כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כל מילה אמת

    אני לא טובה בלהמציא. אני גרועה בכתיבת סיפורים שלא היו ולא נבראו. כל מה שאני כותבת, קרה במציאות. אולי אני מתארת קצת בהגזמה, אוקיי, אבל נשבעת לכם שכל מילה אמת. כמעט.

    כל הזכויות שמורות אין להעתיק ו/או לעשות כל שימוש ללא היתר מראש ובכתב ©

    -רוב התמונות בבלוג נלקחו מגוגל תמונות. זכויות יוצרים? אין לי מושג למי לתת קרדיט-

    0

    היא לא אומרת כלום

    71 תגובות   יום שלישי, 6/5/08, 12:51

     

     

     

     

    "אבל היא לא שומעת כלום
    אולי היא לא יודעת כלום
    וגם שמתקרבים ו... לוחשים לה
    זה לא עושה לה כלום...."


     

    ההפרעה הדו-קוטבית - מאניה-דיפרסיה - היא מחלה כרונית שמתאפיינת בשינויים קיצוניים במצב הרוח, מהתרוממות (מאניה) לדיכאון קיצוני. שכיחותה היא כ-1% מהאוכלוסייה, ובמחקרים נמצא שהיא נפוצה יותר בקרב אנשים יצירתיים. היא נפוצה באותה מידה בגברים ובנשים. לכמחצית מהחולים יש לפחות הורה אחד שלוקה בהפרעת מצב רוח כלשהי, לרוב דיכאון מז'ורי. שיעור האובדנות בהפרעה זו הוא גבוה מאוד - קרוב ל-30% מהחולים מנסים להתאבד במהלך חייהם.

    -מתוך http://www.ifeelgood.co.il/-

     

     

     


    -1989-

    חדר סגור, תריסים מוגפים, ואישה אחת ממררת בבכי במיטה.

    ארבעה ילדים בסלון מול הטלויזיה ושאריות של פיצה במגש קרטון.

    במטבח כיור מפוצץ בכלים מלוכלכים ופח אשפה שעולה על גדותיו.


     

    -5 למאי, 1999-

    -הרבנות הראשית תל אביב-

     

    גרושה.

     

    אחרי 24 שנות נישואין שלא כולן היו מאושרות, היא יוצאת לחופשי. רוצה לבלוע את העולם בביסים ענקיים, להספיק מהכל ומהר, לטעום, לחוות, להרגיש.

    חמישה ילדים ובעל אחד מעפן חנקו אותה שנים, ועכשיו היא מרגישה שהיא סוף סוף יכולה לנשום, לא מעניין אותה דחיית סיפוקים, היא רוצה הכל ועכשיו.

     

    יוצאת כל יום עד השעות הקטנות, מועדונים אפופי עשן סיגריות, גברים זרים, מוסיקה רועשת. ישנה עד שעות הצהריים, שום דבר לא חשוב.

    מזניחה את הבית, הילדים כבר גדולים, חוץ מאחד בגיל הגן - אבל מה זה חשוב, יש לו אחים, הם יטפלו בו. עכשיו זה אני ואני ואני.

    מבזבזת כסף שאין לה כל כך, קונה בגדים, תכשיטים, נעליים. מי צריך לשלם חשמל, מים זורמים בברז זה מותרות. בירה וסיגריות זה הרבה יותר חשוב לכאן ולעכשיו.

     

    ואז, הנפילה.

    מאבדת עניין. בשביל מה לקום בבוקר? מיותר.

    לאכול? להתקלח? לצאת מהחדר? לא, תודה.

     

    החדר שוב סגור, התריס שוב מוגף, העיניים עצומות, האזניים לא שומעות.

    המשפחה, הילדים, החברים, מפריעים למנוחה. את צריכה רופא, הם אומרים, את צריכה לקום. יש ארוחת בוקר על השולחן, יש מים חמים במקלחת, בואי.

     

    תעזבו אותי, אין לי כוח. אני רוצה לישון.

    לישון.

    שהעולם ישאר בחוץ.

    מה אתם מתערבים לי? תעזבו כבר, אתם לא תגידו לי מה לעשות. תעזבו. אלה החיים שלי.


     

     

    -מרץ 2001-

     

    אמבולנס.

    חדר מיון.

    שטיפת קיבה.

