לפחות שמונה (8!) צלצולי טלפון מניתי בעשרים ומשהו הדקות שבהן הצטרפתי לצעיר בטקס יום הזיכרון בבית הספר שלו. כל צלצול ונבחרת מהנדסי התוכנה שעמלו עליו. כל צלצול והמבט המופתע של בעלי הטלפון כאילו שמע אותו לראשונה. למעשה כאילו לא ידע שיש מכשיר שכזה בכליו ועוד יותר מכך לא העלה בדעתו שיש מישהו שמעוניין לדבר איתו. ואחר כך ההתלבטות שמרצדת על פניו הנבוכות. להוציא המכשיר מהתיק ולקחת אחריות? לתת לצלצול לגווע משל אינך יודע מאין נבע? ואם כבר להוציא מהתיק האם לענות בלחש "אני לא יכול לדבר עכשיו. תתקשר אחר כך. אחר כך" או לפתוח את הפומית ולסגור בפניו, או אם לדייק באוזנו, של המטלפן, או לעטוף הטלפון בשתי ידיים כדי לצמצם את הרעש הבוקע ממנו ולמלמל בפני הסובבים אותך "אני לא יודע איך מכבים אותו כשמצלצל" ולקוות שיאמינו. או לפחות שיעמידו פני מאמינים.

הקושי הזה לכבות את הסלולרי. מה לעזאזל הבעיה? מי כבר יחפש אותך? ואם חשוב לך להיות זמין 24/7 אז למה להעמיד פני מופתע? הייתי יכול לכתוב עוד אלפיים מילים לפחות על רגעים בהם אנשים נשארים עם מכשירים פתוחים על חשבון השקט שאני זכאי לו. בקולנוע, בתיאטרון, בעבודה. כשאני יושב מול הפקיד בביטוח לאומי אחרי שעת המתנה באולם שאינו מאוורר דיו כדי להפיג את ניחוחות הזיעה של טרומודעות חמסין והוא מפסיק לתת לי שירות ועונה לאשתו/בנו/ לא איכפת לי מי במכשיר הפרטי שלו. גדי נשאר עם צלצולים באוזניים לאחר שפגז מרגמה שהוא ירה התפוצץ עשרים מטרים ממנו בגלל תקלה.