"להיות עם חופשי בארצנו , ארץ ציון וירושלים" (מתוך "התקווה") "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית." (מתוך "מגילת העצמאות") מהו בשבילנו "יום העצמאות"? האם אנחנו מרגישים כעם עצמאי? חופשי? ריבוני? כאשר ילד גדל, הוריו מנסים להקנות לו בטחון עצמי ומתוך כך עצמאות אישית. הגאווה הגדולה של ההורים היא כאשר הילד מכיר את עצמו, את תכונותיו וכישוריו, ומתוך בחירה חופשית ועצמאית מבסס את עמדתו ואת מעמדו בעולם, על פי אופיו וייחודו. מדינת ישראל נולדה אחרי שנים רבות של כמיהה של עם ישראל לשוב לארצו. במשך רוב השנים בהן היינו מפוזרים בעולם לא חשבנו באופן מעשי על שיבה לארץ – היה זה מעין חלום קולקטיבי שהתבטא בתפילות ובתקווה הנצחית עליה אנחנו חוזרים מדי שנה בליל הסדר: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". פעילי הציונות שהיו שותפים למהלך שהביא, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל, החליטו, מתוך צורך קיומי פיזי ובהשפעת התעוררות הלאומיות באירופה, לממש את התקווה הנושנה. כל אחד מהם פעל בדרכו, לא תמיד מתוך הסכמה משותפת על הדרך, למימוש הרעיון הכללי לו קרא בנימין זאב הרצל – "מדינת היהודים". ניתן היה לחשוב כי עצם הרעיון שהמדינה קמה מתוך הכרה בזכותנו הטבעית וההיסטורית ומתוך שאיפה להיות עם חופשי בארצנו, משמעותו להכיר את מהותנו וזהותנו כעם ולפעול, מתוך חרות ועמדה יציבה, למימוש ייעודנו, על פי אופיינו וייחודנו. הרעיון להקמת המדינה עסק בראשיתו בהקמת "מקלט בטוח" ליהודים – חיפשנו מקום שבו נוכל להיות מוגנים. השלב הבא של מחוללי הציונות היה "הקמת בית לאומי" לעם היהודי – לא עוד מקום להתגוננות, אלא מקום אליו יכול להיכנס עם המבקש לחזור הביתה.אך מה קרה לנו בהמשך? – לאחר אלפי שנים של קיום ושרידות לאורך אלפיים שנה, הגענו למצב שבו אין לנו מושג, כעם, לאן מועדות פנינו. העוצמה הפנימית של מבקשי המקלט הבטוח ועוז הרוח של דור מקימי הבית נעלמו לכאורה כאשר הגיעה השעה לצקת לבית תוכן. עם ישראל ניסה, בעברו הרחוק, לשלב בין תפיסת חיים אידאלית לחיים מעשיים חברתיים אידאליים - לחבר בין הרוח והחומר, בין הספרא והסיפא, בין הקודש והחול. התפיסה השורשית הייתה שהעולם שלנו אחדותי – אנחנו עם אחד כחלק מאנושות אחת. חלק מהשליחות שלנו כעם מהדהדת באוזנינו לאורך ההיסטוריה שלנו במילים "אור לגויים". מילים אלה מבטאות אחריות גדולה מאוד שמוטלת על כתפינו – לחיות את האידאל – להצליח לשלב בין רעיון רוחני נשגב לחיים המעשיים, לא רק ברמה האישית, אלא כעם חי, בכל רבדי ומעגלי החיים – הרוחניים, התרבותיים, הכלכליים, הצבאיים, החברתיים והמעשיים – בחיים המדיניים, בעולם העסקים, בחיי החברה ובחיי המשפחה. לגלות הגענו כיוון שלא השכלנו לנצל את העוצמה הקולקטיבית הזאת בשתי הזדמנויות שבהן היה שלטון של עם ישראל בארצו. המסורת ההיסטורית מספרת לנו שגלינו מארצנו בגלל גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה ובשל שנאת חינם. בכל שנות פיזורנו באומות לא יכולנו