החיבור הזה של היום העצוב ביותר ליום השמח ביותר תמיד היה נושא לויכוח.

כיצד אפשרי המעבר המהיר הזה ממצבות ונרות זיכרון לדגלים שירים ושמחה ?

ואולי יום הזיכרון הוא זה אשר נתן לנו את יום העצמאות?

יום הזיכרון לא נועד למשפחות השכולות. הן זוכרות את יקיריהן בכל יום. לכל חייל יום זיכרון שלו - יום השנה לנפלו. יום הזיכרון נועד לציבור הרחב, לחברה הישראלית כולה, שתעצור יום בשנה, תזכור את חלליה ותתייחד עם זכרם. את המועד יש לקבוע בתאריך הראוי ביותר למטרה זו.

אני חושבת שהחלטתו של דוד בן גוריון להצמיד את שני הימים, היא ההחלטה הנכונה ביותר, למרות שיש לה מחיר. זו החלטה נכונה בשל המסר שלה הן בנוגע ליום העצמאות והן בנוגע ליום הזיכרון.

הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות, מבטיח שיום העצמאות לא יהיה סתם יום של שמחה על המובן מאליו, כביכול, אלא יום שיש בו משמעות גם למחיר שאנו משלמים כדי שנוכל לחגוג.

יום הזיכרון לחללי צה``ל הוא בראש ובראשונה יום של אבל על האובדן וכאב על החללים. אך לא פחות מכך, הוא יום נושא מסר של ``בדמיך חיי``. צמידותו ליום העצמאות מבטא את המסר הזה.

המשמעות של ``בדמייך חיי``, אינה רק עצם המשך החיים הפיסיים, אלא גם איכותם ומהותם. כך אני מבינה את המשפט ``במותם ציוו לנו את החיים``. שילמנו ואנו משלמים מחיר דמים יקר - כדי להיות ראויים לו, אסור להסתפק בעצם הקיום של מדינת ישראל, אלא להתאמץ שתהיה זו מדינה שטוב לחיות בה, אך היא ראויה גם למחיר הדמים שאנו משלמים על קיומה.

המחוייבות לזכרם של החללים, היא המחוייבות לתיקון החברה הישראלית, והנסיון להפכה לחברת טובה יותר.