כותרות TheMarker >
    ';

    בעמדת מוצא

    באה בימים, וגם בלילות לפעמים.... אובדת בנבכי המטריקס

    ארכיון

    0

    חזק ואמץ חבריא!

    57 תגובות   יום שלישי, 6/5/08, 18:09

     

    נפל לידי אוצר. יומן משנת תש"ח של גדוד צופים בירושלים. בני 15.
    באותה שנה הסטורית היתה ירושלים תחת מצור, הפגזות ורעב. חסרו ביצים, חלב, מים, ירקות ומצרכים רבים אחרים. פיצוצים של האצ"ל והבריטים והפגזות של הירדנים, הפילו קורבנות רבים.
    היומן עבר ידיים וכל חבר כתב את שעלה על דעתו. מעניין לקרוא בזה היום בעקבות דיונים וויכוחים פה בקפה על הדלדלות השפה והתכנים, השאננות והאדישות החברתית הפושה בנו ותרבות הויכוח.

     


     


    יומן גדוד ה"גלבוע" שבט "מצדה", הצופים, ירושלים. תש"ח


    ט' באדר א' תש"ח
    19/2/48

    -------------------------

    מנו (המדריך):
    "חזק חבר'ה!
    זוהי לי הפעם הראשונה שהנני פונה אליכם בדברים מעל גבי הניר. עד עתה, לא היתה לנו אף הזדמנות לעורר ויכוחים או שיחות אלא בעל-פה. וחושבני שבגלל סיבה זו, לא היו כל החברים כנים עם עצמם ולא אמרו את כל אשר רצו לאמר. תקותי עתה היא, שנוכל מעכשיו, מרגע פתיחתו של ספר חיינו לנהל את ויכוחינו בצורה הנכונה. ושאותם ויכוחים ישאו אופי של יתר חפשיות ויתר כנות, וכל חבר יוכל לאמר את כל דבריו מבלי לירא מפחד של תגובה בלתי הוגנת.

    ... כולנו הרגשנו בזמן האחרון ירידה בחיינו החברתיים. לא נלך להאשים, או לבוא בתרעומת לאף אחד מאיתנו...

    יתכן שהמצב הקשה שבו אנו נתונים בו בארץ, גם כן משפיע על מהלך חיינו, אולם אין לנו להבהל מזה, להפך, עלינו להתרגל למצב ולהתגבר על כל המכשולים העומדים בדרכנו. ואת כל זאת, נוכל לעשות גם כן בלי כל קושי, ע"י מסיבות, פעולות חברתיות, הליכה לקולנוע במשותף ועוד ועוד.

    ... אם אתם בעצמכם לא תעשו מאומה למען חיי הגדוד, הרי גם אחרים לא יעשו למענכם זאת. אם יש חברים החושבים שע"י שאלות מחוכמות באמצע הפעולה, הפרעות בפעולות, או יחס של זלזול לחברים בגדוד,יועילו במשהו, הרי אינם אלא טועים.
    את חיינו נבנה, רק ע"י הפסקת האדישות הפושעת ששקעתם לתוכה. וע"י התנערות לקראת חיי הגדוד והחברה, יפסקו הויכוחים הקטנוניים על כל אותם דברים קטנים וחסרי ערך שאתם מוציאים עליהם את מרצכם."

    "יהושע תפסיק להפריע, שמנדריק! תצא מהפעולה ואני לא רוצה לראות אותך יותר!"

    --------------------


    י"ב באדר א' 22/2/48

    "אבלים וקודרים אנו במות עלינו חברנו יהושע שמת בהתקפת מרצחים בעירנו"

     

    --------------------
    3/3/48

    אריאל:

    "קשה באמת לכתוב ביומן שיודעים שכלם יקראוהו. אינני יודע בשביל מי לכתב, ואת מי יענינו הדברים (בדרך כלל הדברים הנכתבים ביומנים שלנו אינם נקלטים במוחו של אחד מאתנו אפילו). קשה להיות ראשון למצוה זו, ביחוד כשאין מה לכתב."


    --------------------
    21/3/48
    רחל:
    "... ארע מקרה שלגמרי לא יעלה את כבודנו לא רק בעיני עצמנו אלא גם בעיני שאר הגדודים. בצעדיו הראשונים "נחטף" יומננו ע"י חברי גדוד "התבור" והם לא רצו להחזירו לנו מבלי שכל אחד מהחברים יתרום גרוש אחד לקק"ל...
    בברכת חזק ואמץ"

     

    --------------------
    21/3/48
    אמנון:
    "חזק חברים!
    ... אותם שאננות וחוסר אהבה לגדוד הם שהיו בעוכריו, הם ולא אחרים. צדק מנו באומרו שאנו באים רק לקבל ואיננו נותנים מאומה..."


