אני פוסעת אליך בשבילים צרים,

זרועים בקירות לבנים, בשיש, באנשים,

ואתה מחכה לי בשלווה בדממה,

ואני קרבה אליך שקטה, עצובה.

כשאני איתך,

דמעה בודדה זולגת את עיניי,

מרטיבה את לחיי,

נופלת עליך,

מרטיבה את ליבך,

אני בשרוול חולצתי מנגבת אותך. 

אני מוציאה בקבוק ריק שהבאתי איתי,

וממלאת אותו במים קרירים צוננים,

מים נקיים, עצובים, בוכים.

אני מזילה דמעות מים עליך,

ומנקה אותך בכף ידי הרועדת,

עוברת על תווי שמך באצבעות לוחשות,

הוגה אותך אות אות,

הוגה אותך, זכרונות.

כשאתה טהור ונקי,

ועליך רק טביעות כף ידי,

אני מוציאה סדין,

ופורשת אותו עליך.

אני שוכבת עליך ועוצמת עיניי.

. 

רגליי מעל רגליך,

ראשי מעל ראשך,

לבי עדיין  כרוך בליבך,

תכריך ליבי מחפה על גופך,

שומר חיוכים, נשיקות, חיבוקים.

אני שוב שוכבת איתך,

אך הפעם כבר לא יודעת אותך.

ידיי מלטפות את האבן הקרה,

לומדות כל חריץ מסותת בביתך,

אני לומדת שברים ופינות,

לומדת את מיטתך,

רק כרית חסרה לי,

הכרית שלך במיטתי שלי שרועה.