(מתוך רומן מילואים שנכתב אי אז במדים ומעולם לא ראה אור)


הוא נמנם, ושוב מצא את עצמו חולם, חצי ער חצי ישן, על היום שאחרי שיסתיימו המילואים האלה, היום שבו ישתחרר בפעם האחרונה. מה ירגיש? האם יתגעגע? חלם שהוא, בשורה אחת עם שאר החבר'ה, ניצב על מגרש מסדרים גדול, כמו זה שעליו עמד אז, לפני יותר מעשרים שנה, בסיני, וקיבל את הדרגות הראשונות בחייו. שלושה פסים על השרוול. סמל אסף מנור. מפקד טנק. נזכר בצילום המגוחך שלו, בצילום המחזור של הקורס, עם קסדת השריונאים לראשו, עם כל המיקרופונים מסובבים לאותה פינה בדיוק. נו טוב, כולם הרי הצטלמו בתוך אותה קסדה. איזה ראש קטן היה לו אז, או אולי זו הקסדה שהיתה גדולה עליהם בכמה מספרים.

תמיד כשהביט בצילום המחזור ההוא, נזכר בתמונות שהיו תלויות בבית הספר שלו, בכיתה שהוסבה לחדר זיכרון, אחרי המלחמה ההיא, רק שלוש שנים לפני כן. כל-כך הרבה בוגרים שהיו ואינם הופיעו על הקירות ההם כשראשם הקטן נתון בתוך קסדת השריונאים ההיא. היה רואה את התמונה, ובמוחו שוב התערבל השיר שליווה אותו לכל אורך שנות סיני שלו, על הנסיך הקטן מפלוגה ב', שלא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח, וכל שושניו הן קוצים כעת, וליבו הקטן קפא כקרח.

לזכר שורת הנופלים המונצחים על קירות כיתה אחת קטנה,
בבית הספר התיכון העיוני ע"ש בן-גוריון בעפולה