    --------------------
    י"א באדר ב' 22/3/48
    אוריאל:

    "חזק חברים!
    אין לי דבר מה מיוחד לכתוב. ולכן אשתמש בהזדמנות זו להציע כמה הצעות... בערב לאחר הפעולה אנו הולכים לרוב לבית אחד החברים (יותר נכון החברות) כדי לבלות את הזמן והנה בהגיענו לבית אנו מוצאים שרוב החברים "הסתננו" בדרך... דבר זה מראה שאין הגדוד מלוכד...
    חזק ואמץ"


    --------------------
    י"ג אדר ב' התש"ח 24/4/48
    ברוריה:

    "חזק חבר'ה!
    מאורעות מיוחדים לא התרחשו בזמן האחרון בגדוד, כך שאין לי במיוחד על מה לכתוב.
    רציתי רק להעיר לאמנון:
    ... בטוחני כשבן מקלל את חברו לרוב אין זה מן הלב אל החוץ, אלא זה כך, סתם מתוך שגרה. וקללה שלא באה מתוך טינה אינה מורידה ואינה מעלה מאומה...
    חזק ואמץ"


    --------------------------------

    יום ג' י"ט אדר ב', תש"ח 30/3/48
    נחמיה:

    "חזק חברים!
    נמאס לשמוע שוב ושוב את דעות החברים... אנחנו נמצאים עתה בתקופת משבר... תקופה של עזיבת מדריכנו הקודם וקבלת מדריך חדש...
    חזק ואמץ!"


    --------------------
    6/4/48
    דליה ס.:

    "... והנה בא אותו מאורע שהוא כאין וכאפס לעומת שאר הדברים האחרונים... הלא היא המסיבה שהיתה צריכה להערך לכבוד מנו... מנו היה ראוי לזה בתור מדריך שעבד איתנו... אבל עוד לא עבר המועד לגמרי ונשאר עוד זמן..."


    --------------------
    13/4/48
    עפרה ב.:

    "חזק חברים!
    קראתי בספר "בן הארץ". והחלטתי להעתיק את אחד השירים...
    אם למות - נמות במערכה!
    בחרנו במיתה של חופש וכבוד,
    במקום לחיות בחסד, יום וליל לרעוד
    מצל עמוד וחבל, מקרדום שחוז,
    מתת חיי כלבים, מנת חרפה ובוז
    צואר לא עוד נושיט כצאן טבחה!...

    בברכת חזק ואמץ"

     

    --------------------

    כ"ה בניסן התש"ח
    שלמה:
    "... בימים אלה יצא לאור בתל-אביב, ספרו של נתן אלתרמן, הטור השביעי. ספר זה זכה לבקוש רב, היות והוא אקטואלי תמיד, ומדבר אל לבו של כל יהודי. כי אלתרמן הוא משורר התקופה... הוא מבקר את הטעון בקורת, שמח בשמחת העם, והעיקר שיריו משמשים מקור עידוד ונחמה לעם...
    חזק ואמץ!"


    ----------------------------------

    יום רביעי, ג' אייר התש"ח 13/5/48
    אבימר (המדריך החדש):
    "אינני יכול לפתוח את רשימתי הראשונה ביומן הגדוד, מבלי להזכיר את הימים הקשים העוברים על הישוב העברי בארץ בזמן זה. אנו מתקרבים לקראת ה-15 במאי, יום סיום המנדט בארץ-ישראל ועדיין לוטה הכל בערפל ואי-ידיעה מכסה על העתיד. קשה ביחוד מצבה של ירושלים. העיר נצורה זה כמה חדשים, ורק מדי פעם מצליחה שיירה לפרוץ את דרכה ולהבקיע פנימה... אבל אנו לא נכנענו, רוחנו לא נשברה ורצוננו איתן לעמוד על זכותנו לחיות חיי חופש במדינתנו העצמאית...
    חזקו ואמצו!"

     

    --------------------

    חמישה עשר במאי, 1948
    עמוס:
    "חזק חברים!
    זו לי הפעם הראשונה שהיומן נמצא ברשותי. בהזדמנות זו אכתוב על מאורע הסטורי גדול שהוא יום הכרזת עצמאותנו.
    במשך 1858 שנים, מאז חורבן בית שני... עברה ארץ ישראל מידיו של כובש אחד למשנהו...
    בשנת 1897, בקונגרס יהודי-עולמי... נוסדה התנועה הציונית...
    ב-2 בנובמבר 1917 מסר מיניסטר החוץ האנגלי בלפור ללורד רוטשילד את ההצהרה המפורסמת...
    ביולי 1939 חולקה הארץ לששה מחוזות אדמיניסטרטיבים... ועדה מלכותית בריטית בראשות הלורד פיל העלתה כי אין תקוה לשלום, אלא בחלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית...
    בה' אייר התש"ח הכריז דוד בן-גוריון כי מדינת ישראל... היתה לעובדה".


    --------------------
    18/6/48
    אילנה:
    "חזק חברה!
    זה עתה קבלתי את היומן בידי. הרבה מה לכתוב אין לי. אך אנסה לכתוב משהו...
    בברכת חזק ואמץ"


    --------------------
    21/6/1948
    עודד:
    "חזק חברים!
    ...הנה אחרי חדשים אחדים של מאבק קשה על עצמאותנו נתנה הפוגה... סכנת הרעב בירושלים היתה גדולה מאוד... וההפגזות הקשות אשר הטילו בנו קרוב ל-400 קרבנות... והנה זמן קצר לאחר התחלת ההפוגה החלו להגיע שיירות אספקה לירושלים....
    בברכת חזק ואמץ!"