    אשפוז פסיכיאטרי.

    אבחון של מחלה וטיפול תרופתי, מעכשיו ועד הנצח.

    שבועות ארוכים עוברים עד שהתרופות משפיעות.

    ואז בוקר אחד היא מרגישה קצת יותר טוב, ולמחרת עוד טיפה.

     

    חוזרת לעצמה.

     

    ילד אחד מקבל את אמא שלו חזרה, אבל קצת חושש. מסתכל עליה כמו על זרה, לא בטוח, אבל אמא יש רק אחת. הוא לא מכיר אחרת.

     

    עובר זמן והיא חושבת, עכשיו אולי הכל בסדר. אני בסדר. החיים בסדר.

    ואז: מי צריך את התרופות האלה? זה משמין.

    אני אסתדר בלי.

    מפסיקה.

     

    מתמוטטת, שוב.


     

    -מאי 2008-

     

    וככה, כבר שנים.

    און אנד אוף.

    כן תרופות, לא תרופות.

    בריאה, חולה.

     

    אישה אחת שהלכה לאיבוד בתוך עצמה ולא מוצאת את השלווה, ואין שום סימן של שקט.

     

    האישה הזו היא האמא שלי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (69)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/1/10 23:27:

      אין לי מה להגיד

      (אני נושפת הרבה אוויר) 

       

      ---  תמיד נחמד לקבל כוכב על פוסט ישן ---

        12/5/09 00:37:

      צטט: shining 2009-05-11 22:43:52

      נשיקה

       

       


      תודה מותק.


      -אפילו אילת לא רחוקה לי מספיק מכל זה-

        12/5/09 00:35:

      צטט: אלת האש 2009-05-11 22:43:11


      אם תרשי לי פעם - קחי אותי אליה.

      כלכך מבינה ויודעת בדיוק איך היא מרגישה ומה עבר ועובר עליה.

      אפשר אחרת. קצת אחרת. צריך מאוד לרצות.

      אז אם תרשי לי..

      {....}

      היא בעצמה לא מבינה ולא יודעת מה היא מרגישה.

      היא בהכחשה מוחלטת.

      כתבת אצלך שהיית עוברת את כל קשת הרגשות תוך כמה שעות -  זה בדיוק ככה, כבר המון זמן, ותשמעי, אין לי כוח לזה יותר.

      זה גומר אותי.

      אני לא מתכוונת חלילה לזלזל במה שעובר עליה, אבל זה לא שאני יושבת לי על שמיכה משובצת בין סלעי סערת הרגשות שלה ומשתזפת לי לאורו של הטירוף.

      לפעמים אני מרגישה שאני הולכת ויוצאת מדעתי, ובסוף נמצא את עצמנו חולקות חדר במחלקה הסגורה.

      כמה נעים, חמים ומשפחתי, הלא כן...?


      -חוצמזה שכל התערבות חיצונית מרגישה לה כמו התקפה. אני ארשה לך לפגוש אותי ולתת לי לבכות לך על זה, איך זה בתור אלטרנטיבה...?-

       

       

       

        12/5/09 00:28:

      צטט: ayalab 2009-05-11 15:38:07


      נגמרו לי המילים.

      תודה ששיתפת, מקווה שעצם הכתיבה והתגובות יעזרו ולו במעט.

      את אישה חזקה וכותבת נפלא, חבל שזה לא יכול היה להסתכם בזה גם בלי כל הרקע ...

       

       

      כתבתי את הפוסט הזה לפני שנה, כשחלה עוד התדרדרות במצב.

      צר לי לומר שזה לא השתפר מאז בשיט, רק הורע.

      הכתיבה עזרה קצת, והתגובות חיממו את הלב, אבל בסופו של יום - המצב הוא אותו מצב.


      -מה שכן, בלי הרקע הזה, אולי הייתי מישהי אחרת לגמרי היום, ואני לא בטוחה שזה טוב דווקא-

       

        11/5/09 22:43:
      נשיקה
        11/5/09 22:43:


      אם תרשי לי פעם - קחי אותי אליה.

      כלכך מבינה ויודעת בדיוק איך היא מרגישה ומה עבר ועובר עליה.

      אפשר אחרת. קצת אחרת. צריך מאוד לרצות.

      אז אם תרשי לי..

