גם השנה, כמו בכל שנה, מתכוננים כולם לחג הלאומי – יום העצמאות, שהשנה יתאפיין ברוח חגיגית במיוחד, בשל התאריך ה'עגול' שנחגוגג: שנת הששים למדינה.
ההכנות בעיצומן: אנשים עורכים את תכניותיהם ליום זה, מכינים מחלצות חג ו... מתכננים את המדורה בה יאכלו, מכינים את השיפודים והמנגלים, קונים כמויות אדירות של בשר. בכל שנה, צמידותו הנוראה של יום העצמאות ליום הזיכרון קשה רגשית. הרעיון מאחורי העניין ברור, (לזכור בכל שנה את מי ש'במותו ציווה לנו את החיים', דווקא כשאנו חוגגים את עצמאותנו), למרות שהוא מקפל בחובו סוג מוקצן של דרישה להתנתקות רגשית. כל זה מתרחש לא רחוק בזמן מיום השואה, וגם כאן ישנה, יש להניח, כוונה מעמיקה בצצמידות המאורעות. הקשר הרעיוני בין השואה להקמתה של מדינת ישראל הוא עובדה היסטורית, ונראה שבתקופת החגים הלאומיים (יום השואה, יום הזיכון ויום העצמאות), אמצעי התקשורת לא יאפשרו לנו לשכוח.
כיצד קורה הדבר? איך אנו עוברים תוך כמה ימים מדמות הקורבן (יום השואה) לדמות טורף, על גבול
הקניבליו, ומה הקשר של התהליך הזה ליום
הזיכרון?
נראה לי שפועלות כאן שתי דינמיקות שונות. ראשית, ברמה הנפשית, חוסר האונים של יום השואה
ויום הזיכרון מיתרגם ביום העצמאות לקוטב ההפוך, לשמחה. המעבר אינו קל, ונדמה לי שישנו כאן
צורך בסממנים חיצוניים של הפגנת שמחה לשם איזון החוויה.
אכילת בשר, שבעדות יהודיות שונות אינה מקובלת בעת אבלות, היא אולי הסממן העיקרי לכך
שעברנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.
יש לי רושם שהביקור החפוז שכולנו מבצעים מידי שנה בממלכת השאול ביום השואה דורש חוויה
שתחגוג את החיים בעוצמה שווה. בשרשרת המזון של הטבע, אנו מכריזים על עצמנו כעל טורפים, לא
נטרפים. .
ברמת ההישרדות, מילותיו של אצ``ג על ``גזע / גאון ונדיב ואכזר`` נשמעות יעילות. לפחות על
פי חוקי תורת הגזע...
במקביל, נראה לי שפועלת כאן דינמיקה של חזרה לאיזו הוויה בסיסית, קדומה ופגאנית. בתוקף
הצו שלה אנו מקימים במות לחגוג ואוכלים בשר שהוכן בצורתו הקדומה ביותר - ``על האש``...
בהיעדר מנגנון מובנה של העלאת זבחים, אנו בכל זאת רואים צורך לקיים את אחד הריטואלים
האנושיים העתיקים ביותר.
נראה לי שה``זבחים`` הללו הם שלמי תודה על עצם קיומנו, כעם וכפרטים.
אם נראה בתולדות ``עמישראל`` תיאור של תולדות חיו של אדם, הרי שבשנים האחרונות איננו מתנהגים כיאה לגילנו
המופלג. כאומה, ביצענו חזרה משונה בהיסטוריה, ``שפגאט`` המתפרש על פני גילאים שונים. הגלות
הממושכת והחזרה למקום זה, הפרו כל התפתחות נורמטיבית. אנו חווים היום, שוב, גיל התבגרות
מורכב, על סממניו האופייניים. כולל הצורך לבלות כל הלילה, להבעיר מדורות ולהתיז קצף בפני
העוברים ושבים ביום ההולדת.
אך במקביל לרמה הזו של המתרחש, המעוררת חיוך, ניתוח מפוקח של הדברים אינו מעורר חיוך כלל.
היסודות הפרימיטיביים בחיים אנושיים תוארו כמובנים מאליהם על ידי ענקי מחשבה קדומים.
בדיוק לכך התכוון יונג, בתיאור הארכיטיפים. קרוב יותר אלינו, הרמב``ם מסביר ב``מורה
נבוכים`` את הצורך בהשארת סממנים קדומים בתוך דת מונותיאיסטית ממוסדת.
מסתבר שגם היום, במאה ה-21, הסממנים הללו אתנו, בתוך דת או בלעדיה.
תקראו לי צרת אופקים, אך אני, ברמה האישית, מוצאת אותם מאיימים.
 |
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
קראתי,
תגובה בפרטי.
בעצם, אני חושבת שזו הרגשה אנושית מאוד, ונדרש סוג של נתק רגשי לבצע את התרגיל המסובך הזה של התנתקות כל שנה... בן גוריון החליט על הצמידות הזו, בזמנו.
קריאה מעמיקה של הפוסט, ותודה עליה.
לקריאה וחשיבה כזו קיוויתי.
תודה.
את לא, צרת אופקים ולו בגלל העובדה, שהאופן בו חוגגים ומושא החגיגות, קרי אכילת הבשר וההתפרעות הכללית, מזינם זה את זה בסירקולציית אימים שלא ניתן לעוצרה.
מישהי כתבה לי, באחד השירים שלי "ארץ" שאין לי ארץ אחרת וגו' כאילו שחיפשתי את אוגנדה בתור חלופה כאילו שעליי לרצות להמית את בנינו על מלחמות האגו האין סופיות של מצביא דגול זה או אחר.
האנינות לכאורה שטקסטים כאלו מוציאים, איננה סותרה את רצון הקיום שלנו כאן, אלא מביעה שאט נפש מההולכה שולל ומאחיזת העיניים הקולקטיבית שמתרחשת בביתנו.
יוסף.
האמת שזה פוסט מתומצת אך עמוק בעיניי.
שאפו, כמו שאומרים
תודה למככבים.
אני יודעת שהפוסט ארוך ודן בנושא מורכב.