ימי זיכרון תמיד עוברים עלי קשה. לא יודע איך זה קרה אבל לפני 4 ימים נזכרתי במשנה גרופית שנהרג בלבנון. אדם ומפקד שהכרתי רק דרך רשת הקשר. 

האם צריך להכיר אדם פנים אל פנים כדי לחוש בחסרונו כשהוא איננו?

חורף  2003 .

אני מפקד הטנק הכי צעיר בפלוגה ג' בגדוד 46. "הבחורים" שוב עושים קו.

אני עם הצוות הכי וותיק במוצב גלגלית בלבנון - משקיפים על האחוריים של מוצב הבופור.

ממש מעל ברך הליטני.

פחד והתרגשות מעורבבים עם מתח אינסופי, אדרנלין ועייפות.

מארב כל הלילה, ישנים, מארב, ישנים, הקפצה, מארב, ישנים, הקפצה, הקפצה, מארב, לא ישנים. וחוזר חלילה.

בהיתקלויות ובהקפצות - רשת הקשר עמוסה.

מין מנהג מטומטם כזה של הקודקודים הגדולים לרדת לרשת המבצעית של הגזרה

ולנהל את הקרב ולא לתת לפיונים הקטנים לעבוד. ויש עבודה. הרבה עבודה.

מזהים, לא מזהים, מטווחים, יורים, נכנסים למסתור, מחלצים אחורה - בלאגן בקשר. 

זה מזהה. וההוא לא בטוח. וזה צועק שיתנו לו אישור לירי כי הוא כבר חצי שעה ב"צלב על"

לוקח לי רק 3 ימים בקו כדי להבין מי מקצוען ומי סתם מחרטט.

קראו לו בקשר משנה גרופית.

הוא היה סגן מפקד פלוגת החוד (פלחו"ד) של גדוד הצנחנים שהחזיק בגזרה המזרחית.

בפעם הראשונה שהוא עלה בקשר בזמן אירוע כאוטי לחלוטין הייתי בטוח שהוא עושה איזה חיקוי של מוטה גור שכובש את הכותל -

בהתחלה זה אפילו הצחיק אותי ותוך כדי צעקות בקשר פנים על הנהג, שינתק אותנו לעזאזל מהגנראטור כי חייבים לעוף אחרוה עם הטנק לפני שתוקעים לנו טיל סאגר,התבדחתי עם

הצוות שהנה - עוד "קודקוד עולם" ירד לקשר לנהל את העניינים.

אבל בהקפצה השנייה והשלישית, שהיו כבר נפגעים בשטח, אותו "קודקוד עולם", משנה גרופית, עם הקול של מוטה גור פשוט שלט ברשת הקשר כלומר בגזרה.

מאותו רגע ואילך פתאום כבר היה על מי לסמוך.

פתאום משהו הבין מה צריך לעשות - מי צריך לקבל עדיפות בקשר כדי לדווח ומי צריך לסתום ת'פה כי הוא סתם מזיין ת'שכל בקשר.

פתאום היה שם מפקד.

אז כמובן, שהתחילו לרוץ עליו סיפורים שהבנאדם יהיה מינימום מח"ט צנחנים ושאין עליו איזה תותח - ושהחבר'ה שלו מעריצים אותו - דה גאענצע מייסס

יצא לי לדבר איתו כמה פעמים במהלך המארבים בלילות באמצעות הקשר בלבד -

בהתחלה דיווחים סטנדרטיים ואחר כך דברים יותר אישיים בתדר המחתרתי סייאס (מי לא קשקש את עצמו לדעת בתדר סייאס בגבול הצפון?)

שאל אותי כמה פעמים למה אני לא יוצא לקורס קצינים ומה אני מתכוון לעשות בהמשך השירות.

ופעם אפילו שיחות על החברה שלא ראיתי כבר שלושה שבועות.

היינו מנותקים מהפלוגה ומהגדוד, שישבו בכלל בגזרה המערבית, ואת מפקד הפלוגה האורגנית שלנו ראיתי, במקרה הטוב, פעם בשלושה שבועות.

