כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    לזכר דני היקר שלי

    51 תגובות   יום שלישי, 6/5/08, 20:58

    דני אינסלר נולד ב-3.3.63 והיה האהוב והחבר שלי מכיתה א', כששנינו כיכבנו בחגיגת הספר הראשון, עד תחילת כיתה ד', כשהמשפחה שלו והמשפחה שלי עברו באותו חודש דירה מבת-ים לאיזורים צפוניים "טובים". הילדים בכיתה ריננו שאנחנו עוברים יחד ומתחתנים ולמרות מחאותי הייתי מוכנה שזה יקרה. וכשאמא שלי תפסה אותי מלטפת את עירומי מתחת לשמיכה, חשבתי עליו, בלי להבין מה אני עושה. לא חזרתי על זה, אבל הכמיהה לקרבתו כאבה לי בגוף.

    נפגשנו שוב בגיל 19, במקרה (יתרונותיה של מדינה קטנה), הוא היה פרח טיס ואני פרחחית, שוב התאהבנו, עד מותו - חודש לפני שמלאו לו 21.

     

    כשנקבר אחרי שהמצרים החזירו את שייריו בארון סגור, שיירים שנאספו בין שברי הסקייהוק מאדמות ניצנה, השמיים בכו והדמעות שלי לא פסקו. על הקבר נרשמה דרגתו החדשה - סגן, מחווה לא מובנת לכבוד המת הצעיר.

    דני היה מאלה שכל הספד על כמה נפלא הוא היה לא באמת יתאר עד כמה טוב וחם, מקסים, נאור ורגיש, חכם ומצחיק, אוהב ונאמן, מודע ויוזם ונחוש, סובלני וסבלני וצנוע ופשוט נפלא הוא היה.

    חודשים תכננתי, שכאשר אתיצב מעט, אלד את הילד שלו ואקרא לו לידן. לקח לי חודשים רבים להבין את האבסורד שבמחשבה מנחמת זו, את העובדה שלעולם לא יהיה ילד שלו.

    דני היה הגבר היחיד שבאמת רציתי להיות ראויה לו. ושלעולם לא הייתי מצליחה.

    לפחות הוא לא מת בתול, בזכותי. וגם היה מוקד לקנאה בקורס כי מדי יום קיבל לפחות 5 מכתבים ארוכים ונלהבים מהגרפומנית בבית. כמה כוחות יצירה השקעתי במכתבים ההם, שיטעימו לו את העולם שמחוץ לבסיס, שיתוו נימות מהעולם שבתוך נפשי, שיפצו על זה שלא סיימתי שירות צה"לי מלא ושאת מלחמת שלום הגליל ביליתי בקריאת ספרים על חוף הים, מרימה מבט אל המטוסים הממהרים לצפון. אולי ניסיתי לאזן את המוזרות החריגה שלי שבלטה על רקע נשות הטייסים המאורגנות, הבסדריות, העוברות בהכנעה מבסיס לבסיס ומגדלות בנחישות חיילי עתיד. דני, כהרגלו, היה סובלני לאקסצנטריות הנוירוטית שלי ואת השונות אהב.

     

    מותו הכריז שטוב כבר לא יהיה.

    וברחתי מאימו שביקשה לדבר איתי, אחרי שקראה את מכתבי, כי "הכרת בו צדדים שאמהות לא מכירות". הושיבו אותי במקום שלו ליד השולחן העגול ואני לא יכלתי להחליף אותו. ברחתי.

    ולא חזרתי. עד מותי ארגיש אשמה שלא הצלחתי להתמודד עם השכול הנורא של משפחתו הקטנה שהצטמקה כל כך. טבעתי בכאב שלי, הפרטי, האגואיסטי.

    לא הבנתי למה המוות לקח אותו ולא יצור חסר ערך כמוני. המוות לוקח את הטובים אליו, הסביר לי ילד שאיבד את אחיו, בבית הקברות הצבאי.

     

    אני מתגעגעת, דני.

     

    החלק הנורא הוא הטעות שבמותו. דני עבר את קורס טיס כי היה באמת מוצלח כאדם, לא כטיס.