    --------------------
    יום ד' לסיון תש"ח
    בנימין:
    "חבילות עליך ירושליים


    כי תצא אל הרחוב ותפגש מכרים
    ותפתח בשיחה קצת אינטימית,
    הם אותך סובבים ומיד שואלים:
    חבילה יש לך, תל-אביבית?

    ... בהולים וטרודים אנשים נחפזים
    ל"עתיד" ל"יעל" או ל"אגד"
    וכל עוד נשמתם ברוחם שואלים:
    הקבלנו כאן שמן של "מגד"?...

    חזק ואמץ"


    -------------------------

    י"ט באדר תש"ט 20/3/49
    דוד:
    "חזק חברים!
    ...תש"ח

    י"ב אדר א' 22/2/48 יום א'
    התפוצצו המשאיות הבריטיות ברח' בן יהודה. נהרגו 56 איש ביניהם יהושוע ז"ל.

    ל' אדר א' 11/3/48 יום ה'
    ארעה התפוצצות בחצר הסוכנות בה נהרגו 13 איש.

    ט"ז אדר ב' 27/3/48 יום ז'
    בשעה 12 בצהריים הותקפה השיירה הגדולה לכפר עציון.

    י"ז אדר ב' 28/3/48 יום א'
    אנשי השיירה נכנעו והובאו ע"י הצבא הבריטי לירושלים.
    אבדותינו היו 14 הרוגים, 49 פצועים.

    א' ניסן 10/4/48 יום ז'
    בפעם הראשונה הותקפה העיר ירושלים גופה בתותחים. הורעשו שכונות גבעת שאול ובית הכרם ועוד שכונות ממערב העיר. היתה זו התקפת התותחים הראשונה בארץ.

    ג' ניסן 12/4/48 יום ב'
    הטבח בדיר יאסין.

    ד' ניסן 13/4/48 יום ג'
    שירה גדולה בת כ-220 מכוניות הגיעה לירושלים.

    ה' ניסן
    14/4/48 יום ד'

    הותקפה שירה להר הצופים. נהרגו כ-74 איש.

    ח' ניסן 17/4/78 יום ז'
    שירה בת כ-360 מכוניות הגיעה לעיר.

    י"א ניסן 20/4/48 יום ג'
    השירה האחרונה לפני המצור הגיעה לעיר. כ-500 מכוניות. קצה השירה הותקף ב"באד אל וואד" (שער הגיא) כאשר ראשה הגיע לירושלים.
    בן גוריון הגיע העירה.
    טבריה שוחררה.

    י"ג ניסן 22/4/48 יום ה'
    החל הקרב על חיפה.
    המצור על ירושלים החל.

    י"ד ניסן 23/4/48 יום ו'
    חיפה שוחררה.
    ליל הסדר.

     

    -------------
    29/4/48

    צביה:
    "חזק חבר'ה!
    זו לי הפעם הראשונה שאני כותבת ביומן. אין לי מה לכתוב... אבל...
    חזק ואמץ".

     



    היומן נפרש על פני שלוש שנים. בין הגילאים 15-14 עד 18-17.
    הרבה דובר על מחנות עבודה טובים או לא. יחסים בין הבנות ה'צחקקניות' לבין הבנים ה'צוציקים' והמקללים. הובאו שירי פלמ"ח נערצים וציורי ריקודים ומשחקים.
    דעות לכאן ולכאן בעניין הפיכתה של ירושלים לבינלאומית. על משה דיין ה'מטומטם' ועל בן גוריון שלא אוהבים.
    ואח"כ על ההכשרה שבדרך.
    במסגרת פוסט לא יכולתי להאריך יותר ממה שכבר הארכתי.
    ילדים אלו הפכו ברבות הימים ל: ארכיטקט, משוגע, טייס, מורה, אחות, ציירת, מהנדס, דוקטור לכלכלה, סופרת, אלוף משנה, גיאולוג (מחפש נפט). חלק נהרגו במלחמות הבאות.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (57)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/5/08 09:56:

      זה אכן אתגר. אוסיפו לרשימה הארוכה. :)

      צטט: מיכל* 2008-05-12 00:42:46

       "ספיינל טאפ", כמובן. לא כמו שכתבתי בטעות. טוב, מיהרתי ליוגה...

      וכשאני אומרת שאני מאתגרת אותך אני מתכוונת - תכתוב מוקומנטרי. 

      אבל מבריק! 

       

        12/5/08 00:42:

       "ספיינל טאפ", כמובן. לא כמו שכתבתי בטעות. טוב, מיהרתי ליוגה...

      וכשאני אומרת שאני מאתגרת אותך אני מתכוונת - תכתוב מוקומנטרי. 

      אבל מבריק! 