       

      {....}

        11/5/09 15:38:


      נגמרו לי המילים.

      תודה ששיתפת, מקווה שעצם הכתיבה והתגובות יעזרו ולו במעט.

       

      את אישה חזקה וכותבת נפלא, חבל שזה לא יכול היה להסתכם בזה גם בלי כל הרקע ...

       

       

        11/5/09 15:13:

      צטט: רני123 2009-05-11 13:22:49

      עצוב, כואב, מפחיד אבל גם קצת אופטימי (כי יש טיפול שעוזר ומייצב)

      לא יודע איך מתייחסים ומה נכון לומר.

      על כן רק אכתוב לך שקראתי, שזה עשה לי להרגיש ושאני בעדך באופן כללי.

       

      אין מילים נכונות לומר, ולפעמים אין גם צורך בזה.

      מספיק לי לדעת, באופן כללי, שאתה כאן.


      -זה שיש טיפול, אגב, לא אומר שזה עוזר, כי כשמתנגדים לו, הוא לא מועיל בשיט-

        11/5/09 15:06:

      צטט: tom s 2009-05-11 12:57:01


      העניין הוא כזה,

      כשהחיים שלה בתוך בועה , היא מתה לפוצץ אותה ולצאת החוצה,

      היא כנראה חשה כלואה, חנוקה, ( סליחה על האנלוגיה )

      אי שם בפנים היא מבינה שהחיים שלה הם לא בעצם שלה,

      היא רוצה לברוח, לשכוח, להיעלם,

      כשאת יוצאת החוצה, נושמת, משתחררת, את באמת תרצי לבלוע את כל העולם,

      לחוות הכל, מהר, כאילו לפצות את עצמך,

      העניין הוא לסמן לעצמך את הגבולות,

      לעצור כשצריך,

      פוסט מדהים פיבס,

      אנחנו אף פעם לא יודעים כמה כוחות יש בנו עד שאנו לא נזקקים להם,

      נשיקות.

       

      מה שאתה אומר נכון והגיוני, אבל כשהבעיה היא קלינית, הצבת גבולות היא בלתי אפשרית.

      לא יודעים מתי לעצור.

      לא יודעים שצריך לעצור.

      שמים פול גז, מאיצים מאפס למאתיים בשניות, ואז, כמה מפתיע, מתרסקים.


      -וזורעים הרס בכל מה שאתרע מזלו לעמוד בדרך-

       

       

       

        11/5/09 15:02:

      צטט: r and r 2009-05-11 12:33:45


      .

       

      כן.


      -תודה-

        11/5/09 13:22:

      עצוב, כואב, מפחיד אבל גם קצת אופטימי (כי יש טיפול שעוזר ומייצב)

       

      לא יודע איך מתייחסים ומה נכון לומר.

      על כן רק אכתוב לך שקראתי, שזה עשה לי להרגיש ושאני בעדך באופן כללי.

        11/5/09 12:57:


      העניין הוא כזה,

       

      כשהחיים שלה בתוך בועה , היא מתה לפוצץ אותה ולצאת החוצה,

      היא כנראה חשה כלואה, חנוקה, ( סליחה על האנלוגיה )

      אי שם בפנים היא מבינה שהחיים שלה הם לא בעצם שלה,

      היא רוצה לברוח, לשכוח, להיעלם,

       

      כשאת יוצאת החוצה, נושמת, משתחררת, את באמת תרצי לבלוע את כל העולם,

      לחוות הכל, מהר, כאילו לפצות את עצמך,

       

      העניין הוא לסמן לעצמך את הגבולות,

       

      לעצור כשצריך,

       

      פוסט מדהים פיבס,

       

      אנחנו אף פעם לא יודעים כמה כוחות יש בנו עד שאנו לא נזקקים להם,

       

      נשיקות.

       

        11/5/09 12:33:

      .
        5/7/08 20:43:


      טוב נו, עכשיו בכלל אני מכורה אליך...

       

      (אין בי מילים להסביר).

        10/5/08 15:40:

       

      אם כך, מגיע לה חיבוק גדול - כי מה שיש לה עכשיו, אין יותר מזה!.

       

      *

       

       

        8/5/08 21:48:

       

      צטט: הרופא 2008-05-08 14:24:16

       

      בכיתי ואחרי זה חייכתי. נראה ששמחת חיים זה לא דבר גנטי. אחרת, איך תסבירי אותך... 