    בחוות הדעת של מפקדו מיולי 1983 כתוב "קצין טוב ובחור מצוין". זו הסיבה שהעבירו אותו משלב לשלב בקורס, למרות שלא היה מספיק טוב בקטע הטכני ותמיד עבר "גבולי". דני ביקש להוסיף ולהתאמן כי תמיד הרגיש שלא הגיע ל"מיצוי עצמי". המוטיבציה שלו להיות טיס שלא היתה גבוהה בהתחלה, הלכה וגברה עם המעבר משלב לשלב. הוא פשוט היה חייב לעשות הכי טוב שאפשר כל דבר שנגע בו.

    מצחיק איך, בהיותו בן אוהב וקשוב, הסכים לוותר על חלום האופנוע שהפחיד את סבו וסבתו והמיר אותו במכונית בטוחה. ואיך איש מאיתנו לא הבין כמה מטוסים מסוכנים. אולי לא רצינו להבין.

     

    בלילה חשוך ב-5.2.84 השתתף דני בתרגילי מטוסי יירוט. הקשר פסק, דני נעלם וחבריו לצוות לא הצליחו לאתר אותו. למחרת נמצא מטוסו בשטח מצרים. דני נפל עם הסקייהוק 15 ק"מ מדרום לקו הגבול, נכנס באדמה, אני מניחה ש.. ורטיגו.

    איזה בזבוז של חיים.

     

    בתמונות:

    - הגלעד ליד מחסום הגבול על מצרים באיזור ניצנה. על גל האבנים שברי מטוס.

    - חגיגת הספר הראשון - דני בתפקיד הילד שמקבל את ספרו הראשון, והספר זו אני.

     

     

    16.4.2010

    נכנסתי אחרי שנתים.. עוד יום זכרון מתקרב.. ועימו העצב

    וגיליתי שהקפה העלים את התמונות של דני, ועצוב

    אבל מצאתי במקרה:

    פוסט על תערוכת ציורים ועל קבר חייה של שרה אינסלר - אימו האמנית

     

    ופוסט של עופר D שהיה עם דני בקורס טיס ובו מילים על דני בהקשר של כתיבה על חיל אחר שקבור לידו ואני מצטטת .. "..הוצבתי בחיל האוויר בתפקיד כלשהו, חייכתי בשמחה עגמומית כשראיתי את חברי לקורס מגיעים עם מדי הדקרון, הכנפיים, הכובעים והמעמד. לא הצטערתי, אבל טיפה קינאה בכ"ז קרקרה בבטן.יום אחד, אחד מחברי לשעבר בקורס ניגש אלי במבט מאד מיוחד ושאל "שמעת מה קרה לדני אינסלר" והמשיך – הוא התרסק עם המטוס שלו הלילה בנגב. קפאתי. דני (זה לא אותו הבחור מההתחלה) היה קסם של בחור. אני יודע, על כולם אומרים את זה, אבל אני לא כולם ואני לא אומר את זה על כולם. כמה חן, הומור, שנינות, כריזמה, אינטליגנציה היו לבחור ההוא. איזה אובדן נוראי. ודווקא הוא, שאם היו שואלים את כל חניכי הקורס ההוא את מי הם הכי אוהבים, אין לי ספק שהיה מגיע למקומות הראשונים, אם לא לראשון. דווקא החלל הראשון של הקורס זה דני? תפסתי טרמפ עם אחד החברים מהקורס, הקצינים הצעירים להלוויה. מה אומר, באמת שוק רציני. עד עכשיו, כשאני כותב על זה ממרחק חצי יובל רועדות לי הידיים.

    בהלוויה, כשצעדנו בין המצבות להתקרב למקום משכבו של החלל האהוב עם פרח מרוט מתנועות ידיים עצבניות שליקטתי בדרך, .."

     

    ודף היזכור של דני באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל

     

    והנה.. אני מחזירה את הצילומים

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (50)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/4/14 06:53:
      ושוב מתקרבים ליום הזיכרון, ונזכרתי בך ופוסט המצמרר האישי הזה שלך על דני, החבר האהוב שלך והאיש המקסים שזכיתי להכיר. אכן, בזבוז של חיים. כואב!
        28/4/12 04:18:

      צטט: ארניגורן0 2012-01-29 22:20:44

      אזכרתו של סגן דני אינסלר ז''ל תתקיים בתאריך י"ב בשבט תשע"ב, 5 בפברואר 2012, בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, בשעה 16:30.

