ערב יום הזכרון,

דקה ל 8 בערב,

אני מקלח את הילדים,  

הגדולה והאמצעית מתקלחות יחד,

הגדול מסדר את המערכת למחר,

מיקה שלי יושבת לידי ומחפשת תעסוקה,

8 בערב,

צפירה,

הבנות עומדות,

חיוכים של ילדים תמימים,

לא מבינות לגמרי למה עומדים,

אני נעמד לזכר הנופלים וכולי צמרמורת,

משפיל מבט וכך גם עושות הבנות,

פתאום...

באמצע דקת הדומיה,

היא (מיקה הקטנה בת השנה) קוראת לי בקול רם א-ב-א,

היה קשה להסתיר את ההתרגשות שלי,

זאת לא הפעם הראשונה שהיא קוראת לי א-ב-א,

אבל היא עשתה את זה בצפירה,

מה יכול להיות יותר עוצמתי מלקרוא לי א-ב-א בדקת הדומיה,

הסתיימה הצפירה,

ורק לחשוב על אותם תינוקות שא-ב-א בשבילהם זאת הצפירה,

נשיקות לילה טוב.