      יש דברים שאולי עדיף לא לנסות להסביר....


      -לא חוקרת במופלא ממני-

        8/5/08 21:47:

       

      צטט: jacobla 2008-05-08 14:14:56

      אני הוא תבנית נוף מולדתו ולענייננו, אימו

      עם הטוב שהעניקה לך צריך כנראה לדעת לקבל (ולמזער) את הרע

      היי חזקה

       

      אני מאוד מקווה שלא.

      כשאני מסתכלת עליה אני רואה את כל מה שאני לא רוצה להיות.


      -חזקה? אין לי ברירה-

        8/5/08 14:24:

       

      בכיתי ואחרי זה חייכתי. נראה ששמחת חיים זה לא דבר גנטי. אחרת, איך תסבירי אותך... 

        8/5/08 14:14:

      אני הוא תבנית נוף מולדתו ולענייננו, אימו

      עם הטוב שהעניקה לך צריך כנראה לדעת לקבל (ולמזער) את הרע

      היי חזקה

       

        8/5/08 10:02:

      אוי מותק,

      אני כל כך מעבר לזה הבוקר.


      -אפשר, אפשר-

        8/5/08 09:37:

       

      צטט: phoebe 2008-05-07 21:50:42

       

      צטט: נועה מ. 2008-05-07 21:48:19

      פיבי,

       

      חיבוק גם ממני.

      וגם נשיקה נשיקה

      עם לשון?


      -אני מרשה לברדל פה, זה בסדר-

      אז כן. בטח.

      אפשר second base?

        7/5/08 22:08:

       

      צטט: בילי בלום 2008-05-07 22:01:21

      מקסים

      תודה

      לגזור ולשמור

       

      תודה, ג'ירפת מחמד יפה שלי.


      -באהבה, גמדת הגינה-

        7/5/08 22:01:

      מקסים

      תודה

      לגזור ולשמור

       

        7/5/08 21:50:

       

      צטט: נועה מ. 2008-05-07 21:48:19

      פיבי,

       

      חיבוק גם ממני.

      וגם נשיקה נשיקה

      עם לשון?


      -אני מרשה לברדל פה, זה בסדר-

        7/5/08 21:48:

      פיבי,

       

      חיבוק גם ממני.

      וגם נשיקה נשיקה

        7/5/08 19:21:

       

      צטט: יניב אלטרס 2008-05-07 17:22:34

       

      תודה על השיתוף והחשיפה.

       

      חיבוק גדול מותק !

       

       

      תודה תודה.


      -רק בעדינות, שלא תיסדק לי איזו צלע בטעות-

        7/5/08 19:20:

       

      צטט: דירק דיגלר 2008-05-07 17:17:23

      אין לי יותר מדי מה להוסיף

      גם ככה היה שבוע לא קל

       

      אז פשוט כיכבתי עצוב

      תודה, אהובי.


      -וגם לי אין יותר מדי מה להוסיף-

        7/5/08 19:19:

       

      צטט: faust 2008-05-07 08:10:12

      חכמים לא נכנסים למצבים שפיקחים יודעים לצאת מהם ...

      מה שהיה זה לא מה שיהיה. יחד אפשר תמיד לשנות. ללמוד מטעויות זה חכם, אבל לחזור עליהם זה טיפשי.

      לבנות עתיד חם וטוב יותר עם אהבה וכנות עצמית

      כנות עצמית זה לא פשוט.


      -אבל לנסות תמיד אפשר-

        7/5/08 17:22:

       

      תודה על השיתוף והחשיפה.

       

      חיבוק גדול מותק !

       

       

        7/5/08 17:17:

      אין לי יותר מדי מה להוסיף

      גם ככה היה שבוע לא קל

       

      אז פשוט כיכבתי עצוב

        7/5/08 08:10:

      חכמים לא נכנסים למצבים שפיקחים יודעים לצאת מהם ...

      מה שהיה זה לא מה שיהיה. יחד אפשר תמיד לשנות. ללמוד מטעויות זה חכם, אבל לחזור עליהם זה טיפשי.

      לבנות עתיד חם וטוב יותר עם אהבה וכנות עצמית

        7/5/08 01:16:

      מקבלת, בשמחה.