       

       

      אוי.. ראיתי את זה רק כעת חודשיים וחצי אחרי, ואחרי עוד יום זכרון ויום עצמאות, ה- 64

       

        29/1/12 22:20:
      אזכרתו של סגן דני אינסלר ז''ל תתקיים בתאריך י"ב בשבט תשע"ב, 5 בפברואר 2012, בבית העלמין הצבאי בקרית שאול, בשעה 16:30.
        14/5/10 20:58:

      מיקי ג? זה אתה?

      אהלן

      :)

        13/5/10 17:02:


      מה קטן הוא עולמינו:

      עם דני אינסלר היה לי הכבוד לחלוק תקופה לא קצרה בקורס טיס (טרם שעברתי למקומות אחרים). וכל מילת תיאור שלך לגביו (למרות זויות הראייה השונות שלנו) מדוייקת להפליא. דני היה משכמו ומעלה כאדם וכחבר. שנון משעשע ומוצלח אך לא נפוח מחשיבות עצמית. הצטערתי אז מאוד לשמוע על אותה תאונה אומללה.

      מותו של דני היתה אחת ההוכחות הראשונות שקיבלתי שאלוהים לוקח אליו, ומוקדם, את הטובים ביותר. אז עדיין לא ראיתי את הסדר שבכך, אולם, לצערי, החיים גילגלו לפתחי עוד ועוד דוגמאות עד כדי כך שהשתכנעתי שזו אכן דרכו. 

      איתך גל, היה לי הכבוד לחלק לפחות כמה שנים באותו התיכון ברח' וייצמן בת"א. המראה ורעמת השיער, כפי שניבטים מן התמונות מלמדים שלא השתנית כמלוא הנימה.

      דרכך לשקף את הכאב העמוק מטווח השנים הרב מרשימה, מרגשת ובפירוש לא קלה לעיכול.

      מיקי

       

        27/4/10 22:51:

      צטט: אורי פקר 2010-04-26 03:27:39

      אחותי,

      את כותבת מדהים, שאפו

      מרגיש שאני מכיר אותך כל כך טוב

      הבן שלי, דין, מתגייס באוקטובר הקרוב.

      ראשון מתוך ארבעה שנים

      הסיפור שלך עשה לי צמרמורת

      הרגשתי את הכאב שלך כמו שהוא שלי

      אני יודע את טעם הנטישה הפתאומית

      כמו צלקת שלא מאוחה

      חיבוק גדול

       

       

       

      אורי, פליטת הקלדה.. כתבת שנים ולא בנים.. הרבה שנים תהיה עם בנים בצבא כפי שציינת היום

      נחזיק אצבעות ונתפלל לשמירת כל הבנים והבנות באשר הם

      אתה זוכר כמה קל זה היה כשהילדים היו אנחנו?

       

       

        26/4/10 03:27:

      אחותי,

      את כותבת מדהים, שאפו

      מרגיש שאני מכיר אותך כל כך טוב

      הבן שלי, דין, מתגייס באוקטובר הקרוב.

      ראשון מתוך ארבעה שנים

      הסיפור שלך עשה לי צמרמורת

      הרגשתי את הכאב שלך כמו שהוא שלי

      אני יודע את טעם הנטישה הפתאומית

      כמו צלקת שלא מאוחה

      חיבוק גדול

       

       

       

        23/4/10 18:09:

      כמו כולנו, בני הדור ההוא.... ואצלך אפילו יותר, אנו "נקרעים" בימי הזיכרון.

      באלו הימים עולים הזכרונות והלב נחמץ....

      אני כל כך מבין את "בריחתך" מאימו של דני.

      בשנת 81 היינו שישה בחדר אחד שנפוצו לקראת מלחמת שלום הגליל לקצווי צהל השונים.

      חנן, הלך לקורס קציני קשר והיה קצין קשר גדודי בצנחנים.

