את רמי, או רם כפי שכינוהו הוריו, הכרתי כשהיינו בתיכון.

נרקמה בינינו חברות אמיצה.

באופן מקרי התגייסנו והגענו שיננו לחיל התותחנים.

כמה כיף,

לבוא לטירונות בידיעה שחבר קרוב אתך.

לאחר הטירונות פוזרנו בגדודים,

רמי ואני שוב לא היינו יחד. אותו אגד, כן,

אבל לא אותו גדוד.

ב4.6.1982 כינס אותנו מפקד האגד,

והודיע לנו כי ביום ראשון 6.6. נכנסים ללבנון.

אנחנו, טרם מלאו לנו 19,

לא מעלים על הדעת לאיזו טופת ניפול.

טופת, אימה, אין מילה שיכולה לתאר מלחמה.

נפצעתי ביום הרביעי למלחמה ופוניתי למחרת.

בביה"ח אובחן כי כף רגלי מרוסקת.

חלף יום,

אבא שלי מתקשר אלי בערב.

יש לי בשורה קשה עבורך הוא אומר, שני חיילים שהיו אתך בטירונות נהרגו.

מי?! אני שואל.

אחד מהם רמי. רמי היפה, המלאך, חבר שלי.

"קפצתי" מהמיטה היישר אל כסא הגלגלים והתחלתי מתגלגל ובוכה, בוכה ומתגלגל ברחבי ביה"ח.

בסביבות 4 בבוקר עצר לידי רכב ושאל אם אני ירון.

הודיתי שכן, ונמסר לי כי כל ביה"ח מחפש אחריי.

בפנים שטופות דמעות, אמרתי כי נפשי לא יודעת מנוח.

נלקחתי חזרה הושקיתי בסמים מרגיעים.

יום שני, ההלוויה, מנהל המח' לא מוכן שאשתתף.

פניתי לסבי, ז"ל, והוא לחץ. לך ללווייה, רכב, כסא גלגלים, רכב ומיד חזרה.

בית הקברות, אמא של רמי ואחיו הגדול רואים אותי ומזנקים לעברי.

מה קרה הם שואלים ומוסיפים בחרדה, האם תוכל לשוב ללכת.

אני עוטף אותם בחיבוק ודמעות פורצות ממני....

איך, אנשים שאיבדו את היקר להם מכל, טרם נקבר, מגלים את שיא האנושיות ומבררים את מצבי.

משפחה נפלאה,

חבר יקר,

אני יכול ללכת ואני מתגעגע אליך.