ערב יום הזכרון: עומדים לקראת הטקס הבית ספרי, המורה מ בחולצה לבנה חצי שקופה, הבטן מבצבצת לבנבנה.

לא הייתה לך חולצה אחרת כבוד המורה מ? אני שואל אותה בדמיוני אבל היא לא שומעת.

המורים עומדים "הלומים", מחכים כרגיל שכבודי ישא קולו ויארגן את התלמידים, להסתדר, להפסיק לעשן, לא לדחוף, אני משתדל לא לפגוע בכבודם כשאני מדרבנם לקחת אחריות ולארגן  את הכיתות, כבוד המורה דבר חשוב ביותר.

התלמידה ו' במשהו שמוגדר כחולצה לבנה אבל נראה כחזיה קטנה.

התלמיד א' עומד עקום, התלמיד ד' דוחף ונדחף - לא לקח ריטלין היום.

הטקס מתחיל, אני מודאג, רק שלא אאלץ לנזוף להתרגז על מי מהם.

קוראים ושומעים את מה שצריך לקרא ולשמוע בטקס יום הזכרון.

אני רגוע - הטקס מתנהל באופן מכובד, יש נחת, עשינו עוד שלב בחיים. (שלהם).