      -יכולתי לברדל גם את זה אבל אשתוק-

        7/5/08 01:07:

       

      צטט: phoebe 2008-05-07 00:53:04

      אולי ברמת הרציו אני יכולה להבין שאי ן שליטה על זה.

      אבל לא קל לקבל את זה, ואת לא יכולה - אם לא היית שם- להבין מישהו שאומר לך "זה חזק ממני".


      -עזבי עכשיו, יותר כיף לברדל אצלך-

       

      האמת.... אני באמת לא יכולה להבין פתלוגיה, אני באופן אישי מתייאשת ממנה....

      אז כנראה שרק חיבוק נשאר לי להציע.

       

        7/5/08 00:53:

      אולי ברמת הרציו אני יכולה להבין שאי ן שליטה על זה.

      אבל לא קל לקבל את זה, ואת לא יכולה - אם לא היית שם- להבין מישהו שאומר לך "זה חזק ממני".


      -עזבי עכשיו, יותר כיף לברדל אצלך-

        7/5/08 00:47:

       

      צטט: phoebe 2008-05-07 00:29:09

       

      צטט: ימית מהים 2008-05-06 23:52:55

      כל כך כואב ועצוב בוכה

      כמה כעס

      כמה בלבול

      כמה אכזבה מכל נפילה

      כמה כמיהה לאמא מיטיבה

      כמה געגוע כשהיא הולכת לאיבוד בעצמה

      כמה אהבה כשהיא חוזרת

       

       

      וכמה כבוד וקבלה למחלה

       

      חיבוק ענק לך אהובה, שיוכל לעזור לך לחבק את אמא

      מנפילה לנפילה זה נעשה יותר קשה,

      מפעם לפעם יש פחות רצון לקבל אותה חזרה.

      כי זה כואב וזה נמאס ואת חושבת שכבר אין כוחות.


      -ואז את מגלה שוואלה - יש, ולא מבינה מאיפה, קיבינימט-

       

      אולי מתוך הבנת המחלה, הבנה אמיתית. שזו המחלה, ללא שליטתה (או שליטתך).

      או מתוך הידיעה שפעם היא העניקה לך את הכוחות שהיום את מגלה שעדיין נמצאים בך

        7/5/08 00:29:

       

      צטט: ימית מהים 2008-05-06 23:52:55

      כל כך כואב ועצוב בוכה

      כמה כעס

      כמה בלבול

      כמה אכזבה מכל נפילה

      כמה כמיהה לאמא מיטיבה

      כמה געגוע כשהיא הולכת לאיבוד בעצמה

      כמה אהבה כשהיא חוזרת

       

       

      וכמה כבוד וקבלה למחלה

       

      חיבוק ענק לך אהובה, שיוכל לעזור לך לחבק את אמא

      מנפילה לנפילה זה נעשה יותר קשה,

      מפעם לפעם יש פחות רצון לקבל אותה חזרה.

      כי זה כואב וזה נמאס ואת חושבת שכבר אין כוחות.


      -ואז את מגלה שוואלה - יש, ולא מבינה מאיפה, קיבינימט-

        7/5/08 00:27:

       

      צטט: המטיף 2008-05-06 23:29:49

      כמה עצוב ואנושי.

      התרגלתי.


      -וזה מה שבאמת עצוב-

        6/5/08 23:52:

      כל כך כואב ועצוב בוכה

      כמה כעס

      כמה בלבול

      כמה אכזבה מכל נפילה

      כמה כמיהה לאמא מיטיבה

      כמה געגוע כשהיא הולכת לאיבוד בעצמה

      כמה אהבה כשהיא חוזרת

       

       

      וכמה כבוד וקבלה למחלה

       

      חיבוק ענק לך אהובה, שיוכל לעזור לך לחבק את אמא

        6/5/08 23:29:
      כמה עצוב ואנושי.
        6/5/08 21:47:

       

      צטט: ליאור רועי 2008-05-06 21:36:23

      מותק שלי!

      שלא נדע...

      הזכרת לי ריח מאוד ספציפי של חדר שאדם ישן בו הרבה ימים...

      כתבת חזק. ואיך את מרגישה עכשיו שזה יצא כמו שזה יצא?

      עד עכשיו יש ריחות שזורקים אותי למקומות לא טובים.


