| הערב. אבא בקומה ראשונה ואני למטה ברחוב ובינינו, בכניסה לבניין, ניידת ודגל ישראל. ואז הצפירה. עמדתי שם. דואגת; בין חבלנים של משטרת ישראל ותיירים הולנדים, שמנסים להבין אם חסמו את הדרך כהצדעה ליום הזיכרון . הסברתי. אמרתי ש....בערך. צפירה ואחריה שלושה פיצוצים ואני רצתי ישר לאבא שלי. בתיכון שכחתי תיק בתחנת האוטובוס ופוצצו לי אותו. היה בו אחלה סנדביץ', בגדים, ונעלי התעמלות חדשות. המורה לספורט עשתה פרצוף כשהגעתי בלי תלבושת. לי היה חבל יותר על הסנדביץ' ולמדתי שהאסטרונאוטיות שלי יכולה ליצור פקק של שעתיים על גהה, שמודיעים עליו בגלגלצ. עכשיו, אחרי שנים שלא הייתי כאן, אני נושמת את הימים האלה אחרת. הסתכלתי על הרובוט מתגלגל בדרך למטרה, שמעתי את מבול הצפירות הזה מכל האזורים ופתאום הכל התערער, כל הדרך מאז עד עכשיו הטשטשה והצפירה כאילו התחילה פעם ולא הפסיקה וממשיכה עכשיו ורק מישהו הגביר את הווליום לרגע באלפי מקומות בו זמנית. בשבילם. בשביל הכל. וניהיה לי רע. |