להגשים את יעודנו – היינו עסוקים בשמירה על הביטחון האישי וגידול של הדורות הבאים. מסגרות החיים הרחבות היו הקהילה, הכפר או העיירה. עם ישראל לא הופיע כעם בין העמים. לאורך כל שנות הגלות נקראנו "יהודים". בשם זה תוארו האנשים שגלו מהארץ עם המלכים שבאו משבט יהודה. המילה "יהודים" מתארת את האנשים, את הפרטים, ולא את העם כולו כיחידה אחת. השם "ישראל" כמעט אבד לנו בגלות, כך שכאשר נזקקו אנשי הרוח והוגי הדעות הציונים לתאר את עצמנו כעם בדורות האחרונים, נולד הביטוי – "העם היהודי".עם ישראל נדרש למשנה לאומית סדורה, אך זו לא נמצאה לו בתוכו. המסורת ששמרה על העם "על אש קטנה" במשך אלפיים שנה התפתחה מאוד בתחום הפרשנות המסורתית והעמקה בחכמת ישראל על כל רבדיה, אך משנה לאומית כוללת סדורה שביכולתה לחבר את העם להמשך דרכו ההיסטורית, לא הייתה קיימת, לפחות לא באופן מודע וגלוי. החיכוכים שנוצרו בין הסקטורים השונים בדבר אופן ההגשמה המעשי של הרעיון הציוני, גרמו לכך שאנשי הרוח חברו לאנשי המעשה ואת הרעיונות הלאומיים לקחו מהעולם הרחב ולא מתוך האוצרות הפנימיים של העם. כתוצאה מכך המשיך עם ישראל בדרכו לאור אידאולגיות שרובן זרות לאופיו. עם ישראל מוצא את עצמו, לכאורה, עשרות שנים לאחר הקמת המדינה, במצב של אובדן דרך, ללא כיוון לאומי ברור המאחד את כל הקבוצות הפועלות בעם למטרה משותפת, לאור חזון לאומי-אוניברסלי. אם עצמאות של עם משמעותה היותו ריבון על חבל ארץ כלשהו בשלטון עצמאי, נראה שאכן אנחנו עצמאיים. אך אם עצמאות משמעותה החופש של עם לממש את עצמו על פי מהותו וחזונו, כנראה שאנחנו עדיין אחוזים בחבלי שנת הגלות. כל אדם או קבוצה בעולם מורכבים ממסגרת ורעיון, מגוף ונשמה. המדינה היא המסגרת לחיים לאומיים. את המסגרת פיתחנו עד ליצירת מדינה דמוקרטית עם צבא (מהטובים בעולם) וכלכלה, חינוך ותרבות, ממשל ועשייה ולמעשה כל מה שנצרך למדינה מתוקנת מבוססת.אבל...מי אנחנו?מאיפה באנו?מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה עוד יותר גדולים?לאן מועדות פנינו?מהי האג'נדה שלנו כעם? לאחר אלפי שנות קיום על מפת ההיסטוריה העולמית, תוך הפגנת שרידות לאומית מדהימה, אחרי שיבה לארץ ממנה הוגלינו לפני אלפיים שנה, קיבוץ גלויות מכל רחבי תבל והחייאת שפת התנ"ך לשפה מדוברת חיה ותוססת, הגענו למצב שאין לנו מושג מה עושים קורה הלאה. האם עברנו את כל אלפי השנים האלה רק כדי להיעצר בדור שלנו? איבדנו את החשיבה הלאומית שלנו. את הרוח החלוצית הנדרשת בימינו כדי ליצור את השלב הבא של הציונות – שלב יציקת התוכן למסגרת והחייאת הנשמה המסתתרת בגוף. העצמאות הלאומית תתחיל כנראה מעצמאות אישית, מאותם אנשים מתוכנו שיתחילו לחשוב ב"אנחנו" במקום לחשוב ב"אני", לחשוב "איך אנחנו מתקדמים?" במקום "מה יוצא לי מזה?", אין מדובר רק ברעיונות באוויר – המצע לחיבור העם לזהות ערכית לאומית כללית משותפת הולך ומוקם. עם ישראל מתעורר משינה עמוקה. עצמאות הרוח הולכת ונבנית. השאיפה להיות עם חופשי בארצנו עומדת להתממש. עם ישראל חי! |