      הוא נהרג ביום השני (הסיפור יותר מורכב ועצוב).

      ואני, לא יכולתי להתגבר ולבקר את המשפחה ולפקוד את קברו .......27 שנים!

      עד שנה שעברה. נכנסתי לדף היזכור שלו וקיבלתי החלטה.

      הופעתי ביום הזיכרון ברחבת הקבר ופגשתי חברים ישנים ואת משפחתו.

      ידענו לכפר ולגשר על הניתוק הארוך.

      נגעת לליבי.

      רוני (-:{

        19/4/10 10:37:

      נוגע ללב

      חזק 

      הלוואי והייתי יכול לנחם.

       

      ש.

        18/4/10 01:20:

      צטט: hamania 2010-04-17 13:53:48

      הי .. 

      זה פוסט ישן .. אבל חזק ..

      אני מתרגשת עד דמעות ..

       

       

      ישן וכואב

      היום בכיתי עליו כי יותר מכל הייתי רוצה לפגוש אותו שוב היום, בן 47

      הוא היה המיועד שלי, מכיתה א' ידעתי את זה

      (וגם שאיני ראויה ומתאימה לו)

        18/4/10 01:18:

      צטט: עופר D 2010-04-17 04:47:01

      אז זו את היית זו שהציפה במכתבים. כמה עצוב מותו המיותר הזה. הוא היה באמת אדם נהדר, מקסים, שנון, חברי וכל מה שתיארת. רק טייס טוב הוא לא היה, עד כמה שגם אני זוכר.

      איזה כאב איום שלך, להיות האלמנה ללא התעודות, זו שאובדנה רב אבל לא באמת סופרים אותה..

       

      יהי זכרו של הבחור המקסים הזה ברוך. ואכן כזה הוא.

      תודה

       

      נכנסת והצטרפת רק כדי להגיב לי.. תודה עופר

      אולי אפילו נפגשנו במסיבות פרחי הטיס וחברותיהם

       

      לפני כמה שנים פגשתי את מי שהיה מפקד ביה"ס לטיס שאמר לי שהנהלים ואופן קבלת ההחלטות מי נשאר בקורס ומי מודח שונו בעקבות מותו המיותר של דני, שנבע בדיוק בגלל הפער הזה בין אישיותו לכישורי הטיסה
      הוא כבר יותר שנים מת ממה שהיה חי

       

        17/4/10 13:53:

      הי .. 

      זה פוסט ישן .. אבל חזק ..

      אני מתרגשת עד דמעות ..

       

        17/4/10 04:47:

      אז זו את היית זו שהציפה במכתבים. כמה עצוב מותו המיותר הזה. הוא היה באמת אדם נהדר, מקסים, שנון, חברי וכל מה שתיארת. רק טייס טוב הוא לא היה, עד כמה שגם אני זוכר.

      איזה כאב איום שלך, להיות האלמנה ללא התעודות, זו שאובדנה רב אבל לא באמת סופרים אותה..

       

      יהי זכרו של הבחור המקסים הזה ברוך. ואכן כזה הוא.

      תודה

        16/2/09 06:22:


      את יודעת שהוא לא מת

      הגוף מת

      אבל הנשמה שלו עמוק בתוכך

      והוא חיי יום יום דרך העיניים שלך , וכשקוראים את הפוסט הזה רואים את זה טוב טוב

      יהי זיכרו ברוך דני ילד שלא יתבגר יותר בחיים

      שי

        23/6/08 00:11:

      ומענין, לא הרביתי להתבונן בתמונותיו בשנים האחרונות, גם אין לי הרבה צילומים שלו

      והעובדה שהוא פתאום פה בבלוג גורמת לי לפעמים להיכנס ולחייך אליו, חיוך שלפעמים, כמו עכשיו, מתכווץ בגרון ונסחט כדמעות

        23/6/08 00:09:

      טל ולירית, תודה

      איך הגעתן פתאום לפוסט נידח זה?