      -איזה יצא? לא יצא כלום, המצב מקובע עד שאחליט באמת להזיז אותו. לפחות בכל מה שנוגע אלי, כי יש דברים שאין לי ואני לא רוצה שתהיה לי שליטה עליהם-

        6/5/08 21:36:

      מותק שלי!

      שלא נדע...

      הזכרת לי ריח מאוד ספציפי של חדר שאדם ישן בו הרבה ימים...

      כתבת חזק. ואיך את מרגישה עכשיו שזה יצא כמו שזה יצא?

        6/5/08 19:08:

       

      צטט: מיכל ויצמן 2008-05-06 19:06:42

      עצוב, מוכר.

      אבל זה הופך אותך לחזקה פי כמה מהרבה מאוד אנשים שמסתובבים שם בחוץ. תזכרי את זה. 

      לפעמים את מגלה בעצמך כוחות שלא ידעת שיש לך.


      -הייתי מעדיפה לא לגלות. לא ככה-

        6/5/08 19:06:

      עצוב, מוכר.

      אבל זה הופך אותך לחזקה פי כמה מהרבה מאוד אנשים שמסתובבים שם בחוץ. תזכרי את זה. 

        6/5/08 19:02:

       

      צטט: ultramag 2008-05-06 18:24:37

      .

      !


      -ללא מילים-

        6/5/08 19:01:

       

      צטט: גרובי 2008-05-06 15:52:33

      פיבי, נורא עצוב לקרוא. תודה ששיתפת ואני מקווה שיעטפו אותך כאן בחום ובאהבה ששיתוף כזה דורש.

      נדמה לי שאריק קלפטון היה זה שאמר פעם שאי אפשר לנגן בלוז אם לא עברת איזו טרגדיה בחיים (מי כמוהו יודע...). כנראה שזה נכון גם לגבי אנשים יצירתיים, כמוך.

       

      חיבוק!

       

      אוי ואבוי.

      מסתבר שלהיות יצירתיים זה מסוכן.

      הנפש המיוסרת בתוספת הגנים הלא משו שלי שמים אותי בקבוצת סיכון....


      -וכן, הוא יודע-

        6/5/08 18:55:

       

      צטט: מלכת האמבטיה 2008-05-06 13:38:22

       

       

      וזה רק מחזק את ההכרה שלי בכמה מדהימה ונדירה שאת . . .

      :)


      -אר יו טוקינג טו מי!?-

        6/5/08 18:54:

       

      צטט: miss b 2008-05-06 13:49:31

       

      את השארת אותי עם הרבה מה לומר ובלי הרבה יכולת.

      דיברנו כבר, נדבר תמיד.

       

      נשיקות בכל מקום שתבחרי. רק היום.

       

       

      ------------------------------------------------------------------------------------------------------------

       ריגשי שאת

      בכל מקום?!


      -חשבתי שהיום הזה לא יגיע-

        6/5/08 18:54:

       

      צטט: lee4321 2008-05-06 13:37:59

      מלאכית אחת.

      אפשר חיבוק?

       

      תרשמי לי אחד על החשבון.


      -מחר, כן?-

        6/5/08 18:53:

       

      צטט: מיכל@טריפלטק 2008-05-06 13:25:24

      חיבוק ענק ענק.

      אין ספק שיש לך חתיכת סיפור, מותק.

      וואו.

      ישבתי בפה פעור...

      תודה חומד.


      -דווקא אתמול לא נראית לי יותר מדי בהלם-

        6/5/08 18:52:

       

      צטט: -תמר- 2008-05-06 13:25:01

      מחלה ארורה...

       

      לגמרי.


      -כולן כאלה, לא?-

        6/5/08 18:51:

       

      צטט: שמשיה 2008-05-06 13:23:17

      עכשיו  מבינה מה כתבת שם....

       

      הגבול הדק, לפעמים מאוד דק בין להגיע עד הקצה ובין התהום.

       

      תודה שחשפת את כאבך.

      החשיפה משחררת.


      -לפעמים-

        6/5/08 18:51:

       

      צטט: אחת שיודעת1 2008-05-06 13:21:40

      טוב שיש אבחנה. באין אלטרנטיבה - התרופות הן דבר חשוב לאיזון. ההתנגדות להן שצצה ועולה מובנת. בעיקרון אף אחד לא יכול להכריח אותה מלבד הרצון שלה עצמה. ונקווה שהוא, הרצון, יהיה דומיננטי במרבית הזמן.

