
| הערב. אבא בקומה ראשונה ואני למטה ברחוב ובינינו, בכניסה לבניין, ניידת ודגל ישראל. ואז הצפירה. עמדתי שם. דואגת; בין חבלנים של משטרת ישראל ותיירים הולנדים, שמנסים להבין אם חסמו את הדרך כהצדעה ליום הזיכרון . הסברתי. אמרתי ש....בערך. צפירה ואחריה שלושה פיצוצים ואני רצתי ישר לאבא שלי. בתיכון שכחתי תיק בתחנת האוטובוס ופוצצו לי אותו. היה בו אחלה סנדביץ', בגדים, ונעלי התעמלות חדשות. המורה לספורט עשתה פרצוף כשהגעתי בלי תלבושת. לי היה חבל יותר על הסנדביץ' ולמדתי שהאסטרונאוטיות שלי יכולה ליצור פקק של שעתיים על גהה, שמודיעים עליו בגלגלצ. עכשיו, אחרי שנים שלא הייתי כאן, אני נושמת את הימים האלה אחרת. הסתכלתי על הרובוט מתגלגל בדרך למטרה, שמעתי את מבול הצפירות הזה מכל האזורים ופתאום הכל התערער, כל הדרך מאז עד עכשיו הטשטשה והצפירה כאילו התחילה פעם ולא הפסיקה וממשיכה עכשיו ורק מישהו הגביר את הווליום לרגע באלפי מקומות בו זמנית. בשבילם. בשביל הכל. וניהיה לי רע. |
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אבל בדרך שלך יש את אלמנט ההפתעה כשבאמת מגיעים ליעד הרצוי ללא שאריות עץ סיגלון, נוצות, פרווה ושאר הפתעות דרכים זמינות...
או אם לא ללא, אז לפחות מעט.
עדיין מפתיע !
קראתי לה יפעת אבל לא שטפתי אותה. למעשה משפט הפתיחה הכי פופולרי של האנשים שלקחתי טרמפ היה : "וואי וואי...איך אתה מסוגל לראות דרך השמשה הזאת ???" ואני תמיד הייתי אומר בנונשאלאנטיות שאני מנווט על פי לוח המחוונים כפי שעושים במסוקי קרב, אלא שיום אחד פגשתי במקרה מישהו שהיה טייס מסוק קרב והוא אמר לי שבמסוקים מנווטים לפי מה שרואים דרך שמשה.
מכונית אמריקאית בתל אביב זו מכת חניה מאין כמוה.
אמריקאיות זקנות מפחידות מלכתחילה.
רק אל תגיד לי שקראת לה בטסי ושטפת אותה כל שבת.
ההרגשה שמשהו הולך בסיבובים אין סופיים ומשאיר אחריו אנשים שבורים.
סאונד שנמתח אצלי בראש לאורך כל תולדות הזמן.
מה שהיה מולי היה Jack in the box, אבל באותה מידה היה יכול גם לא ליהיות.
אז אולי ככה – המחשבה המעגלית עשתה לי רע, כי הרגשתי שנעלו עלי את כל השערים ביחד.
טוב... פוסט הבא יהיה על גינון או משהו, כי מסתבר שיש לי נטייה למורבידיות יתר. :)
רע? למה רע?