      צטט: rajaraj 2008-05-11 19:26:58

      וכמו אלו שבאו אחריו, עם אותם חבר'ה, ב-Waiting For Guffman, Best in Show, וכן הלאה...

       

      אתגרי אותי, בייבי, אתגרי אותי!

       

      צטט: מיכל* 2008-05-11 19:11:36

      כן, מוקומנטרי מדבר אלי. כמו "ספנייל טאפ".

      מאתגרת אותך...

       

       

        12/5/08 00:37:

      ירמי, הקטע הועתק ע"י אריאל בנובמבר 49', מ"עוזי ושות'" שהופיע ב"הארץ".

      אין איזכור של שם ה"ארטיסט" שכתב אותו.

      אבל הוא הביא עוד סיפור על איך לצוד תנין עם עיתון "דבר", פינצטה, מיקרוסקופ וקופסת גפרורים. 

      מקסים ומדהים. מי זה האיש מכסית?
        11/5/08 19:26:

      וכמו אלו שבאו אחריו, עם אותם חבר'ה, ב-Waiting For Guffman, Best in Show, וכן הלאה...

       

      אתגרי אותי, בייבי, אתגרי אותי!

       

      צטט: מיכל* 2008-05-11 19:11:36

      כן, מוקומנטרי מדבר אלי. כמו "ספנייל טאפ".

      מאתגרת אותך... 

       

        11/5/08 19:11:

      כן, מוקומנטרי מדבר אלי. כמו "ספנייל טאפ".

      מאתגרת אותך... 

        11/5/08 19:04:

      רעיון שהיה לי גם בעבר, ושתמיד יהיה לי, כי משום מה הוא עושה לי את זה.

       

      קוראים לזה mocumentary. חומר חזק, אבל רק למי שאוהב.

       

      והנה עוד רעיון: שיתוף פעולה או טור אורח.

       

      צטט: מיכל* 2008-05-11 18:42:44

      אני לא מוכשרת עד כדי כך רג'רג'רג'.

      ואיזה רעיון עלה לך? 

       

        11/5/08 18:42:

      אני לא מוכשרת עד כדי כך רג'רג'רג'.

      ואיזה רעיון עלה לך? 

        11/5/08 18:36:
      הייתי בטוח בהתחלה שזו בדיחה שזייפת. וזה נתן לי רעיון. :)
        11/5/08 18:17:

      תודה תודה רינת.

      מחמאות ממך הן בעלות תוקף כי את מכירה את הנפשות הפועלות...

       

      מוסיפה עוד קטע מהיומן:

       

      סיפור ריאליסטי

       

      הקיבוצים מסרבים לקנות את ספריו של יגאל מוסנזון,

      שעזב את הקיבוץ וכותב בדרך ביקורתית על הווי הקיבוצים (מן העיתונות)

       

      הלכתי ל"כסית" לשמוע מה אומרים על זה הסופרים והאמנים. פגשתי שם צעיר גאוני אחד, עם המון כשרונות, והוא אמר לי שמוסנזון לא שווה כלום.אז אמרתי לו: ואיך באמת צריך לכתוב?

      אז הוא אמר: אם תדפיס אותי אתן לך דוגמא ריאליסטית שלא מסלפת את המציאות.

      אמרתי לו: אהלן וסהלן.

      וזה מה שהבחור כתב:

      הפעמון צלצל בחמש לפנות בוקר. אבל בשביל אורי זה כבר היה מאוחר. הוא כבר ישב על הטרקטור וחרש את המאה ושנים עשר דונם החדשים והממוקשים. בשעה חמש ורבע הוא עלה על מוקש, כי לא שם לב לדרך, כי היה קורא כל הזמן בכתבי ארלוזרוב. אורי אינו מחמיץ הזדמנות להתפתח. כמובן שהוא נפצע רק פצעים קלים, כי אילו הוא היה נהרג אז אי אפשר היה להמשיך את הסיפור ולספר איך שהוא תיקן את הטרקטור תיכף ומיד והמשיך לחרוש. 

      בצהרים הפעמון צלצל לאכל - אבל אורי לא הלך לאכול כי חבל לו על הזמן. אז אשתו, שעובדת במכבסה, הביאה לו את האוכל ואת הבן שלו. הוא אכל בחיפזון ואמר לבנו: עמוס, תאכל ותהיה חלוץ!

      בנו ואשתו חזרו לקיבוץ כשלבם מלא אמונה בעתידו של האדם העובד באשר הוא שם.

      בערב אורי הלך לחמש ישיבות: בועדה לעניני הפלחה, בועדה ליחסי החברים, בועדה נגד הרס חיי המשפחה, בועדה למען הרעיון החלוצי ובועדה להכנת תקנות לועדות הקיבוץ. בכל מקום הוא השמיע דברים שקולים ויוצאים מן הלב, שהתקבלו על דעת כל החברים, לאחר ויכוח נוקב וממושך.

