חמישה עשר חודשים עברו מאז תחילת המירוץ הזה, נזכר שלשום ברק אובמה, באחת מהופעותיו באינדיאנה. מגובה על ידי הקונגרסמן התומך בו לי המילטון – חבר וועדת בייקר המילטון לבדיקת המצב בעיראק – אובמה נראה שוב במצב רוח טוב, עירני ודרוך. פרשת המטיף ג'רמיה רייט עדיין בכותרות, אך גוועת לאיטה, עד הסיבוב הבא, והעימות המדובר של השבוע נסוב על תוכנית המועמדים לריסון מחירי הדלק המשתוללים. 81% מהאמריקנים סבורים שארצם איננה במצב טוב – אבל מה על אותם 19% הסבורים שהיא בסדר? אלה, הסביר לפני כמה ימים הקומיקאי קונאן אובריין, הם בעלי תחנות הדלק.  

חמישה עשר חודשים, אמר אובמה, זה אומר שתינוקות שנולדו בתחילת הקמפיין הזה כבר יודעים ללכת, וקצת לדבר. רק שבין אובמה לבין הילרי קלינטון קשה היה השבוע להשחיל מילה. הם השתלטו על ערוצי הטלויזיה, תוכניות האירוח של הבוקר והערב, אולמות הכנסים באינדיאנה וצפון קרוליינה. אין להם ברירה, כי היום שוב יירשם רגע מכריע במירוץ – מספר מי-יודע-כמה. או שאולי הוא לא יהיה מכריע. אם אובמה ינצח בצפון קרוליינה כצפוי, וקלינטון תצליח באינדיאנה, גם זה לא יפתיע, המירוץ פשוט יימשך. תסריטים אחרים – בעיקר הפסד של קלינטון בשתי המדינות – עשויים לבשר שינוי. 

אתמול בבוקר חזרה קלינטון על טענה שנשמעת מפיה בשבועות האחרונים לא פעם: "אני גאה בכך, שנכון להיום יותר אנשים הצביעו עבורי מאשר עבור כל מועמד אחר". זו דרכה לסתור את טענת אנשי אובמה: יש לי יותר מדינות, יותר צירים, יותר בוחרים. בעצם, רק על הבוחרים יש מחלוקת. זה אומר רובם שלי, זו אומרת רובם שלי. במירוץ המטורף הזה, גם מספרים לא מספקים אמת מוחלטת – אלא כלי למניפולציה תקשורתית. 

הנה, כך צריך לחשב: 14.4 מיליון בוחרים הצביעו לאובמה, ו-14.1 מיליון לקלינטון, בשלושים הצבעות פריימריס שנערכו עד היום. הויכוח הוא על פלורידה ומישיגן – שתי מדינות שהצבעותיהן נפסלו: קלינטון מוסיפה אותן לחישוב, שהרי היו בהן מצביעים ששמו פתק "קלינטון" בקלפי. כך היא קופצת ליתרון: 15.3 מיליון לעומת כ-15 מיליון. לא בהכרח יתרון הוגן – מילא פלורידה, שבה לא היה קמפיין, אבל שמות שניהם הופיעו בטופס ההצבעה, אבל במישיגן בכלל לא היתה אפשרות להצביע לאובמה. ועוד: לא בכל המדינות היו פריימריס, ואובמה יבקש להוסיף לחשבון גם את המדינות שבהן נערכו הצבעות בשיטת ה"התוועדות" (קוקוס). 12 מדינות כאלה יחזירו את אובמה לעמדת המוביל, בכחצי מיליון קולות. ובכלל, אומרים אנשיו, הם צודקים, המשחק הוא לא משחק של קולות, אלא של צירים, שבהן ההובלה שלו ברורה.  

ממילא, לא באה כל החשבונאות הזאת אלא ללמד שקלינטון נלחמת על חייה, מחפשת סיבות שיעזרו לצירי-העל לעבור לצידה, ולמרוד בהכרעת הבוחרים. לשם כך, תזדקק לניצחון היום, לפחות במדינה אחת. אחר כך תצטרך להמשיך ולנצח, וגם לקוות שהסקרים ילמדו שאובמה צונח, ולהתפלל: אולי בבוא הקיץ, בתום ההצבעות, יחליטו צירי-העל שאובמה הוא הימור גדול מדי. גדול יותר מההימור המסוכן הכרוך בהתעלמות מהכרעת הבוחרים. 

בצפון קרוליינה ובאינדיאנה יעמדו שוב למבחן גם הבוחרים. האם אובמה יצליח למשוך יותר קולות של לבנים מהמעמד הבינוני-נמוך? הנה, שוב במספרים, תמצית בעייתו של אובמה: מ-29 מדינות שבהן נערכה הצבעה, ושיש לגביהן סטטיסטיקה מוסמכת על התפלגות הקולות, זכה אובמה ברוב קולות של בוחרים לבנים שאינם בעלי תואר אקדמי רק בשלוש מדינות: ורמונט (קלינטון לא ממש התמודדה), ויסקונסין (שנראתה לרגע כפריצת דרך, אך כעת היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל) ויוטה. בכל שאר המדינות – כולל אילינוי, המדינה של אובמה, העדיפו לבנים מיעוטי השכלה את קלינטון. הדמוקרטים חוששים שבבחירות כלליות – אם אובמה יהיה המועמד הדמוקרטי - יעדיפו את מקיין. 

והנה, גם בעימות הגדול על מחירי הדלק מצטיירת ההתפלגות הזאת בבירור: קלינטון חברה לעמדתו של מקיין – בעד ביטול המס הפדרלי על דלק לחודשי הקיץ, כדי להקל על אזרחי ארה"ב היוצאים לחופשה – ואובמה נשאר לבד נגד הרעיון הזה. לבד? בעצם לא לגמרי. רוב הכלכלנים והמומחים לצידו. מאה מהם, חשובים למדי, חתמו על מכתב המגנה את הרעיון, שאותו הם רואים כפופוליזם פוליטי חסר אחריות. הבעיה של אובמה היא זאת: מצביעים משכילים אולי יזדהו עם העמדה הכלכלית הצודקת שבה התמיד – אך המצביעים שבקולותיהם הוא מתקשה לזכות עשויים להתפתות להנחה שתאפשר להם להתניע את הטנדר.