אז אימצתי את משנה גרופית כמפקד.

לא ראיתי אותו פנים אל פנים.

אבל הוא היה אחד המפקדים הכי טובים שהיו לי אי פעם. 

ואז

שעת צהריים.

אנחנו מתעוררים משנת ה"לילה" ומתחילים במסדר היומי - אצל שיריונרים בקו הכוונה להכנת ארוחת הצהריים...טקס סיזיפי שהצלחתו תקרין על המשך כל היום והמארב אחר כך.

אמונות תפלות היו בכמויות.

הקפצה. עוד הקפצה. עוזבים את האוכל ורצים לטנק. מתניעים ויוצאים מהמוצב.

בדרך יש כבר דיווחים על כוח בפתיחת ציר שעלה על מטען ויש נפגעים.

מתמקמים. מתחילים בסריקות. אנחנו די רחוקים אבל לא יכולים להתקדם.

יש בשמיים מסוקים.מנסים לנחות אבל לא יכולים בגלל חילופי האש.

הכוח שנתקל נמצא ב"אמבטיה" ונשלט באש על ידי  המחבלים.

אנחנו מקללים. יש בלאגן אטומי בקשר.

כוח החילוץ מתארגן תוך כדי תנועה ובקושי שומעים אותו בקשר.

"למה תמיד החירניקים הדפוקים האלה לא שומעים אותם בקשר?" מתלונן בצדק התותחן שלי. ויש צעקות בקשר ודיווח שיש כבר הרוג.

תגידו - אני שואל את הצוות בקשר פנים, מנסה להתעלם מהברברת ברשת הקשר החיצונית, איפה משנה גרופית? לא שומעים אותו.

 שמעתי מד' שהוא יצא הביתה כי המג"ד של הצנחנים הכריח אותו אומר התותחן.

איזה קטע - אני ממלמל לעצמי - יצא הביתה והפלוגה שלו נתקלת וחוטפת ככה.

בטח עוד היום כבר יחזירו אותו לגזרה.

כוח החילוץ הסתבך עוד יותר ומבחינתי חסרונו של משנה גרופית רק הגביר את החשש שזה הולך להיות ארוך וכואב.

שלוש שעות מאז ההקפצה ועדיין אנחנו בטנק. יש כבר 3 הרוגים ואין תזוזה.

כוח חילוץ שני מגיע ובסיוע אש מסוקים וארטילריה שמכסה את כל האזור בעשן, כל הכוחות חוברים לאיזה בסיס ארעי של צד"ל ונשארים שם.

בלילה נכנסים עוד כוחות ומחלצים אותם ואת ההרוגים. 

כבר ערב.

אנחנו חוזרים למוצב רק כדי להתארגן למארב.

אני יורד מהטנק וקורא למפקד מחלקת הצנחנים שיעזור לי עם הציוד.

הצוות נשאר בכוננות על הטנק.

איזה חרא של מצב אני אומר לו. הפלחו"ד חטפו חזק - אה?

כן הוא אומר לי. אני מכיר שם את רובם. על הפנים.

איזה קטע עם משנה גרופית - אני ממשיך.

איך שיצא הביתה - הפלחו"ד נתקל ככה. בטח יחזירו אותו עוד היום.

מה - לא שמעת?

משנה גרופית נהרג.

הוא היה בכוח החילוץ ואיך שהם הגיעו לנגמ"ש שנפגע החארות הפעילו עוד מטען.

הוא והגשש הלכו במקום והשלישי שהיה אתם בחוד פצוע קשה. 

שלושה שבועות אחרי אותו אירוע ירדנו מלבנון ועברנו לגזרת הר דוב.

כמה שבועות לאחר מכן יצאתי לבה"ד 1. 

במשך שנים, בכל פעם שהחזקתי מכשיר קשר ביד,  ניסיתי לחקות

ולסגל לעצמי את אותה שלווה וקור רוח שמשנה גרופית השרה אז ברשת הקשר

ועשה למעשה, את מה שאחרים, טובים ובכירים ממנו התקשו לעשות - לפקד.