      בלילה אורי הלך לראות אם הרפת בסדר, לבקר את השמירה בעמדות ולסדר את סידור העבודה למחר. אחר כך הוא בא לאסיפה הכללית וסיכם את הויכוח וקיבל החלטות נועזות ומרחיקות ראות.לפנות בוקר הוא עוד הספיק לומר שלום לאשתו ולהשאיר פתק לבנו (עמוס) שיגדל ויהיה ראוי להיות בן נאמן לקיבוץ.

      כאשר צלצל הפעמון לפנות בוקר - אורי כבר ישב על הטרקטור ועלה על המוקש השני. 

      (הועתק מ"הארץ") 

        11/5/08 15:40:

      מצטערת...

      על אי ההבנה (מילים לבדן לא תמיד ברורות, מאחוריהן תמיד נמצאת כוונת הכותב, מחמאות, במקרה זה )

      בככל מקרה, טוב שהיומן חוזר לידיים (ואישיות) מקסימות- אמא שלך!

       

        11/5/08 14:39:

      טעות שלי. הבנתי.

      כל יוזמה כזו דורשת תקציב, שלצערי, אין לי.

      האוצר יוחזר אחר כבוד לאמא. 

        11/5/08 14:35:

      מיכל,

      המסמך מבטא "חתיכת הסטוריה" ממבטם של הילדים, ובשל כך לא בטל קורבנו גם אם עבר זמנו.כוונתי היתה להוציאו "החוצה" לקוראים נוספים, לערוץ נוסף...

        11/5/08 01:13:

      תודה רינת. באמת מישהו היה צריך להגיד את זה...

      אבל עבר זמנו בטל קורבנו. (של הפוסט).

      עכשיו כבר מתכוננים לחג הבא. 

        10/5/08 23:38:

      מגיבה גם כאן...-

      פשוט מקסים, כל כך תמים, אנושי, אמיתי. הנאה צרופה!

      ילדים שלא איבדו את ילדותם גם בזמן מלחמה. 

      מסמך נדיר, שווה להוציאו מגבולות הפוסט.

        10/5/08 18:15:

      נראה לי כיסית הכל.

      וביקרתי אותך. 

        10/5/08 10:51:

      איך לא הגבתי לזה עד עכשיו?

      כי כנראה הייתי במצב רוח הסתגרותי כשראיתי את זה מזמן,

      או שסתם מיהרתי, או שהיה איזה גורם מסיח שלא יכולתי לו בו-זמנית,

      בכל אופן, זה נהדר ומקסים ואהבתי וכל הכבוד ואת גדולה ולמה זה לא במומלצים,

      ולא ניתן לדרג פעמיים, ונשיקות ותודה!

       

        10/5/08 00:32:

      תודה שרון. נכון היה צריך להיות במומלצים? נראה שיכול היה לעניין ציבור רחב. 

        9/5/08 21:58:

      מ ר ת ק

       

      וכל הכבוד על ההשקעה בכתיבת הפוסט, תודה רבה

        9/5/08 11:46:
      טוב מאוד. ככה צריך להיות.
        9/5/08 11:03:
      רנרט נהנה מהמחמאות.מ'כפת לו  כל היתר.מחייך
        8/5/08 21:21:

      'יאללה הפועל' בא לי טוב. בעקרון. למרות שאני אוהדת מכבי חיפה. עניין של מסורת משפחתית. סבא שלי היה שחקן בקבוצה.

      מאיפה השגתי את היומן? מאיפה השגתי את היומן?

      טוב ננס, בגלל שאתה לא מקשיב בשיעור ולא מכין שעורי בית, אני שולחת אותך לכתוב על הלוח 10 פעמים:

      "נפרדנו כך, היתה דממה

      לא היה כבר מה לומר".

      ורנרט יכין לנו ציור בתור עונש חינוכי. לא שהפריע, פשוט המורה רוצה מתנה. 

        7/5/08 18:36:

      חזק ואמץ מיכל!

      זה מדהים.

      מאיפה השגת את זה בדיוק????

      רנרט המוכשר, הפסק להפריע, אתה תסולק מהגדוד.

      יאללה הפועל!!!

        7/5/08 11:34:
      אחרי הרבה שנים של להיות מחוץ לגדר מבחירה, פתאום, לא יודעת למה, איך קרה, מתחילה להציץ דרך הגדר לצד השני. בסלחנות.
        7/5/08 11:06:

       

      צטט: מיכל* 2008-05-07 10:48:11

      צטט: רנרט 2008-05-07 10:12:58

      דווקא הייתי בצופים.לא זוכר חזק חברים.יתכן שיש לי זכרון חלש חברים....

      למען האמת היייתי בצופים ורקדתי סלונים במקביל.תמיד הקפדתי לשמור על איזון בין היותי חננה להיותי קול.

      היינו נורא חננות בצופים. לפחות השכבה שלי (שכבה מעלינו כבר עישנו ועשו כל מיני דברים...).

      אבל רציתי ללכת לשומר הצעיר כי שם היה חופשי יותר והם נראו קולים. זאת אומרת הבנים. בעיקר אחד מהם... (וליחששו שאבא שלו ב'מצפן').