      העליתי אותו ביום הזכרון מצורך להנציח אותו באיזשהו אופן

      שמחה שזה נגע בקוראים ושזכרו הועלה לרגע

      הוא היה באמת אדם יקר ומותו הוא בזבוז אמיתי של חיים בעלי ערך ומשמעות

      כמו מותם של רבים אחרים בכל הצדדים ובכל המקומות

       

        23/6/08 00:04:

      דיברת לליבי בכתיבתך הנוגעת על דני.

       

      שכול הינו חלק מן ההוייה שלנו, למרבה הצער.

       

      הבנתי את צניעותך בעניין הכוכבים, אבל בכל זאת, צר לי שנגמרו לי להיום.

       

       

        22/6/08 23:31:

      גל,

      את שובה אותי ולא סתם.

      בכתיבה שלך את מביאה אותי לאסונות הפרטיים שלי...ואני מתוודה גם לשלך.

      את מיוחדת.

      איתך.

      טל 

       

        15/5/08 11:21:

      או, רפי

      מאז עוד היו לי טראומות רבות :)

      יש פה בבלוג פרקים מתוך ספר שכתבתי על בנזוגי שהתאבד

       

      ודני.. דני הוא זכרון מתוק כואב שילווה עד הסוף, חבל עליו, באמת חבל, חבל לנו

       

        15/5/08 11:06:

      כוחה של האהבה

       

      אחרי כל כך הרבה שנים והוא נשאר אחד הזכרונות החזקים שלך

       

      יש משהוא חזק באהבת נעורים

       

      באהבה שלא מתממשת לאהבה גדולה שמביאה ילדים , המשכיות

       

      יפה את עושה שאת משמרת את זכרו של האיש היקר הזה

       

      שנקטף עוד לפני שהצליח לחוות את החיים כאדם בוגר

       

      קרוב לודאי שאילו היה בחיים היה מגיע רחוק...

       

      מקווה מאוד בשבילך שנתת לחייך להמשיך הלאה ולצמוח ולא לתת למשבר הנורא הזה

      שחווית בשנות העשרים המוקדמות לחייך להרוס לך את החיים

       

      ושחוויה עמוקה וטראומתית זו תרמה לבגרותך באופן החיובי ביותר

       

        11/5/08 03:47:

       

      צטט: sekeles 2008-05-11 03:00:18

      המוות משמר את יקירנו קפואים בזמן ומלאי פוטנציאל בלתי ממומש בדיוק כפי שנצרבו בזכרונננו ביום עזיבתם. הזכרון נשאר חי איתנו בנצח הקטן בו אנו חיים...

      אכן

      ותודה :)

        11/5/08 03:00:

      המוות משמר את יקירנו קפואים בזמן ומלאי פוטנציאל בלתי ממומש בדיוק כפי שנצרבו בזכרונננו ביום עזיבתם. הזכרון נשאר חי איתנו בנצח הקטן בו אנו חיים... עד מותנו אנו והעברת שרביט השכול לבאים/חיים אחרינו.

      משתתף בצערך וצער היקירים שנעזבו מאחור ביגון זכרונם. מאחל חיים מלאים וממומשים בשמחה בתקווה שלצד היגון.  בהבנה וקבלה שאנו בונים זכרון חדש כפי שהעתיד צופן בחובו לנשארים הבאים אחרינו.

       

       

        10/5/08 17:53:
      תודה, קוכליאה ובטי בלו, תודה
        10/5/08 09:59:

      איך כל פעם מחדש

      את מצליחה לכווץ לי את הלב

      מחבקת...

        10/5/08 09:22:

      הפוסט שלך צמרר אותי ונגע לי באיזה מקום עמוק עמוק בתוך הנשמה, מקום שבו רק הדברים הטובים והראויים באמת יש להם אחיזה...

      ההחמצה הזו נוראה מכדי שאפשר יהיה לתארה במילים..

      יחד עם זאת, אני בוחרת להאיר לך נקודה של אור - זכיתם לחלוק משהו כל כך מיוחד גם אם לכל כך מעט זמן, ואת המשהו המיוחד כל כך שחלקתם, יש הרבה שלא יחוו לעולם במשך חיים שלמים!

