה אח ורע בעולם הנאור. לא תמצאו שום מדינה נאורה בעולם שקבוצה אחת שולטת בענף ספורט אחד במשך כל כך הרבה שנים. בארץ זה התאפשר. מכבי הצליחה בעזרת הכסף שעמד לרשותה להשתלט על הכדורסל בשנות ה- 70. מולה עמדו קבוצות שנוהלו על ידי ממסדים מתמוטטים. מאז היא שם. עוד מעט 40 שנה של שליטה ללא מצרים.

לו היה קורה כדבר הזה בתחום חיים אחר, היתה המחאה מופיעה הרבה יותר מוקדם. בודאי בתחום העיסקי. הצעקה הרמה נגד המונופול המשתלט על חיינו היתה נשמעת מקיר לקיר. הממונה על ההגבלים העיסקיים היה נכנס לפעולה כבר לפני שנים רבות. ידי בתי המשפט השונים היו עמוסות עבודה מול הגילויים על האופן שבו שומר המונופול על כוחו. האווירה היתה שונה.

אבל לא בכדורסל. כי מכבי פעלו על פי האימרה הידועה של סמואל ג'ונסון מהמאה ה- 18 ש"הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל". כל ניסיון לשנות את חוקי המשחק באופן שיאפשר תחרות שווה יותר, וכל ניסיון להצביע על עוולות שאינן מקובלות, נדחו משום שמכבי "מייצגת את המדינה". כמו בתחומים רבים אחרים מי ש"נלחם בגויים" (יש לבטא "גו-אים") זכאי להכרה מיוחדת בחברה הישראלית. כך זוכה נוכל צרפתי להיבחר לכנסת וכך זכתה מכבי להנציח את שלטונה.

וכך עמדו שני כוחות מנוגדים זה מול זה – הסלידה מהמונופול אל מול הסגידה ללאומנות. בישראל יש תמיד יתרון ללאומנות. אלא שבשנים האחרונות אנחנו רואים שינוי גם בכך. מצד אחד שוב לא מוכנים ללכת שבי אחרי כל מה שאומר המימסד הבטחוני.  מהצד השני הולכת וגדלה ההבנה כי כוחות השוק כשלעצמם עלולים ליצור עיוות. המאבק בחברות עובדי הקבלן ובמעסיקיהם הוא רק עדות אחת לכך.

במצב שינוי כזה אין פלא שהשנה נשמעו יותר ויותר קולות המבקשים לשים קץ לפסטיבל השנתי של מכבי תל אביב. אל מול הניסיון ליצור לכידות לאומית סביב קבוצה פרטית נעמדה השאיפה לעולם צודק יותר שבו שיוויון ההזדמנויות הוא לא רק סיסמה שמתהדרים בה, אלא מהות של ממש.