      בקיצור היתה לי התפתחות מאוחרת, רק בגיל 19 הבהרתי לעצמי סופית מאיפה אני משתינה. ומאז אני לא עם (AM).

       אבא במצפן??

      You can't get cooler than that! 

      גם אני  תמיד מעדיף להיות מול או נגד או בלי קשר או סתם .אבל הנה מתחילה הצפירה כדי להזכיר שבארץ אין אפשרות ל"סתם" .  

        7/5/08 10:48:

      צטט: רנרט 2008-05-07 10:12:58

      דווקא הייתי בצופים.לא זוכר חזק חברים.יתכן שיש לי זכרון חלש חברים....

      למען האמת היייתי בצופים ורקדתי סלונים במקביל.תמיד הקפדתי לשמור על איזון בין היותי חננה להיותי קול.

      היינו נורא חננות בצופים. לפחות השכבה שלי (שכבה מעלינו כבר עישנו ועשו כל מיני דברים...).

      אבל רציתי ללכת לשומר הצעיר כי שם היה חופשי יותר והם נראו קולים. זאת אומרת הבנים. בעיקר אחד מהם... (וליחששו שאבא שלו ב'מצפן').

      בקיצור היתה לי התפתחות מאוחרת, רק בגיל 19 הבהרתי לעצמי סופית מאיפה אני משתינה. ומאז אני לא עם (AM). 

        7/5/08 10:12:

       

      צטט: מיכל* 2008-05-06 22:15:27

      צטט: רנרט 2008-05-06 20:12:36

      חזק חברים!

      זו אחלה פניה.אני מאמץ אותה.

      פעם ראשונה שלך? מזה אני מבינה איציק, שלא היית בצופים!

      אוי ואבוי! רקדת ריקודים 'סלונים' במקום?

       דווקא הייתי בצופים.לא זוכר חזק חברים.יתכן שיש לי זכרון חלש חברים....

      למען האמת היייתי בצופים ורקדתי סלונים במקביל.תמיד הקפדתי לשמור על איזון בין היותי חננה להיותי קול. 

        7/5/08 09:49:

      צטט: מנורית 2008-05-07 09:39:26

      הנוער העובד

      חולצה כחולה, והיא עולה...

      והיא עולה..

      בלי שום ספק על כל העדיים.

      העיקר שהחולצה עולה! לא חשוב הצבע...

        7/5/08 09:47:

      צטט: m i n d the gap 2008-05-07 09:35:42

      באמת אוצר

      (הנה גם לי אין מה לומר חדש :)

      מה שיש לך לומר אני קוראת אצלך. גם את אוצר. תודה 

        7/5/08 09:46:

      צטט: בלאק סמארה 2008-05-07 06:11:58

      גילוי נאות: תמיד שנאתי תנועות נוער. ניסיתי את כולן, צופים, הנוער העובד, השומר הצעיר, נוער לנוער, ולא הסתדרתי באף אחת מהן. במקום אידיאולוגיה היו לי רק בנים בראש.

      אז עברתי באמת לריקודים סלוניים ולנרקסיזם אינדיווידואליסטי.

       את בסדר!

        7/5/08 09:44:

       

      צטט: limisan 2008-05-07 00:10:13

      נהדר מיכל-חוה-מיכל

      וכמוך, בתור בת לירושלמים שגדלה על סיפורי סבתא וסבא

      על המצור בירושלים, על התלושים לביצים והתורים למים

      היה לי מאוד מעניין לקרוא את המציאה ששיחררת לנו פה

      (אם כי הוריי היו קטנים יותר מגיל תנועת נוער באותם ימים).

      אני דווקא ראיתי את הדימיון הבין-דורי ולא את השוני בינינו,

      ציפיתי שהשפה תהיה יותר מליצית והאיכפתיות היוקדת נשמעה לי

      תלויית דור אבל גם מאוד תלויית גיל. את לא זוכרת כמה דיונים הרי גורל אנחנו ניהלנו בגילם מול העולם? הכל תלוי הורמונים.

      ואל תשכחי שזו היתה עת מלחמה ולקולקטיב שגם ככה היה יותר רייטינג מהיום היה אז בשיא פריחתו. אני חושבת שהצורך האנושי בקולקטיב בעינו עומד, רק שהיום הוא בכפר הגלובלי ופחות בלוקאלי ולכן הקשר של כל אחד מאיתנו איתו הוא יחידני.

      וכל הכבוד על ההשקעה והעיניין.

       תודה לימיסן. אמי ירושלמית. אבי חיפאי (הם נפגשו בגיל 17 באחד ממחנות העבודה של התנועה) אני גדלתי ברחובות בשנות השישים. תקופה מלאה באידיולוגיה והרואיות משלה. רק כשאנחנו התבגרנו, בני דורי, כבר היינו צינים יותר.

       

      בנוגע לדמיון הבין-דורי - כמובן. לכן גם הבאתי את הכתוב. מה שהיה הוא שיהיה. חשבתי שיעניין אתכם לראות את זה לאור האווירה העכורה שנוצרה פה לאחרונה.

       

      לעובדה שאידיולוגיה תלויה בגיל כבר התיחסתי בתגובה אחרת.

