שנה עברה.

שנה שבה נגמרו חיינו והתחלנו לחיות מחדש.

בלעדייך.

היו רגעים, בתחילת השנה הזו שנראה היה שהזמן לא זז. כמו ביצה עמוקה של כאב מטורף. כאב לנו להיות בלעדייך. כאב לנו לראות את אלה מתייסרת. כאב לנו לראות את הורייך נקרעים מכאב. כאב לנו לראות אותנו. מתגעגעים אליך.

ואז, לאט, לאט הזמן התחיל לזוז. לאיטו. חלף חודש ועוד אחד ועבר תאריך החתונה, ועברו חגי תשרי. בלעדייך. וחגגנו לאלה יום הולדת. לפחות ניסינו. בלעדייך. וחלף גם החורף ולראשונה מזה 4 שנים עשינו את הסדר בכפר יונה, בלעדייך.

אוטוטו יחלוף גם האביב ושוב יבוא הקיץ ונגמרו החיים איתך ואנחנו לא מצליחים להימלט מהחיים בלעדייך.

דני, בחיים החדשים האלה, שהתעוררנו לתוכם, זה נראה כאילו הכל כרגיל. חזרנו לעבוד, אנחנו שוב מבלים, אנחנו מחייכים ולפעמים צוחקים, אנחנו חיים ונושמים ועושים את כל מה שעשינו כשהיית איתנו. רק שעכשיו אלו חיים אחרים. חיים בלעדייך.

חיים שאין בהם את הצחוק והבדיחות שלך. חיים שיש בהם הרבה יותר דמעות, גם סתם ככה, באמצע היום, בגלל שיר של בועז שרעבי, או בגלל תמונה שמציפה את הזיכרון או בגלל רגע שחיכנו שתיכנס בדלת ותברך לשלום בחיוך גדול ולא היה בדלת אף אחד. לא היה שם כלום.

אנחנו עדיין מקדשים בשבת. זה חשוב לנו. בעיקר כי זה היה חשוב לך. אנחנו הרבה יותר מזדרזים, יש לנו הרבה פחות סבלנות ורק בקבוק יין אחד או כמעט שניים מתרוקנים. השאר מחכים לך. שתחזור.

אפילו יצאנו לנופש משפחתי השנה. היית נהנה מהג'קוזי הגדול, מהנוף המרשים, מהאוכל הטעים ומהיחד המשפחתי. וזה היה נראה כאילו רגיל. כאילו החיים חזרו למסלולם. רק אנחנו וכנראה גם אתה יודעים שאנחנו במסלול חדש. במסלול אחר. במסלול בלעדייך.

יש רגעים דני, שאנחנו מצטערים. אנחנו מצטערים שלא התחננו לפניך יותר, שלא התעקשנו איתך שתהיה יותר זהיר, שלא עשינו מספיק כדי לבקש ממך שתשמור על עצמך אולי שהיינו שאננים מידי כי חשבנו שלנו זה כבר לא יקרה יותר. מספיק. היה לנו די. יש רגעים שאנחנו מצטערים דני, כי למרות שהבטחנו, בדיוק כאן, לפני שנה, לא תמיד אנחנו יודעים מהי הדרך הנכונה והטובה לתמוך באלה ולהקל על הסבל שלה. לא תמיד אנחנו יודעים להקל על הסבל שלנו.

יש רגעים דני, שאנחנו מרגישים שזה לא הוגן. כי בחיים החדשים האלה שאנחנו יוצרים, נלקחת מאיתנו אתה ונלקחה מאיתנו באכזריות המילה הזו "אילו". היא פשוט נמחקה לנו מהמילון. אנחנו כבר לא יכולים להגיד "אילו היית נוסע אחרת, אילו לא היית נוסע בכלל, אילו המילואים היו מתבטלים, אילו היית מתעכב קצת יותר, אילו אתה ואלה הייתם מתחתנים, אילו היית כאן היום" אין. נגמר. הדבר היחיד שיש, שמתחיל, שנמשך, אלו החיים האלה ,היומיומיים. בלעדייך.

אנחנו למודי ניסיון דני. ואנחנו יודעים שאת הכאב השורף תכסה שכבת זמן כמו גלד מכוער.

ובתוכנו תנבע בריכה של עצב עמוק, אינסופי ושחור ותחושת החמצה צורבת.

ואנחנו יודעים שתמיד, כמו גם עכשיו, כבר, עדיין, לעולם, אנחנו נשאר מתגעגעים אלייך. אל החיוך שלך. אל הצחוק שלך. אל האיש האוהב שאתה.