אתמול ב 8 בערב חזרתי לקיץ לפני שנתיים.

כל משפחתי באיזור הצפון,

תינוקת חדשה נולדה לקול האזעקות האין סופיות

ואני כאן, רחוקה, מרגישה חסרת אונים.

לא התאפקתי,

בסוף השבוע הראשון, עוד לפני שפגעו בחיפה

לקחתי את הקטנה ונסעתי להיות איתם.

ביום שישי, בשעה 7 בערב אני מקבלת sms בהול -

צאי מיידית מהאיזור, תחזרי למרכז.

מקורות יודעי דבר.

חוויתי גם בעבר פחדי מלחמה. אבל הפעם היה שונה.

אולי האימהות משנה אותנו. אנחנו כבר לא חוששים לעצמנו.

אבל הפחד שיתק אותי. לא יכולתי לנהוג.

למחרת אחרי ארוחת הצהריים יצאנו לדרך.

עברנו דרך העיר התחתית,

מטרים ספורים ליד המקום שבו נהרגו למחרת 9 אנשים.

גם בסוף השבוע הבא נסעתי להיות עם אבי.

לא יכולתי לסבול את המחשבה שהמשפחה לבד,

עם תינוקת בת יומה.

הנסיעה לקריות היתה מבהילה.

אבל אין לי דרך להסביר את הרגשת החידלון עם כל אזעקה.

אלוהים יודע איפה זה יפול עכשיו.

אבי היה חיוור, נפול , לא מבין, מסרב להשלים.

הוא, שעבר את כל מלחמות ישראל,

ששלח את בניו להלחם,

עומד בחדר המוגן חסר אונים.

בכינו ביחד.

בכינו ביחד עם התינוקת הקטנה שהתעוררה עם כל אזעקה.

בסוף השבוע האחרון כבר לא יכולתי.

הכרחתי אותם להעמיס את עצמם על הרכבים ולהגיע אלי.

5 ימים, עם עוד 6 אנשים בדירה. מזל שיש בית גדול.

מזרונים מכל עבר, ריח של תינוקת מתוקה.

כמה מוזר.

הם עשו חיים - הלכו לבריכה, לשחק טניס.

אבל היו דבוקים לאינטרנט.

ואי אפשר היה לפספס את החרדה מכל רעש קטן.

אנשים מתוחים, עם עיניים אדומות מחוסר שינה

ושרירים מכווצים מירידה אין סופית למקלט.

המשפחה שלי.

האהובים שלי לפחות נמצאים לידי.

כשחזרו הביתה גילה אבי שסניף הבנק ליד הבית שלו הרוס.

 פגיעה ישירה.

עברתי אי אלו מלחמות בחיי,

אבל  את הקיץ הזה לא אשכח לעולם.