       

      ואכן צורך בשייכות והסכמה על כיוון ודעות, השתייכות לשבט היא כלל אנושית ומקבלת פנים שונות בכל דור. 

        7/5/08 09:39:

      הנוער העובד

       

      חולצה כחולה, והיא עולה...

      והיא עולה..

      בלי שום ספק על כל העדיים.

        7/5/08 09:35:

      באמת אוצר

      (הנה גם לי אין מה לומר חדש :)

        7/5/08 06:11:

      גילוי נאות: תמיד שנאתי תנועות נוער. ניסיתי את כולן, צופים, הנוער העובד, השומר הצעיר, נוער לנוער, ולא הסתדרתי באף אחת מהן. במקום אידיאולוגיה היו לי רק בנים בראש.

      אז עברתי באמת לריקודים סלוניים ולנרקסיזם אינדיווידואליסטי.

        7/5/08 06:07:

      1. מזמן לא היה לי מעניין ככה לקרוא משהו. תודה, מיכל, מרתק ביותר ומלא משמעויות. 

      2. אבל לחרדתי, בקריאתי, אפילו לא חשבתי על תמימות שכולם מזכירים בתגובות. חשבתי יותר בכיוון של "אין חדש תחת השמש".

      3.ואולי יש לי קושי עם תמימות, כי לרוב היא מנוצלת לרעה על ידי בעלי אינטרסים.

      4. אני משערת שאותו סוג תמימות שאתם מדברים עליו נמצא גם היום בקרב החיילים הקרביים בצה"ל, אלה שנותנים את עצמם בחדווה, אלה שרואים במעשיהם שליחות, שעובדים קשה על גיבוש קבוצתי, "המורעלים".

       

      שוב תודה. חומר נדיר ומדהים. 

       

        7/5/08 00:10:

      נהדר מיכל-חוה-מיכל

      וכמוך, בתור בת לירושלמים שגדלה על סיפורי סבתא וסבא

      על המצור בירושלים, על התלושים לביצים והתורים למים

      היה לי מאוד מעניין לקרוא את המציאה ששיחררת לנו פה

      (אם כי הוריי היו קטנים יותר מגיל תנועת נוער באותם ימים).

      אני דווקא ראיתי את הדימיון הבין-דורי ולא את השוני בינינו,

      ציפיתי שהשפה תהיה יותר מליצית והאיכפתיות היוקדת נשמעה לי

      תלויית דור אבל גם מאוד תלויית גיל. את לא זוכרת כמה דיונים הרי גורל אנחנו ניהלנו בגילם מול העולם? הכל תלוי הורמונים.

      ואל תשכחי שזו היתה עת מלחמה ולקולקטיב שגם ככה היה יותר רייטינג מהיום היה אז בשיא פריחתו. אני חושבת שהצורך האנושי בקולקטיב בעינו עומד, רק שהיום הוא בכפר הגלובלי ופחות בלוקאלי ולכן הקשר של כל אחד מאיתנו איתו הוא יחידני.

      וכל הכבוד על ההשקעה והעיניין.

        6/5/08 22:53:

       

      צטט: אלת האש 2008-05-06 22:37:01

      תגידי מאיפה לך האוצר המדהים הזה?

      מאמא שלי. היא אחת הכותבות.

      וכן אני מאתגרת אותך.

      אדוני! אז אין לי ברירה. טוב, מכוונת תודעה. 

       

        6/5/08 22:37:

      הבלוגרים היו הרבה לפני המצאת המחשב, ביומנים, צרור מכתבים, סיפורי תיעוד..

      תגידי מאיפה לך האוצר המדהים הזה?

      זה ממש סיפורי אלף לילה ולילה..

      כמו יומן אורחים.

      פעם היה לי כזה בשרותים, וכל אחד כתב לי שם, במשך שנתיים וחצי הוא עמד בשרותים, חלק מהאורחים חזרו וכתבו שוב..בסוף היה לי ספר מרתק של מחשבות ורגשות.

      אפשר גם כאן?

      לפתוח בלוג הגיגים?

      כל אחד כותב מה בא לו.איך שבא לו.מתי שבא לו.

       

      אוצר גדול יש בידייך.

       

      נשיקה מותק

      וכן אני מאתגרת אותך.

        6/5/08 22:20:

       

      צטט: מיא 2008-05-06 21:26:13

      נוגעת ללב, התמימות הזאת

      וזה כל מה שנגע לך?! מיא, נרדמת בשמירה!

      יש פה ביומן הזה 'בלוגרים' שפותחים ב"אין לי מה להגיד, אבל... אגיד".

      יש פה מתחים בין בנים לבנות: "נכון הבנות אינן מקללות כי הן אינן מחוננות בכשרון כזה. אך אין זאת אומרת שאם הן אינן מקללות אז הן לא אשמות בירידת הגדוד..." 

        6/5/08 22:15:

      צטט: רנרט 2008-05-06 20:12:36

      חזק חברים!

      זו אחלה פניה.אני מאמץ אותה.