      שלך בידידות עמוקה

       

       

        10/5/08 00:27:

       

      צטט: היועץ המשפטי 2008-05-09 23:48:47

      ככבתי בדמעה ובכאב

       

      איזה אבדן איזה בזבוז

      תודה, רובי

      אכן אובדן, אכן בזבוז

      הוא היה יכול להיות נכס אמיתי למדינה, לחברה, לאנושות. ולאשה אחת וכמה ילדים.

      היה בו כל כך הרבה טוב וחוכמה וחמלה ואורך רוח והומור ורצון להיטיב ולשפר.

      במקום זה הוא בזבז סקייהוק לחיל האוויר :) וזה כי גם הם לא רצו לאבד אותו

      עצוב, מאד מאד עצוב

        9/5/08 23:48:

      ככבתי בדמעה ובכאב

       

      איזה אבדן איזה בזבוז

        9/5/08 15:00:

       

      צטט: shelleysunshine 2008-05-09 10:27:58

      הרגשתי את כאבך, את כאב המשפחה , את כאב העולם..

      אין לי מילים לנחם

      רק מחבקת בשקט.

      תודה, מתוקה

        9/5/08 10:27:

      מילותייך צימררו אותי

      הרגשתי את כאבך, את כאב המשפחה , את כאב העולם..

      עצוב, פוצע, נוגע..

      אין לי מילים לנחם

      רק מחבקת בשקט.

        9/5/08 03:37:

       

      צטט: וירצי 2008-05-08 10:33:15

      מסכימה. ומעניין משפט הסיום שלך. מספק לי חומר למחשבה (ולשיחה). 

      ידעתי שתסכימי, החיים כל כך מורכבים

      והגיע הזמן שנשוחח באמת

        8/5/08 10:33:
      מסכימה. ומעניין משפט הסיום שלך. מספק לי חומר למחשבה (ולשיחה). 
        8/5/08 05:59:

       

      צטט: וירצי 2008-05-07 18:54:28

      זו כנראה אחת הסיבות מדוע גם לי אין ילדים.

      אצל שתינו משחק בגדול, אם יורשה לי להפריח פה היפותיזות, גם קטע השואה.

      הקירבה למי שאיבדו את יקיריהם גורמת לחלק מהצאצאים חשש להיות בסיטואציה זו גם.

      אני לא רוצה אנשים קרובים, ומי קרוב יותר מילדים, כדי שלא ילקחו לי.

       

      חבר ותיק סיפר לי שבכל בוקר כשהוא לוקח את שתי בנותיו הקטנות לביה"ס ולגן, לאחר שהן יורדות מהמכונית, הוא יושב ובוכה 3/4 שעה בכי תמרורים בהרגשה שלעולם לא יראה אותן שוב, הן נלקחו ל"שם" ממנו לא חוזרים. כל בוקר, שנים. ואז הוא מתעשת ונוסע למשרד לכבוש עולמות, ובצורה מעוררת התפעלות.

      אף לקוח לא יכול לחשוד בו.

      רק מי שגדל עם צללי המחנות הסלקציות, מצעדי המוות והאקציות יכול להבין, לא?

      ומי יודע אילו טראומות עוברות לדור השלישי ומתי זה יפסק

      ועדיין, סתם מחשבה, עדיף דור שני לקורבנות ולא למרצחים

       

       

       

        7/5/08 18:56:
      וטוב שהחיית אותו פה. אדם שמספרים עליו נותר קיים באיזשהו מימד. הנה, אקרא עכשיו שוב את הקטע על דני שלך...
        7/5/08 18:54:
      זו כנראה אחת הסיבות מדוע גם לי אין ילדים.
        7/5/08 17:29:

       

      צטט: וירצי 2008-05-07 14:57:15

      כמה כאבים חווית בגלגול חיים אחד... מתוך הקריאה פה מניתי שלושה כאבים עצומים שכל אחד מהם בנפרד יכול היה למוטט... ואפרופו תחושת חוסר ערך עצמי, להישאר מי שאת אחרי כל זה הוא לדעתי גדולה אמיתית.

      וירצי, את מכירה את הסיפור על האם ששאלה מי מהם ונענתה שניהם?

