גדלתי במקום קטן, כל כך קטן שאותם אנשים שהיו איתי בגן גם סיימו איתי את התיכון, כל כך קטן שב"שכבה" שלי היו 21 תלמידים, כל כך קטן שמה שהחליטו עלייך בגיל שמונה ליווה אותך עד הצבא.

אני הייתי מ"החכמים", מה"מקובלים החכמים", מה שאומר שהבנות לא ממש ידעו איך להתמודד איתי והבנים היו הפרטנרים ללימודים, היינו שישה חבר'ה, אני הבחורה היחידה, שלמדנו יחד לבגרויות: חמש מתמטיקה (בסוף עשיתי ארבע), חמש ביולוגיה, חמש אנגלית וככה בשביל הכייף עוד חמישיה לגיאוגרפיה, סתם כי זה היה קל.

האהבה הראשונה שלי היתה גדולה ממני בשנה וגבוהה ממני במטר (כמעט), ההתאהבות השניה שלי היתה גדולה ממני בשנתיים וגבוהה ממני במטר, מה שמיד הפך לחצי בדיחה אצל החבר'ה. אחר כך התגייסתי לצבא.

בפעם הראשונה הייתי אני. באמת.

בפעם הראשונה לא היתה סטיגמה, לא הייתי צריכה להתנהג כמצופה ממני.

הכרתי אנשים חדשים.

פרחתי.

ביום הראשון בבסיס אחרי קורס של 3 חודשים פגשתי את אחד השוסים של הבסיס שבדיוק יצא לחופשת שחרור, הוא נדלק, לקח טלפון והפך לצמוד שלי לחודשים הקרובים. שיחקתי אותה. או שלא? הוא כל כך אהב שעבר לגור בדרום בשבילי, הוא כל כך אהב שקנה מתנות והשקיע, הוא כל כך אהב שלא היה מסוגל להעיז לעבור שלב ולגעת בי יותר מסתם. ואני כבר בניתי עליו שיהיה הראשון שלי, הוא היה כל כך יפה.

הקשר הסתיים מיוזמתי והוא ברח צפונה ואחר כך נסע לי לאיטליה ללמוד רפואה. מאז אהבו אותי הרבה, אפילו הברחתי לחו''ל עוד בחור שעד היום גר לו אי שם בארה''ב ולא מעיז לחזור, אפילו לבקר. מאז שברו לי את הלב כמה פעמים, מאז פגשתי כל כך הרבה פסיכים שאפילו שקלתי להתחיל ללמוד פסיכולוגיה (זה עבר לי אחרי חצי שעה). מאז עבר הרבה זמן.

השנים עוברות, הלב משתוקק למעט התרגשות וכלום לא קורה. כבר הרבה זמן שכלום לא קורה.

החבר'ה מהחמש יחידות נשואים פלוס - כולם באושר, אנחנו כמעט לא בקשר. ולי אין אף אחד, כבר הרבה זמן. ואין לי כוח. ויש לי כוח. ובא לי. ולא בא לי. וכשאני רוצה, הם לא רוצים. וכשהם רוצים, אני לא. ואין לי מושג מה יהיה. מה יקרה. מתי זה יקרה. עם מי זה יקרה. וקצת עצוב לי. וקצת שמח. וקצת נעים לי. והרבה לא.

רוצה מישהו שיאהב, יאהב באמת, יפרגן, יקשיב, יתמוך, יעיז, יגע, ירצה. ולא מוצאת...