אני מביאה כאן שוב את מה שכתבתי בשנים שעברו בפלטפורמה אחרת, בתוספת שינויים קלים- הזמן במקרה הזה, לא עושה את שלו, והכאב עדיין שם.

ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
זאת השנה השמינית מאז הכה השכול קרוב כל כך אלי.
צחי, ילד- גבר, חבר טוב של אחי הקטן, נפל בלבנון רק כמה חודשים לפני הנסיגה משם.
מפתח ביתו במושבת ילדותי אשר על גבול הצפון ניתן לראות את אותו המוצב שבו הוא סיים את חייו.
והחיים עוברים, ואנחנו גדלים, אחי הקטן כבר לא כל כך קטן יותר, חבריו סיימו כבר את נדודיהם בעולם, חלקם אף בונים משפחה משלהם.
וצחי...
צחי נשאר בן 21
הוא כבר לא יטייל לאוסטרליה כמו שחלם,
הוא לא יעזור למשפחתו במטעי הפרי כמו שכל כך אהב, חברתו תמצא חבר אחר ותקים משפחה ביום מן הימים(ואולי כבר הקימה?)  ולא איתו.
אבל צחי נשאר איתנו, מביט מכל פינה, והחיוך עם נפנוף היד המלווה, והעיניים...
ישאר בליבנו תמיד.

אני מביאה כאן שיר שכתב אח שלי, לאחר מותו של חברו, צחי מלכה ב-31.1.2000, בעת שרותו הצבאי.

"כשקיבלתי את הסמ"ר
חשבתי רק עליך
על עינך הכחולות
שלא הספיקו לראות את העולם.

דיברתי עליך באותו הלילה
איך היית קצת משוגע
עם תלתלים של ילד
עם עיניים של ים
איך אלוהים העז
לקחת אותך סתם.

כשקיבלתי את הסמ"ר
חשבתי רק עליך
איך צחקת כשנעצו בי את הסיכות
אני בטוח
שבקבר שלך יש עכשיו הרבה מסיבות

איך היית מטורף כזה ושמח
דיברתי אז עליך
בלילה כשהיינו לבד
אמרת לי
"אל תשכח אותי"
"אל תשכח אותי"

דיברתי עליך באותו הלילה
איך היית קצת משוגע
עם תלתלים של ילד
עם עיניים של ים
איך אלוהים לקח אותך מכאן"

(שחר בק)

יהי זכרו ברוך

לדף היזכור לזכרו של צחי