      פעם ראשונה שלך? מזה אני מבינה איציק, שלא היית בצופים!

      אוי ואבוי! רקדת ריקודים 'סלונים' במקום? 

        6/5/08 22:13:
      'אני פה לרגע' ו'קסיו' - אכן אוצר. הרבה מהלך המחשבה שלהם ובעיות השיחה שלהם חלחלו גם להווה שלנו. "... ובמקום זה מחליטים הבנים ללכת לקולנוע. לרוב לאחר מקרה כזה מתרתחות הבנות: מי צריך אותם! (אך זה לא יתכן וזה אסור. כי ע"י כך מתהוות שתי חברות בגדוד אחד, וסוף דבר... ני ישורנו!)"
        6/5/08 22:05:

      צטט: פ. השקד 2008-05-06 19:55:31

      בלוגרים נפלאים שכמותם.

       כן. בדיוק. לכן גם הבאתי את כל הפתיחות האלו: "קיבלתי את היומן לידי. אין לי מה לאמר, אבל אגיד בכל זאת..."

        6/5/08 21:26:
      נוגעת ללב, התמימות הזאת
        6/5/08 20:12:

      חזק חברים!

      זו אחלה פניה.אני  מאמץ אותה. 

        6/5/08 20:06:
      א ו צ ר
        6/5/08 19:55:
      בלוגרים נפלאים שכמותם.
        6/5/08 19:53:

      צטט: גילוש 6660 2008-05-06 18:57:24

      מקסים. נכס הסטורי.

      * בברכת חזק ואמץ,

      גילה שבט צופי רמת גן...

      אני כמובן הייתי בצופי רחובות.

      רציתי לעבור לשומר הצעיר (שם היו כל ה'קולים') אבל הורי לא היו מוכנים לשמוע על זה. "לשמוץ? בשום אופן לא! אוי ואבוי!". אפשר לחשוב. (הפחד הכי גדול היה מהקומוניזם. בולשביזם סובייטי. סטאלין! ישמור השם!). בכל זאת הקיבוץ (של הצופים) היה וולונטרי, דמוקרטי, שיתופי אבל לא שטוף באידיולוגיה מטמטמת.

        6/5/08 19:49:

      נפלאה התמימות הזאת בעיני.

      *

        6/5/08 19:45:
      דרך אגב, אחת מהן, לפחות (אמא שלי), נשארה תמימה ומחוייבת עד היום.
        6/5/08 19:36:

      כן. התחלתי עם הנטייה הצינית, שמתאימה כל כך לזמננו.

      והמחשבה השנייה הובילה אותי אל ההבדל.  

      צטט: מיכל* 2008-05-06 19:29:11

       

        6/5/08 19:29:

      אורלי, מה שדיבר אלי ביומן הזה היו מספר דברים:

      1. השפה, המעט מליצית, אבל נכונה ברובה.

      2. האנושיות המקסימה של הנערים האלו, שלמרות התקופה הקשה היו עסוקים במה שנערים בגילם עסוקים: בנים-בנות, צחקוקים, התחכמויות, קטנוניות חברתית ואידיולוגיה נטולת בקורת.

      3. הדיווחים מהשטח בזמן אמת על קרבות ופיצוצים ומיד אחריהם בליל של שטויות פסיכולוגיות. תמימות מאוד. 

      הם היו מחוייבים לחלוטין לתרומה לבניית הארץ. הקמת ישובים, התנהגות נאותה, חינוך, והקרבת חייהם אם צריך למען קיומה של מדינה ריבונית.

      לא נתקלתי בשנאה לעדה או עם או דת משום סוג שהוא. לא נתקלתי בהטפה לרצח אידיולוגי. יותר תאורי נוף ואהבת שירה ובחינה עצמית.

      צריך גם לזכור שאז לאינדוידואל היה פחות מקום. היה, אבל פחות. הקבוצה היתה החסות. זה גם מתאים לגילם. 

        6/5/08 19:16:

      ובמחשבה נוספת:

      מה שיפה שם הוא,

      שמעל הכסף יש גם אידיאולוגיה.

      (ואת זה לא הצלחנו לקחת עד הלום.) 

      צטט: אורלי שנקר 2008-05-06 19:14:12

      על התצלום:

      אידיאולוגיה, אידיאולוגיה,

      אבל בשורה התחתונה - כסף!

      (מה שקרה מאז, והביאנו עד הלום, אולי לא היה מקרי...?)

       

        6/5/08 19:14:

      על התצלום:

      אידיאולוגיה, אידיאולוגיה,

      אבל בשורה התחתונה - כסף!

      (מה שקרה מאז, והביאנו עד הלום, אולי לא היה מקרי...?) 

        6/5/08 19:04:
      מדהים
        6/5/08 18:57:

      מקסים. נכס הסטורי.

      * בברכת חזק ואמץ,

      גילה שבט צופי רמת גן...

       

        6/5/08 18:53:
      אוצר בלום של געגוע לתמימות ותום
        6/5/08 18:52:
      אוצר

      פרופיל

      מ*כל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין