איזה איש אחד קם בבוקר.

רענן משנת לילה מתוקה, מריח מאפה בוקר וקפה מהביל.

בגדי העבודה מונחים-מחכים מליל אמש. מגוהצים ומקופלים בסדר מופתי. המגבעת בתוך תיקה, מסורקת.

בקלילות, הוא שועט את דרכו אל עבר פנס הרמזור. היום הוא יסביר את פניו לאלפי האנשים החוצים את מעבר החציה באישורו. על פיו וצבעו תקום ותיפול חציית הכביש.

ההרגשה הנפלאה של משמרת הבוקר לא משתווה לשום הרגשה אחרת. מוזר ככל שזה יישמע, אבל הוותיקים לוקחים את משמרת הצהריים היותר חמים ומתישים. הם לא אמורים להיות מנוסים יותר?

איזה יופי. הנה הילד עם כובע הצמר הכחול. רכוב על האופניים החדשים שהוענקו לו ממש מתחת לאיש מהרמזור ביום האתמול. והבחור המטופח, שכבר כמה חודשים עומד ומישיר מבטו אל הנערה ממול. כל בוקר. חוצים שניהם את הכביש. חולפים אחד מול השני בלא לומר מילה. רק חיוך קל על שפתותיהם מסגיר את כל השאר. נהגי הבוקר המוקדם אדיבים יותר. מתונים יותר. כאילו הרגע חזרו מלהמציא את ריח הלחם המתקתק, את עפיצות הבוקר הקרירה של העצים, ואת החיים על פני האדמה.

משמרת הצהריים מגיעה, וקצת לפניה ריח של תסכול. האיש מהרמזור בוחר מדעת לדבוק בעליצות הבוקר, לסחוף אחריו כל מה שרק אפשר עד החיבור הבלתי נמנע עם הבוקר הבא.

*

איזה איש אחד מתעורר בצהריים.

מעוך משינה טרופה, ריח סיגריות מליל אמש, וקפה דלוח בכוסות זכוכית זולה.

הוא מתלבש בבגדי העבודה וחובש לראשו מגבעת מעוכה. במחשבה שניה, הוא מוריד את מגבעתו מראשו, מתפיח אותה באגרופו, ומניחה בארשת כבוד על ראשו.

הוא עולה בגרם המדרגות, עובר בין חיווטים של מתלמד בא.א. רמזורים בינוי ופיתוח, ומגיע לאחורי הפנס הירוק.

נקישה קלה על מכסה הפנס, מסמנת את זמן חילוף המשמרות. הוא נכנס, האיש הירוק של משמרת הבוקר יוצא.

שבועיים הוא עשה משמרת רמזור אדום. הרגליים שלו צמודות זו לזו. הגב כואב, ובסופי משמרות הצואר התחיל לרעוד לו.

א.א. רמזורים בינוי ופיתוח הגיעו רק אחרי שלוש תאונות דרכים, וגם אז - נתנו לילד בן 21 שסיים כיתה ט"ז לעשות את החיווט.

איכשהו הילד הצליח להפתיע וחוץ ממגע בין שני חוטים בחיבור לארון חשמל - מה שגרם לפיגור של 3.5 שניות בכל מערך הרמזורים בצומת עזריאלי - הוא עשה עבודה לא רעה.

בהשוואה לצומת הקודמת שהוא היה בה, זה משחק ילדים. ניסיתם פעם להסתמך על הרמזורים בשדרות רוטשילד? איפה. כולם חותכים במרכז השדרה.

מעברי חציה באיזור הזה הם רק לתיירים או אנשים מהפרוורים.

ואז מה? האיש מהמעבר חציה, אין לו עם מי לדבר. אין לו עם מי לחלוק רגשות, תסכולים, חוויות. הוא היחיד במדינה הזו שעושה את העבודה שלו בלי טעויות, ומישהו אי פעם בא לומר לו תודה? המקסימום שעשו זה להוציא ארטיק קרח על שמו. וגם זה על רמזור מכוניות. שאין לו דמות ולא נשמה.

אף אחד לא מסתכל לו ישירות בעיניים. אף פעם. רק לצבע שלו. הוא אדום? הוא ירוק? כולם מסתכלים לצבע, ולא יודעים, ולא מבינים שאלה שני אנשים שונים. עם רגשות, עם תחושות, עם שאיפות. עם רצונות.

הם לא יכולים לדבר ביניהם במשמרת, הם עומדים כל הזמן. אף אחד לא נלחם על הזכויות שלהם, ואם מישהו עושה תאונה ונכנס ברמזור, כולם אומרים: "תודה לאל שאף אחד לא נפגע".

אבל האיש שלנו מהרמזור היה אחר. הוא ידע, שנהגי מוניות שונאים אותו. הוא הרגיש שאצנים ורוכבי אופניים מייחלים לסופו. הוא חש שהאדמה רועדת מתחת לרגליו. הוא היה בטוח שהוא מישהו.

מישהו מיוחד.

*

איזה איש אחד פוקח את עיניו לפנות ערב.

שבור משינה תלושה, רוק שהתקשה, ורשימה אינסופית של תרופות.

הוא נשאר בבגדי שנתו, ופוסע שברירי אל גרם המדרגות. בעצלתיים הוא חוזר אל קיטונו. אוסף כלאחר יד את המגבעת המהוהה.

"זו תאונת פגע וברח" מהדהדים הקולות בראשו. חוזרים ונשנים ואינם מרפים משלוותו. "זו לא אשמתך איש הרמזור, הקדמת את זמנך". ככה אמרו במבט סלחני וקר, בזמן שבנו עוד מעגל תנועה.

מישהו מא.א רמזורים בינוי ופיתוח יעמוד לדין? מישהו מהם יגמור באתר פסולת מתכות?

כולם יודעים שלאיש מהרמזורים אין פנסיה. במקרה הטוב הוא גומר בתור בקו הרכבת בקו חיפה-ת"א. במקרה הרע, הוא מדגמן בעוד חוברת של משרד הרישוי בקורס נהיגה מונעת.

הוא מטפס את גרם המדרגות הבלתי נגמר. אולי זו המשמרת האחרונה. האחרונה לפני מעגל התנועה הבא.

וכמו כל דבר שעובר במעגל, פעם הוא בהתחלה ופעם הוא בסוף. ותמיד הוא חלק מהזרם, מההמון. כבר לא מישהו. בטח לא מיוחד.

הוא נכנס לפנס ומתיישב לפתע. העייפות תוקפת אותו והוא מתפתה לה.

הנמנום הקל הזה שישיב לו את האנרגיה האבודה.

הבהוב קל, והוא כבה.