      בטח יש עוד כאלו, חנות ושבעות בניהן

      קטונתי, אם כי יתכן מאד שאין לי ילדים כי איבדתי כל כך הרבה שלא רציתי לאבד את היקר מכל, הרגשתי היתה (בעיקר אחרי מותו של דני) שכל דבר טוב ילקח ממני

      אבל אני לא הענין פה, אני רק מספרת אותו, מחייה אותו בזכרון הקולקטיבי, במקום ללכת ולבכות על מיטת האבן שלו :)

        7/5/08 17:24:

      תודה

      באמת היה לי עצוב מאד ביום הזכרון הזה כשחשבתי עליו, דני שנגדע כ"כ צעיר, הבטחה שלא הספיקה ללבלב ולהתממש, הוא היה גדל להיות אדם נהדר ומועיל לחברה

      וכמוהו רבים אחרים נעלמו לנו, הותירו אותנו פצועים ומבולבלים, לא מבינים מדוע לשלוח עוד ילדים למות או להיפגע כדי לשמור על החיים

      תודה על מילותיכם, בכלל לא חשבתי שמישהו יגיב, רציתי דף זכרון אישי שלי

      הוא היה מובך לו היה יודע, בצניעותו הביישנית, ומקבל את האהבה באנושיות ואהבת האדם שאיפיינה אותו

        7/5/08 15:50:

      אין לי כוכבים

      וזה לא חשוב בעצם

      גלעד של אהבה וגעגועים הקמת לו במילים

      כאבתי ובכיתי איתך

      ולרגע בזכותך

      קרמה דמותו לפני

      עור וגידים

      וכמהתי אליו

      כאלו הייתי את

      אני יודע שזה לא אותו דבר

      וגם הגעגועים הגדולים שלך

      מקימים אותו לתחייה רק בדמיון

      ועצוב לי איתך

      ודמעות בעיני

      ואני מחבק אותך חזק

       

        7/5/08 14:57:
      כמה כאבים חווית בגלגול חיים אחד... מתוך הקריאה פה מניתי שלושה כאבים עצומים שכל אחד מהם בנפרד יכול היה למוטט... ואפרופו תחושת חוסר ערך עצמי, להישאר מי שאת אחרי כל זה הוא לדעתי גדולה אמיתית.
        7/5/08 09:01:

      איתך בכאבך

      *

        7/5/08 08:16:

      אז היית גם הספר הראשון שלו...

       

      חיבוקים

        7/5/08 08:03:

      איתך בכאבך ובאבלך.

      צר לי מאוד.

      עמיר 

        7/5/08 02:43:

      תודה על ההשתתפות

      בכלל לא התכוונתי לקבל כוכבים כאן, מוזר לי, על מה מגיע לי? זה הכל הוא שהיה ונלקח

      אבל כנראה שזו דרך להביע משהו, אז בסדר, אני מקבלת אותם באהבה, גם בשמו

       

        7/5/08 02:21:

      את אמיצה. את קוטפת פרחים שמחד, מעולם לא זכו לפרוח ובכל זאת, מוצאת בהם את הצוף.

      זו גדלות נפש, אנושית לגמרי.

      נשיקה וכוכב.

       

        7/5/08 01:48:
      איתך עכשיו.
        7/5/08 01:17:
      העליתי את זכרו של דני, תמונתו הביטה בי מהמסך שעות אחרי שנים של הימנעות, העצב חונק אותי
        7/5/08 01:15:

      מייל אישי:

       

      מאד ריגש אותי לראות שכבר כילדה היית דמות סיפורית ומספרית (מאיפה הביטוי הזה?!!)

        6/5/08 23:50:
      בוכה
        6/5/08 21:54:
      אין .אין סוף לכאב.לפעמים בא לי להתייצב במשרדו של אלוהים,ובלבד שיסביר לי.כל מטר,כל מקום,כל איש,הכל פה הררי כאב,הררי סבל.כמה אפשר? עד מתי? אלוהים,תעשה משהו.
        6/5/08 21:48:

      לחיבור הכל כך חזק...   שלא מתאדה ..    

       http://www.youtube.com/watch?v=WSxDjW9bLCQ

        6/5/08 21:18:

      ועל זה נשאלה השאלה

      למה האחרונים תמיד בסוף