ביום מסה / משה טבנקין  בבגוד באדם דרכו - מארבע רוחות העולם רגליו יוליכוהו שולל - אל מחוז אין בו חפץ מערה יער - אטום. שחללו - בלוי שעיגולו - חתום. שעפרו - קלוי. שאין בו אבן על אבן שאין בו ענף לקושש. שאין בו פחמי כירים. אין בו לחם. אין אש אין מים. שבו יש מלוא חופנים רק אפר. ערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. אם יש "צידוק" אמיתי וכן ליכולת הזו שעומדת לכל אחת ואחד מאיתנו, להביא מעצמו לקהל בלתי מסוים המעלעל בדפים שלנו באינטרנט, זה הרי הרבה כדי שנדע לעשות שימוש מושכל בזכרון שיש לנו, על מה שאנחנו וגם על מה שאבדנו בדרך.
השנה, אני אייחד את הזכרון שלי לחברי היקר יגאל ברוך ז"ל.
יגאל היה חבר ילדות איתו הלכתי כברת דרך, למדנו יחד בבית הספר היסודי, חלקנו יחד את החוויות במגרשי המשחקים, היתה ביננו חברות כנה ואמיתית. בלי הרבה מתחים וריבים, מתוך כבוד והערכה הדדית.
יגאל היה ספורטאי מבטן ולידה, אלוף בית הספר בריצה. אתלט שכל כישוריו הגופניים האלה באו לו בלי טיפה מאמץ. לא היה מישהו מהיר ממנו בכל המחזור. קל כאילה.
הייתי קורא לו "גיגי" שזה היה כינוי החיבה שדבק בכדורגלן גיורא שפיגל. ואני זוכר שהייתי אומר לו, אתה תהיה יותר טוב ממנו. אהבנו הרבה דברים דומים, אפילו הסכמנו על אותם שירים, להקות, וגם החלפנו תקליטים במסיבות.
אפילו קורצנו מאותם חומרים. האבות שלנו, היו בעצמם חברי ילדות שגדלו וצמחו להם יחד בעיר העתיקה של ירושלים, עד שנכבשה בידי הלגיון הירדני במלחמת השחרור, והנה עם השנים גם המשפחות שלנו חזרו להתגורר באותה שכונה בדיוק, במערב ירושלים בשכונת בית הכרם.
בגיל המצוות, אפילו חלקנו ביננו אהבה משותפת לאותה נערה. אבל יגאל, כמובן הביס אותי בתחרות על ליבה. היו לו את כל הסגולות הטובות האלה, שהולכים עם הטובים.... כאילו חילקו להם את הכל במנות גדושות שיספיקו הכל במהלך עשרים שנים.
בצבא התפצלו דרכינו. יגאל יצא לקורס טיס ולאחר שנגע בשמים, ירד לקרקע ונחת לשירות בגולני. עשה שם את המסלול כמו שמצפים מכל אחד שיעשה. בצורה המיטבית. הספיק לצאת לקורס קצינים וחזר לפקד על מחלקה באחד מהגדודים של גולני.
באותה תקופה של שירות, נמעט הקשר ביננו. הרבה משום שכל אחד היה במקום אחר, עם קבוצת חברים אחרת, ואני רק זוכר את המפגש האחרון שהיה לי איתו, בשבוע האחרון שחזר לבסיס ממנו לא שב.
נפגשנו בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב. שמחנו כל כך אחד לקראת השני, החלפנו מילים ודחאקות ונפרדנו לשלום. הוא חזר לבסיסו באחד ממוצבי הר דב, ואני עשיתי דרכי לירושלים בדרך החדשה שרק נפתחה כביש מס' 1 בקטע שבין שער הגיא לנתב"ג.
ולא ידעתי שזו היא לנו פגישה אחרונה.....
יגאל, בשונה מכל עלילות הגבורה שאנחנו מספרים עליהם במסגרת השירות הצבאי, מת כגבור בצורה מיותרת כל כך. חייו נגדעו פתע פתאום בידי חייל פסיכופט שסופח אליו למחלקתו לשם "טיפול" ושילובו בכל זאת במסגרת צבאית. אשר ממש תכנן ורצח את יגאל שהיה מפקדו, על עונש שהטיל עליו, למורת רוחו....
כמדומני, היה זה בעקבות, ריתוק שספג אותו חייל מקצין צעיר שבסה"כ החל את דרכו המקצועית כמפקד מחלקה, קצין צעיר בגיל עשרים... עונש על מעשה אסור שבצע החייל...., והנה זה הפסיכופט דאג בקור רוח מקפיא , בטירוף גדול בעינים, למלכד רימון רסס למיטתו של יגאל, ובאותו תכנון קר ומזויע יזם זימון להקפצת החיילים במוצב שעל הר דב.
כך ובשעה שיגאל "טס" לחדרו כראשון בין חייליו, כדי להלביש על עצמו את ערכת האפוד ולצאת לעמדה, השתחררה הנצרה מהרימון, שמנגנון ההשהיה הוצא ממנו עוד קודם, בידי אותו יצור שאומן ביחידת החבלה של הצנחנים קודם לכן, ובו באותו הרגע, התפוצץ הרימון בחלל החדר והביא לפציעתו האנושה ומיד אחר כך גם למותו המיותר כל כך של חברי יגאל.
נסיונות ההחייאה שלו בידי החיילים שהיו אותה עת במוצב עלו בתוהו. יגאל עוד הספיק ללחוש לחייליו בזמן שהם נושאים אותו על אלונקה לתאג"ד שידאגו להקדיש את השיר האהוב שריצד אותה עת מעל גלי האתר בתכיפות גדולה, מפיו של דויד ברוזה ויעל לוי "שיר אהבה בדואי".... לחברתו האהובה קארה, ולכל יקיריו. אחר כך נפח את נשמתו.
השנה אנחנו החברים מונים כבר שלושים שנים מאז אובדנו של החבר היקר הזה. עסוקים בתהיות ומחשבות איך היינו פוגשים בו כעת, עורכים השוואה מתבקשת עם שני אחיו האחרים, הדומים לו כשתי טיפות מים, ותוהים מה היה עולה בעתידו.
ואנחנו קבוצה של כמנין חברים, דואגים לפקוד את קברו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בכל אחת מהשנים. בהרבה כאב, ובתחושה בלתי נתפסת, על האובדן המיותר כל כך של יגאל, גבר שבגברים.
"לנצח אחי, אזכור אותך תמיד" |