       

      עצוב. אין מה לומר.

      חוסר היענות לטיפול זו בעיה מוכרת אצל החולים האלה.

      בגלל זה חשובה פסיכותרפיה במקביל לתרופות, אבל כשאין רצון, אי אפשר לעשות הרבה....


      -לא נותנת לעצב לשלוט-

        6/5/08 18:49:

       

      צטט: פוקסי 2008-05-06 13:16:56

      מצמרר

      כן...


      -חידודין חידודין-

        6/5/08 18:48:

       

      צטט: nala_st 2008-05-06 13:10:18

       

      כתבת נפלא את הכאב שלך, והוא כואב לאין שיעור.

       

      מבינה לליבך ואת הרגשתך.

       

      מחשבות על עתיד...

      לא חושבים על העתיד.


      -אם עכשיו טוב, זה די והותר-

        6/5/08 18:47:

       

      צטט: יריב גוטליב 2008-05-06 13:05:12

      כואב

      את מחדדת את הכאב הזה עם המילים

      מזכיר לי כמה דברים. וגרם לי לשקוע במחשבות.

      כתוב נהדר כמה שזה חודר בחדות

      הכאב קצת קהה לפעמים, אבל עדיין דוקר בכל פעם מחדש.


      -זה חלק מהסיבה שזה כאן-

        6/5/08 18:45:

       

      צטט: whiteangel 2008-05-06 12:56:42

      חיבוק, כי אין לי מילים...

      תודה, אישה יפה.


      -שלי נגמרו-

        6/5/08 18:24:

      .

        6/5/08 15:52:

      פיבי, נורא עצוב לקרוא. תודה ששיתפת ואני מקווה שיעטפו אותך כאן בחום ובאהבה ששיתוף כזה דורש.

      נדמה לי שאריק קלפטון היה זה שאמר פעם שאי אפשר לנגן בלוז אם לא עברת איזו טרגדיה בחיים (מי כמוהו יודע...). כנראה שזה נכון גם לגבי אנשים יצירתיים, כמוך.

       

      חיבוק!

       

        6/5/08 13:49:

       

      את השארת אותי עם הרבה מה לומר ובלי הרבה יכולת.

      דיברנו כבר, נדבר תמיד.

       

      נשיקות בכל מקום שתבחרי. רק היום.

       

       

      ------------------------------------------------------------------------------------------------------------

       ריגשי שאת

        6/5/08 13:38:

       

       

      וזה רק מחזק את ההכרה שלי בכמה מדהימה ונדירה שאת . . .

        6/5/08 13:37:

      מלאכית אחת.

      אפשר חיבוק?

       

        6/5/08 13:25:

      חיבוק ענק ענק.

      אין ספק שיש לך חתיכת סיפור, מותק.

      וואו.

      ישבתי בפה פעור...

        6/5/08 13:25:

      מחלה ארורה...

       

        6/5/08 13:23:

      עכשיו  מבינה מה כתבת שם....

       

      הגבול הדק, לפעמים מאוד דק בין להגיע עד הקצה ובין התהום.

       

      תודה שחשפת את כאבך.

        6/5/08 13:21:

      טוב שיש אבחנה. באין אלטרנטיבה - התרופות הן דבר חשוב לאיזון. ההתנגדות להן שצצה ועולה מובנת. בעיקרון אף אחד לא יכול להכריח אותה מלבד הרצון שלה עצמה. ונקווה שהוא, הרצון, יהיה דומיננטי במרבית הזמן.

       

      עצוב. אין מה לומר.

        6/5/08 13:16:
      מצמרר
        6/5/08 13:10:

       

      כתבת נפלא את הכאב שלך, והוא כואב לאין שיעור.

       

      מבינה לליבך ואת הרגשתך.

       

      מחשבות על עתיד...

        6/5/08 13:05:

      כואב

      את מחדדת את הכאב הזה עם המילים

      מזכיר לי כמה דברים. וגרם לי לשקוע במחשבות.

      כתוב נהדר כמה שזה חודר בחדות 

        6/5/08 12:56:
      חיבוק, כי אין לי מילים...

      ארכיון

      פרופיל

      phoebe
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין